לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

הדרמה שסיפקה לנו בימים האחרונים הסופרת הטובה, באמת טובה, אורלי קסטל-בלום ממש לא החמיאה לה. אני מודה. היא הצליחה לעורר חמלה כזאת שכמעט נשרה דמעה מעיני ואפילו שקלתי לשלוח לה המחאה. אבל לא. לא נסחפתי ואפילו כעסתי שהמדיה על כל צורותיה נתנו לה במה ענקית. ועל מה? על-כך שאי-אפשר להתפרנס מכתיבה. מה היא לא ידעה את זה? כמה סופרים ישנם בעולם שהתפרנסו ומתפרנסים מכתיבתם? מעט. 

רוב הסופרים הגדולים-גדולים עבדו. ניקולאי גוגל שימש כפרופסור שלא מן המניין להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת סנט-פטרבורג. פרנץ קפקא עבד בחברת ביטוח איטלקית ולאחר מכן עבר לחברה ממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות. הוא השקיע בעבודתו את כל מרצו וקודם כלפי מעלה. גרהם גרין התפרנס מעיתונאות, דיפלומטיה וריגול. הוא היה סוכן של הסוכנות הביון הבריטי.

גם הסופרים שלנו הנחשבים ביותר כולם עובדים. כולם! מי שלא עבד מת בלא כלום, ומי שלא דואג להכנסה שוטפת כדי להתקיים יגיע למצב שלה, והיינו עדים לכך. לדוגמה, דוד אבידן. 

כל המושכים בעט לא יושבים בבית ומחכים לניסים. אין ניסים. להיות סופר זה לא מקצוע, כתיבה היא צורך, וכל מה שרוצים חוץ ממקור פרנסה.

ב”מעריב” של שבת שי גולדן ראיין אותה והוא ממש הופתע, נרעש ונרגש לשמוע מה עבר ומה עובר עליה. האם הראיון הזה בא בגלל שבימים אלה מחליטים מי יזכה בפרס ספיר? לדעתי בהחלט. אורלי קסטל-בלום מספיק טובה בכתיבתה כדי שלא תזדקק לרחמים.

הפתיח של הראיון הוא שהיא מספרת לנו שהיא מחפשת אקדח באתרים “יד-שנייה”, ומוסיפה: “אני קצת פוחדת להחזיק נשק, בגלל מחשבות נוגות. זה מסוכן…”. אם כך, למה חיפשה אקדח?

אחר-כך היא מספרת על כך שאמה מימנה אותה ותמכה בה לאורך עשרים וחמש שנים במיליוני שקלים. עשרים וחמש שנים אורלי קסטל בלום חיה על חשבון אמה. בראיון המוזר הזה היא מתארת כמה חייה קשים. היא לקחה הלוואות בלי סוף, מכרה את דירתה, סיפרה שאין לה במה לשלם פה ושם ושהיא רודפת אחר תרומות. ומה לגבי תוכניותיה, איך היא מתכוונת להתאושש? יש לה תוכנית. לנסוע לצרפת “להרביץ שם איזה שלושה ספרים על הצרפתים, ולפרוץ שם ולחזור לפה עם כסף…”. צרפת מחכה לה? 

אורלי קסטל בלום לא חשבה על האפשרות לצאת לעבוד ולהתפרנס בכבוד. כל אוניברסיטה היתה שמחה לארח אותה, או להשתלב בלימוד כתיבה יוצרת, או במתן סדרות של הרצאות על דרך כתיבתה, ועוד ועוד. היא מצפה שהמדינה תקציב לה סכום כסף חודשי כדי שהיא תוכל לשבת בגינתה ולכתוב. זה לא עובד כך. אבל עדיין לא מאוחר, היא רק בת 50, נראית טוב ויכולה לעשות לעצמה. 

הבכיינות הזאת ממש לא במקום.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש