אשר גרוניס: ערל-לב לאדם ולחי

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36083
 
שמחה ניר, עו”ד 01.01.2012 00:08

הרבה מעבר לגודלו הטבעי

 

פרופיל חלקי של מי שכעת נאבקים על קידומו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון *** משהו על הגרוניסיזם, שעוד נעסוק בו רבות


לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש.

 

שר המשפטים הקודם, דניאל פרידמן, הביא לתיקון חוק בתי המשפט, כך שלא יתמנה שופט כנשיא, משנה לנשיא או סגן נשיא של בית משפט מי שלא נשאר לו “אופק כהונה” של שלוש שנים עד היציאה לפנסיה.

 

אופק כהונה מדוע? כדי שלא יקודם שופט לאחת הכהונות האלה יום לפני יציאתו לפנסיה, כך שהוא, למעשה, לא יעשה דבר בכהונה החדשה, ורק יזכה לפנסיה מוגדלת, על חשבון העם היושב בציון.

 

ומדוע דווקא שלוש שנים? אין לכך שום סיבה. אפשר גם חצי שנה, ואפשר גם חמש שנים – הכל שרירותי, והכל תלוי בהשקפה.

 

כיוון שנשיאי בית המשפט העליון והמשנים להם נבחרים על פי הסניוריטי, דהיינו על פי הוותק, אפשר היה בהחלט לדעת, בעת חקיקת התיקון לחוק בעניין אופק הכהונה, במי התיקון הזה יפגע, ולמי הוא יועיל, ואם יש אינטרס לפגוע בשופט אחד לטובת שופט אחר, אפשר בהחלט להתאים את אופק הכהונה הנדרש, לפי האינטרס הזה.

 

 ואכן, בעת חקיקת התיקון היה ברור כי אשר גרוניס יבכה, ומרים נאור תזכה, ויש יותר מיסוד להניח כי דורית ביניש בחשה כאן בקלחת, לטובת מרים נאור, חברתה הטובה, בדיוק כשם שיש להניח כי היא בחשה בחוק גדעון סער, אשר קבע כי בחירת שופט לבית המשפט העליון תצריך רוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוולב”ש (הוועדה לבחירת שופטים), במקום רוב רגיל (5/9) בבחירת שופטים אחרים, ובכך הוא מבטיח לשופטי ביהמ”ש העליון זכות וטו בכל הנוגע לבחירת השופטים לביהמ”ש העליון.

 

אלא מאי? אחרי הבחירות קמה קואליציה חדשה, ימנית יותר, ומשרד המשפטים עבר מידי השר דניאל פרידמן, נתמך קדימה, לידי השר יעקב נאמן, נתמך הליכוד, וכיוון שהימין הפוליטי לא אוהב לא את “כנופית רחביה”, לא את ה”סמולנות” שלה ולא את האקטיביזם השיפוטי שלה, קמו חבר הכנסת יריב לוין, יעקב כץ (“כצל’ה”) ואחרים, והגישו לכנסת הצעת-חוק לצמצם לשנתיים את הדרישה לאופק הכהונה. מדוע שנתיים? כי זה לא “מהפכני”, זה לא “נועז” – וזה מספיק כדי להכניס את אשר גרוניס לנעליה של דורית ביניש, עם פרישתה.

 

יצויין כי בהתחלה הממשלה התנגדה לחוק הזה, אבל אחר כך היא אמרה אם לא שלוש שנים – בואו נבטל בכלל את עניין אופק הכהונה.

 

כך נולד “חוק גרוניס”, אותו חוק אשר כעת מציעיו נאבקים על העלאתו להצבעה בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת.

 

מאז שהתחילו המאמצים לחוקק את חוק גרוניס התחילו להישמע בקרב האינטליגנציה הישראלי שירים ופזמונות מסוגת אני נגד חוק גרוניס, אבל גרוניס עצמו הוא מועמד מצויין. כך מאיר שיטרית, כך יצחק (בוז’י) הרצוג, כך גם כ-60 אנשי אקדמיה, סופרים וחתני פרס ישראל, אשר פנו אל גרוניס בקריאת אם תקבל את התפקיד תיתן ידך למחריבי הדמוקרטיה.

 

א-פרופו מאיר שטרית, הוא גם נגד החוק ששלל מגרוניס את האפשרות להגיע לנשיאות, וגם נגד החוק המבטל את אותו החוק. החוק הראשון היה “טעות”, ובכלל “ההתערבות בבית המשפט היא מטומטמת”, “התערבות פסולה, התערבות פוליטית”, אבל כאשר הוא נשאל, לא הייתה לו תשובה לשאלה מדוע לא לבטל את החוק המטומטם, לשיטתו, ומדוע יש טימטום בביטולו של חוק מטומטם.

 

יש לו, לשטרית, חצי הסבר להתנגדותו לחוק גרוניס (שם): אם גרוניס יכהן שנתיים ומשהו, ואחריו מרים נאור שנתיים ומשהו, זה לא מספיק (“כי עד שהוא לומד הוא כבר גומר את הקדנציה שלו”), ולכן כבר עדיף שמרים נאור תכהן שלוש שנים – כך שטרית (שם), אבל זה בדיוק הייתה הכוונה המוצהרת של דניאל פרידמן, והשאלה מדוע שיטרית מעלה על נס גם את התנגדותו, בזמן אמת, לחוק של פרידמן, במקום לומר טעיתי כאשר התנגדתי לחוק אופק הכהונה, אבל כיום אני סבור שהוא חוק טוב.

 

מה שעוד מאפיין את הטוענים כי “גרוניס הוא דווקא מועמד מצויין, אבל חוק גרוניס הוא חוק פסול”, הוא הטענה שהחוק “עושה עוול לגרוניס”: לשיטתם החוק הזה לוקח מועמד מצויין, ומדביק לו תווית של “שופט בחסד הפוליטיקאים הימניים”, ואתם יודעים מה? אני מאחל לכל שופט, ולכל אדם בישראל, שיחוקקו לטובתו חוק כזה, אשר כך “עושה לו עוול”. הלוואי גם עלי שיחוקקו חוק שעושה לי “עוולות” כאלה.

 

אז בניגוד לכל מעריציו של גרוניס אשר מתנגדים לחוק גרוניס ומזמינים אותו (את גרוניס, לא את החוק) “להסיר את מועמדותו”, אני דווקא להיפך: אני בעד חוק גרוניס, ונגד אשר גרוניס.

 

אני בעד חוק גרוניס, למרות שהוא מונע ע”י מניעים פוליטיים-פרסונאליים פסולים.

 

אני בעד חוק גרוניס, כי לפעמים לאדם המתאים אין שלוש שנים, אין שנתיים ואין אפילו חצי שנה, אבל הוא נחוץ, למשל, כדי להחזיר למערכת המשפט מעט מהאמון הציבורי אשר אבד לה, ולתת למערכת המשפט כיוון חדש, לדרך חדשה.

 

דוגמה לכך היא השופט אליעזר ריבלין, אשר גם עליו אפשר אולי ללכלך, אבל בין שופטי ביהמ”ש העליון היום הוא ברירת המחדל, כי כל האחרים גרועים ממנו, או שוויתקם בעליון הוא מועט מאוד, והוותיקים מהם לא על נקלה יקבלו את מנהיגותם. ומה לעשות כאשר לברירת-המחדל – אליעזר ריבלין, הבא בתור לפי הסניוריטי – ייוותרו רק שלושה חודשים בכהונה, עם פרישתה של ביניש? סיבה נוספת לבטל כליל את הדרישה לאופק-הכהונה.

 

ואני בעד חוק גרוניס, כי גרוניס בתור נשיא בית המשפט העליון הוא העונש שמערכת המשפט תרוויח אותו ביושר.

 

גרוניס חיה רעה-להכעיס, סאדיסט של ממש

 

אחרי שחה”כ אברהם פורז העביר את אחד הראשונים – אם לא הראשון – שבחוקי ההזנייה של מערכת המשפט, הוא החוק שהעביר מהרכב של שלושה שופטים להרכב של דן יחיד את ערעורי התעבורה הנשמעים בבית המשפט המחוזי, נוצר מצב בו במקום הרכבים קבועים אשר שמעו את ערעורי התעבורה – ואשר הבינו משהו בתחום – דנו בערעורים האלה שופטים מקריים, לפי ה”זמינות” שלהם.

 

איך מוצאים שופט “זמין”? שופט חדש אשר היומן שלו טרם התמלא, אומרים לו בו תעשה קצת תעבורה, הניסיון בתחום הזה לא הכרחי, ושופט אשר עומד לפני הפרישה, והיומן שלו מתחיל להתרוקן, גם לו “דוחפים” ערעורי תעבורה, למרות שבכל שנותיו במקצוע המשפטי הוא לא ראה אפילו תיק תעבורה אחד ויחיד.

 

את השופטים ה”תורנים” צריך להאכיל בכפית את מה ששופטים מנוסים יודעים בעל-פה.

 

אחד מהשופטים האלה היא אשר גרוניס, אשר הגיע לביהמ”ש המחוזי בתל-אביב בחודש אוקטובר 1996, כשבאמתחתו אפס ניסיון במשפטי תעבורה, וספק אם היה לו ניסיון כלשהו במשפט פלילי, כך שגם אותו היה צריך להאכיל בכפית, ובמנות קטנות ביותר.

 

יום אחד הגעתי אליו עם שני ערעורי תעבורה, אשר האחד מהם עושה צעד אחד קדימה, ביחס למצופה מבור-ועם-הארץ אשר לא מבין דבר בתעבורה, והשני עושה צעד נוסף ביחס לצעד הראשון. מאידך, אם הייתי מתחיל מהערעור השני, אשר גרוניס היה צריך לקפוץ שתי מדרגות, דבר שהוא בשום אופן לא יכול היה לעשות, בגלל מגבלותיו, כאמור.

 

לפי סדר הערעורים שקבעתי לעצמי, היה סיכוי מסויים שגרוניס יקבל את שני הערעורים, אבל לפי הסדר ההפוך היה ברור לי שהוא ידחה את שניהם, ולכן ביקשתי את מה שביקשתי, אבל גרוניס התעקש שאני אטען לשני הערעורים בסדר ההפוך, ואכן, את שניהם הוא דחה.

 

והשאלה היא מדוע שופט צריך להיות כזה רע-לבב. מה הוא מרוויח מזה, חוץ מאשר הנאה סאדיסטית?!

 

גרוניס דן בעניינים בהן הוא לא מבין דבר

 

סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי אם התובע חוזר בו מן האישום לפני תשובת הנאשם לאישום, בית המשפט יבטל את כתב האישום (דבר המאפשר להגיש כתב-אישום חדש), ואם התובע חוזר בו מן האישום אחרי תשובת הנאשם לאישום, בית המשפט יזכה את הנאשם (דבר אשר אינו מאפשר להגיש כתב-אישום חדש).

 

דא עקא שהתביעה לא אוהבת לתלות על הקיר את זיכויים שהיא חטפה, ולכן התפתח במשך השנים נוהג לפיו הנאשם “חוזר בו מהכפירה”, והתביעה, מצידה, חוזרת בה מהאישום, יחד עם הצהרה (שהיא חלק מה”עיסקה”) שהיא לא תגיש כתב אישום חדש.

 

הנוהג הזה אשר לימים הוסדר בחקיקה, לא היה חוקי בשעתו, משום שאם החזרה מהכפירה הייתה אחרי תשובת הנאשם, אי אפשר “לחזור אחורה במכונת-הזמן” לתקופה אשר לפני התשובה. לפיכך, כאשר נאשמים ערערו על כך שבית המשפט “ביטל” את האישום נגדם, במקום לזכותם, הערעורים היו מתקבלים, וערכאות הערעור היו מזכות את המערערים.

 

עד שהגיע אשר גרוניס, אשר הבין בתחום הזה “כמו חמור במרק פירות”, והיה צורך להמציא עבורו מחדש את הגלגל – דבר שהוא לא היה מסוגל לעכל.

 

מי קובע את ההרכבים, או: מה זה עניין “טכני”?

 

פעם אחת השופט התורן לערעורי תעבורה לא בא לעבודה, אולי משום שקיבל גימ”לים, ואולי מכל סיבה אחרת. בדקה המזכירות ומצאה שהשופט היחיד הזמין הוא אשר גרוניס, אשר ישב בביתו (ואולי כתב החלטות כלשהן).

 

צלצלה המזכירות אל גרוניס הבייתה, וזה קפץ כאיילה שלוחה והגיע אל בית המשפט, לדון בערעורי התעבורה.

 

על כך הגבתי: כבודו, מי שקובע הרכבים זה נשיא בית המשפט, או סגנו, ולא המזכירות.

 

תשובתו החכמה של גרוניס: נכון, אבל זה עניין טכני.

 

שומו שמיים: אחד התפקידים החשובים ביותר – אם לא החשוב שבהם – של נשיא בית המשפט וסגניו הוא לשבץ לכל תיק את השופט(ים) המתאים(ים) לו ביותר, ומהי הכשרתה של המזכירות למשימה הזאת?

 

גרוניס – ערל-לב לסבלות החי

 

בשנת 2001 הגישה “נח”, ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי-חיים, עתירה לבג”ץ כנגד תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הלעטת אווזים), התשס”א-2001, המאפשרות פיטום אווזים, בטענה שהתקנות האלה עומדות בסתירה לחוק צער בעלי חיים.

 

כיצד מתבצע פיטום האווזים? הנה מה שאומר אשר גרוניס, הנשיא המיועד של ביהמ”ש העליון:

 

2. פיטום של אווזים הינו הליך חקלאי שמטרתו ייצור כבד מוגדל ושומני, ממנו מכינים את המאכל הידוע כ-Foie Gras (כבד שומני) (למען הקיצור נשתמש בהמשך במונח – כבד אווז). הליך הפיטום מתחיל כאשר האווז מגיע למשקל של כ-4 ק”ג וגילו 10-8 שבועות. במהלך הפיטום ניתן המזון לאווז בצורה כפויה, באמצעות הכנסת צינור לוושט. פעולה זו מבוצעת מספר פעמים ביום. המזון הינו עשיר באנרגיה, מתוך מטרה להביא לכך שהכבד יהא שומני במיוחד. כמות המזון הניתנת באופן כפוי עולה בהרבה על הכמות הנדרשת לקיומו הרגיל של האווז. תקופת הפיטום נמשכת מספר שבועות, עד שהכבד מגיע לגודל אופטימלי. באותו שלב מימדיו של הכבד עולים פי כמה על גודלו הטבעי. בשלב הפיטום ניזון האווז אך ורק בדרך הנזכרת (אך הוא ממשיך לשתות בדרך טבעית).

 

מזל שעו”ד נותנים לו לאווז “לשתות בדרך הטבעית”, כי אפשר גם לתת לו לשתות משקה “עשיר באנרגיה”, אבל צריך להמשיך עם הגרוניס ארבעה סעיפים נוספים כדי להבין במה המדובר:

 

בין היתר נאמר בתקנות, כי ההזנה הכפויה תיעשה אך ורק באמצעות מכונה פנאומטית.

 

אכן, ביטוי מכובס להזנה בלחץ אוויר, אבל כדי להגיע לכך צריך ללכת עם הגרוניס שני צעדים נוספים. הראשון שבהם בסעיף הבא (סע’ 7 לפסה”ד):

 

החדרה של צינור לוושט של האווז, דחיסה בלחץ של מזון מיוחד דרך הצינור,

 

והצעד הבא מופיע רק עשרה סעיפים לאחר מכן (בסע’ 17):

 

פיטומם של האווזים נעשה על ידי החדרה של צינור לוושט, אשר באמצעותו מוכנס מזון מיוחד בעזרת משאבת אוויר.

 

כעת אנחנו כבר יודעים את האמת המלאה, אותה ניסה גרוניסנו לרכך: דחיסת מזון לגרונו של האווז, בלחץ אוויר.

 

האם זה לא מהווה עינוי לאווזים? עונה על כך גרוניס בעצמו:

 

מטרתו של התהליך הינה הגדלה של הכבד, הרבה מעבר לגודלו הטבעי (פי עשרה, כפי שאנו למדים במקום אחר בפסה”ד – ש’ נ’). דומה שאין לחלוק על כך שבעיני מתבונן מהצד, לפי המבחן הראשון, באים מעשים אלה בגדר המונחים הנזכרים, או למצער אחד מהם. גם המבחן השני, המתייחס למידת הסבל הנגרם, נתקיים במקרה הנוכחי. הן בעתירה ובתשובות לה, והן במהלך הדיון בפני ועדת החינוך עובר לאישורן של התקנות, הוצגו עמדות של מומחים שנחלקו בשאלה האם נגרם סבל לאווזים בתהליך הפיטום. איננו רואים צורך להיזקק למחלוקת זו, שכן מבחינתנו, לאור הקביעה של הוועדה המדעית, אין ספק שאכן נגרם סבל לאווזים.

 

ומהי המסקנה מה”אין ספק שאכן נגרם סבל לאווזים”? הנה תשובתו שלן הגרוניס, “כבוד” הנשיא הבא של בית המשפט העליון (ההדגשה לא במקור):

 

אין לקבל את הטענה שפיטום אווזים מהווה עינוי, התאכזרות או התעללות, בניגוד לסעיף 2(א) לחוק ההגנה על בעלי חיים. לעניין זה, הסוגיה העיקרית הייתה האם קיים יחס ראוי בין האמצעי – הזנה כפויה – לבין התכלית – ייצור מזון. נקודת המוצא הייתה, כי אכן תהליך הפיטום גורם סבל לאווזים. חרף זאת נמצא, כי במקרה הנוכחי קיים יחס ראוי, הגם שמדובר במעדן גסטרונומי ולא במזון רגיל.

 

אבל כיוון שאי-אפשר לזרוק לחלל, ככה סתם, את המסקנה הזאת, בת 65 המלים, מה עושים?

 

מבליעים אותו בתוך ים-מלל ענק המונה 9072 מלים, אשר מתעסק בכל הדברים שבעולם, כמו, למשל, אחוז צריכת כבד האווז בצרפת, ביחס לכלל הצריכה העולמית:

 

4. המדינה המזוהה ביותר עם ייצור וצריכה של כבד אווז היא צרפת. בצרפת נחשב מזון זה למעדן גסטרונומי. צרפת צורכת כ-85% מן הצריכה העולמית. מדינות נוספות באירופה בהן מיוצר כבד אווז הן בלגיה וספרד. אנו מציינים את ההיבט האירופי, שכן כפי שנראה בהמשך, זכה התחום להתייחסות במשפט האירופי. כבד אווז מיוצר גם בתוניסיה ובסין וכן במספר מדינות בדרום אמריקה (הנתונים מופיעים בדו”ח מיום 16.12.98 של הוועדה המדעית שליד מועצת אירופה בנושא בריאות חיות ורווחת חיות –Report of the Scientific Committee on Animal Health and Animal Welfare: Welfare Aspects of the Production of Foie Gras in Ducks and Geese, להלן בהתאמה – הוועדה המדעית ודו”ח הוועדה המדעית).

 

ונשאלת השאלה למה נחוץ בזבוז הזמן השיפוטי הזה, אם לא כדי לעשות רושם של פסק-דין “מפורט ומנומק”. הנמקת ישרא-בלוף לתפארה.

 

כנראה שהכל כשר למי שלא מוכן להסתפק בכבד-אווז סינטתי, או במימרחים מן הצומח, אבל המזל של האווזים הוא שהגרוניס הזה היה בדעת מיעוט, ודעת הרוב הייתה לאסור את הפיטום הזה (אם כי נתנה למגדלים בערך שנה וחצי כדי למצוא לעצמם ענף פרנסה אחר, ועל כך ניתן להתווכח בנפרד).

 

לעיונכם פסה”ד בתיק בג”ץ 9232/01, אשר ניתן ע”י כבוד השופטת ט’ שטרסברג-כהן (בדימ’), כבוד השופט א’ ריבלין וכבוד השופט א’ גרוניס – הכל על פי הכותרת של פסק הדין, כמופיע באתר מערכת המשפט.

 

חבל רק שאי אפשר לדחוף לגרונו של הגרוניס הזה, “באמצעות מכונה פנאומטית”, צינור מתכת אשר “אורכו המירבי וקוטרו המירבי” לא יעלו על הקבוע בתקנות, ולהלעיט אותו ב”כמות המזון המירבית לכל יום של פיטום“, כפי שנקבע בתקנות – וכל זאת לא כדי לספק פת-לחם לילדי ביאפרה מזי-הרעב, אלא כדי לספק מזון “קולינארי” למפונקי הארץ והעולם.

 

שירגיש פעם הגרוניס הזה מה זה ש”בתהליך ההלעטה נמנעת האפשרות לאכול באופן חופשי ומבוצעת האכלה כפויה מספר פעמים ביום במזון עתיר אנרגיה ובכמות העולה בהרבה על הנדרש לצרכיו הפיזיולוגיים”. שירגיש מה זה “תהליך בו מוחדר לאווז צינור מתכת דרכו נדחס המזון לקיבתו, תהליך אלים ופוגעני, אשר גורם למחלה ניוונית בכבדו של האווז ולהגדלתו עד פי עשרה מגודלו הטבעי”.

 

שירגיש מה זה פגיעה בכבדו, כי בכבודו כבר אי אפשר לפגוע – כי כבר לא נותר לו כזה.

 

מסבלות החי – לסבלות האדם

 

את הסיפור הזה מביא לנו ניר חסון, איש הארץ, ביום 20.11.2011, על אירוע בעברו של גרוניס, בשנת 2006, אותו הוא מגדיר כ“החלטה שיפוטית פשוטה של שתי שורות ו-13 מלים, אבל יש מי שרואה בהחלטה הזו דבר המעיד על אופיו של מי שיתמנה בקרוב לנשיא בית המשפט העליון”:

 

עבד אל-קאדר נאצר, פלשתיני תושב טול כרם, נעצר בישראל בחשד לשהייה בלתי חוקית ולמעורבות בגניבת רכב והכשלת שוטר. חודשיים לאחר מעצרו, בעודו עצור, נהרגה בתו דאה בת ה-14, מאש חיילי צה”ל. בצה”ל הודו שהיא נורתה בשוגג לאחר שהתקרבה לגדר ההפרדה. חייל וקצין הושעו לצורך חקירה.

 

מיד עם היוודע האסון פנה האיש לשב”ס ולבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה מיוחדת להשתחרר ללוויית הבת. בפרקליטות התנגדו לבקשה, וביהמ”ש המחוזי אכן דחה את בקשתו.

 

משנדחתה בקשתו, ערער האיש לבית המשפט העליון. הלוויה אמנם כבר הסתיימה, אך האב השכול ביקש להשתחרר לשלושת ימי האבל.

 

“מדינה שנטלה על עצמה אחריות מלאה על מעשה גדיעת חייה של ילדה בטרם עת, אינה יכולה, מהבחינה המוסרית, להיתלות בטעמים של ביורוקרטיה, ולא לאפשר את יציאת העותר ממעצר למטרה המצוינת דלעיל”, נכתב בעתירה, ו”כל מה שנשאר זה שלושת הילדים שנשארו לי, אני רק רוצה להיות אתם קצת עכשיו”, אמר אז נאצר ל”הארץ”.

 

והפואנטה:

 

הערעור הוגש ב-21 בדצמבר 2006. גרוניס היה אז שופט תורן בבית המשפט העליון, וההחלטה הייתה: “הבקשה תידון בפני הרכב ב-25 בדצמבר 2006”, דהיינו: הבקשה להשתחרר, או לקבל חופשה, לצורך האבל תידון לאחר סיום ימי האבל.

 

וזה אומר שמי שליבו ערל לסבלות החי, ליבו יערל גם לסבלות האדם. זהו הגרוניסיזם הצפוי לנו בשלוש השנים הקרובות.

 

על הגרוניסיזם

 

אמנם הגרוניסיזם הזה אינו ייחודי לגרוניס, וכבר ראינו את זה אצל חובש-הכיפה ארי אבן ארי (מחוזי תל-אביב, קרש-הקפיצה של גרוניס לביהמ”ש העליון), ואצל דוד רוזן (אותו המחוזי), אבל כעת זה יהיה ממרומי המקפצה, בסמכות-וברשות של הוד מעלת כבודו, כבוד הנשיא, ירום הודו.

 

אז לפני שאתם מפתחים ציפיות מוגזמות, כדאי שתזכרו את מה שאמרתי לכם על ההבדל בין גרוניס לבתולה.

 

נגד גרוניס, בעד גרוניס

 

כפי שכבר ציינתי לעיל, אני נגד גרוניס, אבל גם בעד חוק גרוניס, כי הוא בא לבטל חוק גרוע שבעתיים.

 

אבל אם אני בעד חוק גרוניס, זאת אומרת שאני בעד גרוניס כנשיא ביהמ”ש העליון.

 

וזה נכון, וכפי שהסברתי לעיל: אשר גרוניס הוא העונש הראוי לה, למערכת המשפט הישראלית, שהיא, כידוע, מערכת המשפט הטובה ביותר בעולם.

 

מסכן העולם.

 

______________

 

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר