בימים טרופים אלה, כאשר מהרסינו ומחריבינו, פושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות, מזדעקים נגד הפרטיזנים, נערי הגבעות, קרבנותיהם בתוך כלל ישראל, המובל לטבח, בידי ה”ציונים”, כשהרבנים וראשי יש”ע, המטומטמים, מצטרפים למקהלת הכנסיה הגבלסית, חובה ליידע את עם ישראל בעובדות’ המועלמות מהם, על טיב אשפת האדם, אבות הנאציזם היהודי, שנקרא – “ציונות”.

ב”ה

                  
                                           

                      חיים ויצמן משתלב במרחב, כיפה, בשום אופן לא, כפייה, כן וכן
 

חיים ויצמן, למשל. ולשנינה…

 

 

מורשת ה”ציונות”

 

 

“אם על פי הערכת קסטנר, בצדק או שלא בצדק, הוא האמין שמליון יהודים נדונו לכליה, היה רשאי לא להודיע להם על הגורל הצפוי להם, ולהתמסר להצלת המעטים..

“הוא היה זכאי לבוא לכלל הסכם עם הנאצים להצלת המאות ורשאי לא להזכיר את ההמונים. לאמיתו של דבר, אם כך ראה את הדברים, בצדק או שלא בצדק, זו היתה חובתו….

“אם אין זה מוצא חן בעיני חברי המלומד (הסניגור שמואל תמיר), אם אין דרך זו מתאימה להשקפת עולמו, רשאי הוא לבקר את קסטנר ולטעון כי מדיניותו מוטעית. אך מה לכל זה ולשיתוף פעולה עם הנאצים….”?

“…. תמיד היתה זו דרכנו בציונות, בארגון העליה לארץ-ישראל, לברור מעטים מרבים (תכנית ויצמן). אשר על כן, בוגדים היינו?”

(חיים כהן, היועה”מ לממשלה דאז, כתובע במשפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוואלד, שהאשים את קסטנר בשת”פ עם הנאצים, “כחש”, בן הכט).

 

 

שיטת הציונות היא “קדימה” מנסיגה לנסיגה. נסיגה קודמת מצדיקה את הנסיגה הבאה. הנסיגה מובאת כדוגמא ל – כזה ראה וקדש – במקום –  כזה ראה ובזה, כזה ראה ותעב, כזה ראה והתבייש, כזה ראה ושלול, כזה ראה ואל תחזור.

 

נציג קבוצי הנגב מצדיק את הדרישה להתפנות מפני הקסאמים, בתקדים פינוי ישובי הגולן במלחמת יום הכיפורים. כזכור, היה זה אילוץ שנבע ממכה מוחצת שחטפה ישראל, בגלל פשעי הנהגתה, וזה מהווה בשבילו דוגמא לעשייה…. הוא מדגיש,  שזה לא בישר את קץ הציונות. ברור שלא! זו דווקא דרך ה”ציונות”, על כן התנדבו בני הקבוצים להחריב את ההתישבות היהודית בגוש קטיף. זוהי בדיוק ה”ציונות המדינית”;

לעולם לא להתקדם! לשמר את ה”ציונות” ב”טהרתה”, בטוהר קידוש המינימום האכספרימנטאלי, לשמר את ה”סכסוך”, לשמר את “גבולות אושוויץ”, לשמר את התלות במעצמות, לשמר את המחנות, רק חס ושלום, לא להתקדם, לא להתעצם, לא לשגשג, לא לזקוף גו, לא להיות עם אחד בגוף אחד, לא למלא שום ייעוד, להתבטל בששים ויותר בגויים.

 

 

על ששה מליוני פשעי הציונות ועל  שנים-עשר לא אשיבנה

 

 

“לאחר שהוקעו במשפט קסטנר, אין צורך לאנשי הפוליטיקה הישראליים לסתור אף אחת מן העובדות שהוכחו נגדם, על מנת להוכיח שאינם אשמים. די אם יבזיקו לעיני בוחריהם את שם ה’אידיאל’ אותו שירתו; כל התוקף אותם, תוקף את הציונות….. אידיאל פוטר אותם מכל אשמה, יעשו אשר יעשו. יתר על כן, הוא הופך בדרך פלאית את קנוניותיהם ומעשי האוון שלהם, להוכחה לנאמנות בה שירתו את ה’אידיאל’

“‘אני מבין לרוחו של קסטנר’, כתב אייכמן באוטוביוגרפיה שלו, שהתפרסמה בשבועון ‘לייף’, ‘הוא אידיאליסט כמוני'” (בן הכט, “כחש”).

 

בקונגרס הציוני ה-כ”ב, 16.12.1946, ה”הסתדרות הציונית”, בראשות ויצמן, יכולה כבר לנשום לרווחה – יהדות אירופה כבר הושמדה ואין סיכוי ש”תל אביב שלנו” תהפוך ל”עוד גיטו בזוי”. ויצמן (ישיבה שבע-עשרה), נושא נאום באידיש, מתובל בבדיחות “יהודיות”, כראוי לדיון משועשע ב”תכנית החלוקה”. נאומו דמאגוגי למהדרין, ומשוסע מדי פעם בתשואות (“מספסלי הפועלים ושל צירי ‘הדסה” [פרוטוקול], “במאבק למדינה – המדיניות הציונית בשנים 1948-1936″, יוסף הלר). ולא נוכל כאן להתייחס לכל ה”פנינים” השזורות בבזיון הזה.

 

 

במהלך הנאום נשמעה קריאת ביניים על ידי עמנואל נוימן: “בעיני זוהי דמגוגיה”. ויצמן אינו שוכח. לקראת סוף נאומו הריק והבזוי הוא מגן על כבודו: “כאן אמר מישהו – איני יודע את שמו, ואני מקווה, שלעולם לא אדענו – כי אני דמאגוג. אני, האדם אשר נשא את כל חליי העבודה הציונית (תשואות – פועלים, “הדסה”). קונדס זה, שזרק בפני את המלה הזו, צריך לדעת, כי בכל בית ובכל רפת בנהלל ובכל בית חרושת קטן, אם בתל-אביב ואם בחיפה, מושקעת טיפה מדמי (מחיאות כפים סוערות; הצירים קמים ממקומותיהם – פרט לרביזיוניסטים, למזרחי ולתנועה לאחדות העבודה). לפיכך יש לי הסמכות לדבר, כפי שאני מדבר עכשו, ושום חוצפה לא תביאני לשנות את דעתי…”.

 

אז, איך נשא ויצמן את כל עול הציונות על כתפיו? כך –

 

 

                                    רחובות, 29 בדצמבר 1944

מר יואל ברנד, תל-אביב

 

מר ברנד היקר,

אבקשך לסלוח לי על שהשהיתי את תשובתי למכתבך. כפי שבוודאי ראית בעתונות, הייתי נתון בנסיעות רבות ודרך כלל לא היה לי רגע חפשי מאז הגעתי לכאן. קראתי גם את מכתבך וגם את תזכירך, ואשמח לראותך באחד הימים בשבוע שלאחר השבוע הבא – לערך בעשירי בינואר.

גב’ אתין – מזכירתי – תתקשר אתך לקביעת הפגישה.

 

                                                    חיים ויצמן

 

ויצמן מוכן לפגוש את ברנד בינואר 1945, כאשר שארית המוזלמנים באושוויץ מובלים (“צעדת המוות”) אל המחנות בתוך גרמניה, בעיקר לברגן בלזן.

 

ויצמן טרוד כל כך בנסיעות שתדלנות למען ה”ציונות”, עד כי אינו מוצא זמן לאיזה יהודי טרדן, המבלבל את המח באיזו תכנית להצלת שארית הפליטה של יהדות הונגריה מהשמדה.

 

על פי רישומי משטרת פרנקפורט, שני דודי הושמדו, האחד באמצע 1942, האחר בתחילת 1943. ויצמן עוסק במגביות לקידום “המפעל הציוני”.

 

בסוביבור הושמדו עד אוקטובר 1943 רבע מליון יהודים. השמדת יהדות אירופה בעיצומה. המשרפות פועלות 24 שעות ביממה.

 

ביוני 1944 נוחתים צבאות בנות-הברית בנורמנדיה. הקרקע מתחילה לבעור מתחת לרגלי הנאצים, אך הם ממשיכים בהשמדה וב”צעדות המוות”. במקביל, מתחילים לדאוג לאליבי.. אייכמן פונה אל יואל ברנד (קסטנר משמש לצרכים אחרים) בהצעת ה“סחורה תמורת דם” (“משאיות תמורת דם”). יואל ברנד נדהם לשמע ההצעה המקאברית הזו, אך יודע שברגע אחרון זה, יש לבדוק כל אפשרות של הצלה.

 

יואל ברנד פונה למימסד ה”ציוני”, עם הצעתו של אייכמן ונתקל בתרגילי השהיה, המוסווים כהתרוצצות נמרצת למען הצלה. בצר לו, פנה אל הראש וראשון, אל המושיע, חיים ויצמן (זה של טיפות הדם ברפת). התגובה לעיל.

 

רק לאחר שהוסגר ברנד לבריטים, קלט עם מי יש לו עסק…

 

 

משה רבנו, יהושע וקולומבוס

 

 

בעל הבית אינו רוצה לטנף את הבית באבק אדם! אילו אמר לו מישהו שהוא אבק אדם, ואפילו אשפת אדם, ועל כן הוא זורה לרוח מליוני יהודים, שהוא אינו ראוי להתאבק בעפר רגליהם, הוא היה נדהם! הוא, שבכל רפת בנהלל מושקע דמו…

 

ויצמן ממשיך בנאומו המלבב:

 

 “… העובדה, שארץ ישראל היא בעלת עשרת אלפים מיל מרובע ולא יותר. הלוואי והיו במקומם מאה אלף מיל מרובע! אילו הכניס אותנו משה רבנו לארצות הברית של אמריקה, ודאי שהיו חיינו עתה נוחים יותר (צחוק). אבל משה רבנו ויהושע תקעו יתד על יד הירדן דווקא – וחיי סבל הם מנת גורלנו. אינני טוען, חלילה, נגד משה רבנו ויהושע, אך טוען אני נגד עצמי: ארץ קטנה, ודאי שהיא כבדה יותר מכפי כוחותי; תפקידי היה יותר קל אילו היתה זו ארץ גדולה. קל יותר לשחות בים מאשר באמבט (צחוק)…” (שם).

 

נאום דמגוגי, זול ומבחיל, שכולו מירמה, מעיד על מהותו של הקונגרס הציוני – מושב ליצים!

 

היה זה ויצמן שאישר קריעת 77%(!) משטח ארץ ישראל-הבית הלאומי לעם היהודי, כבר ב-1922, והוא נתלה במציאות הממאירה שיצר, כדי להצדיק  התכנסות נוספת וציצמום עליה.

 

וכך הגיב ויצמן בשם ה”הסתדרות הציונית”, במכתב למשרד המושבות הבריטי, ביום – 18.6.1922:

 

“ההנהלה הציונית רשמה לפניה את גילוי-הדעת על המדיניות הבריטית בארץ-ישראל, מיום 3 ביוני 1922, ומבטיחה לממשלת הוד מלכותו, שפעולות ההסתדרות הציונית יתנהלו בהתאם למדיניות שנקבעה בו” (“מערכות הארגון הצבאי הלאומי”, דוד ניב)

 

ב-24 ביולי, 1922 אושר נוסח המנדט הבריטי על ידי מועצת חבר הלאומים. ב-16 בספטמבר החליטה המועצה, על פי בקשתה של ממשלת בריטניה, שהוראות המנדט בענין הקמתו של בית לאומי יהודי שוב אינן חלות על הטריטוריה הידועה בשם ‘עבר הירדן’. כך נקרעו 77% (90,000 קמ”ר מכלל 117,000 קמ”ר) מן הטריטוריה המיועדת להקמת הבית הלאומי. עבדאללה, בן חוסיין מלך חג’אז, ששיתף פעולה עם הבריטים במדיניותם במזרח התיכון, נתמנה ל‘אמיר של עבר הירדן’, ולו יועץ בריטי והקצבה שנתית ניכרת מאת ממשלת בריטניה …..(שם).

 

שלטון המנדט האנטישמי סיפק ל”ציונים” את התירוץ של “כושר הקליטה”, והם ניתלו בתירוץ הזה, כמוצאי שלל רב, בעוד זרימת הערבים לארץ ישראל אינה נתקלת במכשולים, ואף זוכה לעידוד ותמריץ מצד אדוני-הציונים – הנאצים הבריטים, שויצמן הוא יועצם לענייני “פלשתינא”.

 

כבר ב – 19.12.1919 (הארץ, מס’ 146) אמר חיים ויצמן:

 

“בכאב לב עלינו לציין תמיד, כי אין הציונות יכולה לענות על קטאסטרופה..”.

 

 

לשון חלקות, המשמשת עלה תאנה לתורת הסלקציה הויצמנית. דווקא הרצל, “אבי הציונות המדינית”, ראה ב”ציונות”, אמצעי להצלת היהודים מפני האנטישמיות.

 

בשנת 1937 לא ניתן עוד להתעלם מן השואה המתרחשת על יהדות אירופה. ז’בוטינסקי עובר ממקום למקום להזעיק מפני הסכנה. הוא מעיד שרק היהודים ה”חרדים”, התייחסו אליו ברצינות. אלה לא השלו את עצמם בתורות שווא של “אחוות עמים”.

 

גם חיים ויצמן לא יכל עוד להתעלם (NEW JUDEA, סתו 1937 [“בן המאה העשרים”, בן הכט]):

“ .. ארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית יהודי אירופה…. מליוני יהודים אלה אבק-אדם הם על גלגלי ההסטוריה ואפשר שיצטרך להיזרות ברוח, אין אנו רוצים שינהרו לארץ ישראל, אין אנו רוצים שתל-אביב שלנו תיהפך לעוד גיטו בזוי“ .

בעל הבית אינו רוצה לטנף את הבית באבק אדם! אילו אמר לו מישהו שהוא אבק אדם, ואפילו אשפת אדם, שאינו ראוי להתאבק בעפר רגליהם של היהודים שהוא זורה לרוח, הוא היה נדהם! הוא, שבכל רפת בנהלל מושקע דמו…

שחץ ונבלה

“ותמיד אני אומר לידידי הטובים מן המזרחי… הלוא אתם מאמינים ברבונו של עולם, והוא הלוא הבטיח לבית ישראל שארץ ישראל להם תהיה. מדוע אינכם בוטחים ברבונו של העולם? הוא עתיד לקיים את הבטחתו; הוא עתיד לתת את ארץ-ישראל ליהודים כשיגיע המועד, ואתם אל תדחקו את השעה. לפי שעה עושים אנו, יהודים פשוטים ובני-חלוף, את אשר ביכלתנו. הדבר שביכלתנו אינו דבר שלם ואינו דבר מושלם. ייתכן ותעבורנה מאות בשנים, עד שיתקיימו הדברים שהבטיח לנו אלוה’. ייתכן שהזמן יארך יותר, וייתכן שיארך פחות. אין אני שובר לי את ראשו של רבון עולם; זה עסקו שלו” (צחוק).

אכן, נורא מצחיק!

מאיפה להתחיל לנתח את ה”בדיחה” הזו?

ויצמן מנסה את האלוקים. נראה אותך. אתה “שברת את הראש” אלפיים שנה, ואז החלטת לקיים את הבטחתך ליהודים, אז אני אראה לך, אדוני, שהכל תלוי ברצוני. ואתה לא תדחק לי את השעה. אצלי שום דבר לא בוער. וגם כשבוער, במשרפות, יש לי זמן. ואני מנווט, אני מחליט, אני קובע! אני מוותר, אני מוסר, אני מלשין! ואתה יכל להמשיך לשבור את הראש. זה עסקך!

זו דרכם של המנוולים שונאי אלוקים ואדם! האלוקים “דחק” את השעה; לאחר כמעט אלפיים, הוא מגיש לנו את הארץ על מגש של כסף, והם, אכולי השחץ והשנאה, בועטים לגול עצמי ומדקלמים לא לדחוק את הקץ.

הרי איש מאיתנו אינו מצפה מן הרשעים לדחוק את הקץ, אבל, אולי, נותר בהם עוד משהו מבני רחמנים, וניתן לצפות שלא ידחו את הקץ. אך זה מעשם מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר – לדחות את גאולת העם היהודי. הם ימשיכו להכותו, עד שיזכו במקום, ולו מתחת להדום הרגלים, ב”אחוות העמים”.

אנו מקיימים את מצוות ישוב הארץ, בעזרת עושה שמים וארץ, הם מחריבים ומדקלמים – זה מה שרצה האלוקים שלכם. הם, הפושעים, שכחו שהקב”ה נתן בידינו בחירה חפשית, ואף יעץ לנו “ובחרת בחיים”, והם בחרו במוות ובחורבן, ועדיין משתחצים. הם מוכים, זה אחר זה, וזו רק ההתחלה, והם בפשעיהם. עדיין משתחצים.

דמנו נשפך כמים, בגללם, ורק בגללם, והם מוסיפים להשתחץ קבל עולם, ואנו מתכווצים מבושה. ואנו מתכווצים מפחד, כי אנו יודעים שאנו ערבים לאשפת האדם הזו.

נדמה להם, ליושבים בלוע הר הגעש, שהאש מלחכת רק אותנו, הם אינם חשים, שמדי פעם אחד מן החבורה שלהם, נסחף אל תוך היורה הרותחת. רק כשתטבע מחלקת התה, תביט שארית האפסים האלה סביבה ותגלה שנותרו מתי מעט. ויבינו שגם להם זה קורה….

אינשאללה, בקרוב בימינו, אמן! ובא לציון גואל!