לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

בניגוד למשתמע מהכותרת, אין כאן ניסיון לחזות את תוצאות הבחירות לנשיאות שתתקיימנה בנובמבר 2012. הנושא הזה נידון בהרחבה במאמר קודם, חשיבותה של נוכחות (The Importance of Being Present), שהתפרסם כאן בחודש יוני האחרון.

המאמר הנוכחי עוסק במערכת הבחירות עצמה ובמה שמצפה לנו במהלך קצת פחות מארבעה עשר החודשים שנותרו עד למועד הבחירות. הנאום אותו הנשיא אובאמה נשא בפני שני בתי הקונגרס ב 8 בספטמבר הוא אינדיקציה טובה למה שעומד להתרחש. בהשאלה משמו של סיפור הילדים של הנס כריסטיאן אנדרסן בגדי המלך החדשים, את נאומו של אובאמה אפשר לכנות תכנית המלך החדשה.

מרתין לותר קינג ייזכר בהיסטוריה בזכות המשפט יש לי חלום, הנשיא אובאמה, מי שנפל בחלקו להגשים את חלומו של קינג, יכנס לספרי ההיסטוריה בזכות המשפט יש לי נאום. נשיאת נאום לאומה היא שיטת הפעולה (modus operandi) של אובאמה בכל פעם שהוא צריך לקבל החלטה או לנקוט עמדה. זה כבר הפך להיות רפלקס מותנה אצל אובאמה בכל פעם שהוא מגלה מחדש שהתגשמות החלום של קינג כרוכה ביותר מאשר הפגנת נוכחות בבית הלבן. הנאום מה-8 בספטמבר אינו שונה מקודמיו. כבמקרים קודמים, לנאום קדמה הילולה תקשורתית שיצרה צפיות מעל ומעבר. אפשר היה לחשוב שמהבית הלבן תבוא הבשורה, שהנה, בהבל פה, יימצא פתרון לכל תחלואיה של הכלכלה האמריקאית, ושכבמטה קסם תמצא תעסוקה למיליוני המובטלים שברובם כבר התייאשו והפסיקו לחפש עבודה. מה הבשורה לה זכינו? יש תכנית. מה התוכנית? אחרי שתאשרו אותה – זה לחברי הקונגרס, נספר לכם. למותר לציין שכבעבר, החיפזון הוא העיקר. את התוכנית יש לאשר מיד ללא כל דיחוי – הציבור אינו יכול להמתין 14 חודשים. זה נשמע כאילו בתת מודע אובאמה מכיר בכך שתמורה של ממש תבוא רק אם וכאשר הוא יעזוב את הבית הלבן.

אחרי שמנפים את כל המליצות, התוכנית החדשה מתגלה כגרסה ממוחזרת של חבילת התמריץ (Stimulus package) משנת 2009 – דבר, שבהעדר ביטוי הולם, אפשר לכנותו תמריץ זוטא (זה תרגום שלי לכינוי האנגלי שראיתי Stimulus Jr.). תכנית התמריץ המקורית הייתה אמורה להבטיח ששיעור האבטלה יישאר מתחת לרמה של 8 אחוזים, וכפי שהדברים מוצגים ע”י אובאמה, על מנת להשיג את היעד הזה נדרשה השקעה של קרוב לטריליון דולר. מאחר והיעד לא הושג (שיעור האבטלה התייצב מעל 9% אחרי שהוא כבר “גירד” את ה 10%), המשימה הזאת מוטלת עכשיו על ה”אח הקטן” האמור לבצע אותה עם מחצית הסכום. בכך אובאמה סותר את כל הכלכלנים בין תומכיו, בראשם הגאון הכלכלי של הניו יורק טיימס, הגורסים שחבילת התמריץ המקורית נכשלה מפני שההשקעה היתה קטנה מדי.

מה שמעניין במיוחד היא העובדה שהמילה “תמריץ” נמחקה מהמילון. לא מזכירים אותה יותר. את ה”תמריץ” החליפה יוזמה ליצירת מקומות עבודה (job creation plan). כנראה שהאסוסיאציה בין “תמריץ” ו”כישלון” חדרה גם לתודעה של כותבי הספין בבית הלבן.

זה קצת מוגזם לומר שבתכניתו של אובאמה אין כל חידוש. יש חידוש, אבל לא במובן המקובל. החידוש הוא בכך שלאובאמה אין, ולא הייתה מלכתחילה, כל כוונה שהתוכנית אותה הוא הציג בנאומו, תאושר ע”י הקונגרס. לא במלואה ולא בחלקה. לתוכנית הוכנסו שורה של מרכיבים שנועדו להבטיח את דחייתה ע”י הרפובליקנים (למען הדיוק, גם לא כל חברי הקונגרס הדמוקרטים מתלהבים מהתוכנית). זו למעשה “הכשרת קרקע” למערכת הבחירות בה אובאמה יאשים את הרפובליקנים ב”הכשלת” הפתרון למצוקת האבטלה. הסכום עליו מדובר בתוכנית נבחר בקפידה – לא יותר מדי ולא מעט מדי. 447 מיליארד דולר זה סכום שאמור להראות מספיק גדול כדי להשיג משהו (לא ברור מה בדיוק). מצד שני, זה מספיק רחוק מ-800 + המיליארד של התמריץ הקודם (בהדלפות לתקשורת בשבועות שקדמו לנאום דובר על 300 מיליארד דולר “בלבד”, אבל עד יום הנאום הסכום תפח ב 50%), בראש ובראשונה, הסכום נבחר על מנת לא להפחיד את הציבור שהמשמעות של חוב לאומי בגובה של 14 טריליון דולר מתחילה לחדור לתודעתו. אחזור לדון בתוכנית להלן.

לפני חמישים שנה ארה”ב בחרה לנשיא את ג’והן קנדי, פוליטיקאי צעיר שהיה חסר כל ניסיון ביצועי ו/או ניהולי. יש הרבה משותף לבחירתם של אובאמה ושל קנדי. שניהם היו בגיל בו מרבית הנשיאים שקדמו להם היו בראשית דרכם הפוליטית; שניהם באו מבית המחוקקים (קנדי כיהן כמחוקק יותר זמן מאובאמה, אבל השוני איננו עקרוני); ובעיקר – גם בחירתו של קנדי הייתה מהפכה חסרת תקדים בהיסטוריה הפוליטית של ארה”ב. עבור הציבור האמריקאי, שהוא ברובו פרוטסטנטי, כניסתו של קתולי לבית הלבן אז הייתה מהפכנית לא פחות מזו של כניסתו של שחור לבית הלבן היום. מי שלא חי באותה תקופה מתקשה קצת להבין את זה, אבל שפע המלל שהתפרסם בעיתונות (הטלוויזיה הייתה אז בראשית דרכה), שעסק בשאלה אם קתולי יכול לכהן כנשיא היה מעל ומעבר.

בנאום ההכתרה (inauguration) שלו, הנשיא קנדי השמיע את הקריאה שנכנסה להיסטוריה:

Ask not what my country can do for me. Ask what I can do for my country. אל תשאל מה ארצי יכולה לעשות למעני. שאל מה אני יכול לעשות למען ארצי.

המשפט הזה היה מקור השראה לדור שלם. הוא הדליק את ההמונים וסחף את הציבור האמריקאי – בעיקר את הצעירים. הוא משקף יותר מכל דבר אחר את הידרדרותה של המפלגה הדמוקרטית. כמה עלובה ופאתטית נראית הרטוריקה של אובאמה בימינו לעומת נאום החזון של קנדי. חזונו של קנדי היה האנטיתזה של כל מה שאובאמה והדמוקרטים של ימינו מתיימרים לייצג.

כדור מרצחים מנע מקנדי להשלים את כהונתו בבית הלבן כך שאי אפשר לדעת למה הוא היה מגיע. כלל לא בטוח ששתי יוזמות החקיקה החשובות של יורשו, ג’והנסון, זכויות ההצבעה לכושים ו-Medicare היו מתממשות על ידיו. כבן לאצולת הממון של צפון מזרח ארה”ב נושאים אלה לא היו בראש מעייניו. מאחר ואי אפשר להוכיח את מה שלא קרה אין טעם לדון בנושא. מהמעט שקנדי הספיק לעשות במהלך כהונתו הקצרה בולטים שני דברים. הראשון היה בתחום הכלכלה. מייד עם כניסתו לתפקיד הוא הוריד את שיעור מס ההכנסה השולי מ 90% לבערך 70%. זה היה תמריץ חסר תקדים לכלכלה והביא לגידול מידי ומשמעותי של הכנסות המדינה ממסים. זה לא היה בדיוק “צדק חברתי” או wealth sharing שאובאמה כל כך מרבה לדבר עליהם, אבל התוצאות היו חיוביות ביותר. השני היה בתחום מדיניות החוץ והביטחון – התנהגותו בעת משבר הטילים בקובה. אני לא רוצה אפילו לחשוב איך הדברים היו נראים אם אובאמה היה צריך להתמודד עם משבר דומה.

לזה יש להוסיף את תגובתו של קנדי על ה”דייסה” שה CIA בישל מאחורי גבו, עם כניסתו לתפקיד, בקובה. למרות שהדברים נעשו ללא ידיעתו והוא באמת לא היה בתמונה, הוא נטל על עצמו את מלוא האחריות ולא חפש תירוצים או שעירים לעזאזל להסתתר מאחורי גבם.

זה מה שהיה אז. היום יש לנו את אובאמה, נשיא ש”גדולתו” מתבטאת ב”מנהיגות מאחור”, ואובאמה רוצה להיבחר לתקופת כהונה שניה.

כפי שהובהר במאמר הקודם, מערכת הבחירות של נשיא מכהן החותר להיבחר שנית שונה באופן מהותי מזו של מועמד חדש. במובן מסויים אפשר לראות את מערכת הבחירות של נשיא מכהן כאנלוגי לטקס ה-Triumphus או מסע ניצחון, בו היו נוהגים לכבד ברומא העתיקה מצביאים שחזרו עטורי ניצחון משדה הקרב. אין בכוונתי לעסוק כאן בהיסטוריה, ואסתפק לכן בפרט אחד מהעבר. המסורת מספרת שעל מנת למנוע השתחצנות יתר של המצביא המנצח, היו מושיבים מאחוריו בכרכרה שנשאה אותו, עבד שהיה לוחש באוזנו לאורך כל דרך המסע את המלים Memento mori זכור שאתה בן תמותה. למסורת הזאת היה המשך גם אחרי שהאימפריה הרומית ירדה מעל במת ההיסטוריה – בחצרות המלכים, בתקופה שקדמה לעידן הנאורות (enlightenment), הייתה “מישרה” דומה – ליצן החצר. הוא היה היחיד שהיה יכול לומר לשליט את האמת בלי לחשוש שיקפדו את ראשו. אובאמה היה מפיק הרבה תועלת אם בבית הלבן היה תקן למשרה כזאת.

בעידן המודרני אפשר לראות את התקשורת – “כלב השמירה של הדמוקרטיה” כפי שנהוג לכנות אותה, כממשיכת אותה מסורת. הבעיה היא שבעשורים האחרונים, התקשורת, יותר מאשר כלב שמירה, משמשת ככלב שעשועים, כלב שעשועים של המשטר. אפשר להבין התפתחות כזאת

כאשר היא מתרחשת במשטרים טוטליטאריים. כאשר זה קורה בחברה דמוקרטית זה קצת צורם. העובדה שזה קורה במשטרים דמוקרטיים נובעת מכך שבניגוד לעבד ברומא ו/או לליצן בימי הביניים, התקשורת בימינו מונעת ע”י אג’נדה משלה, אג’נדה שלא בהכרח עולה בקנה אחד עם היומרה של היותה “כלב שמירה”.

החסר הזה מורגש במיוחד עכשיו, כשמערכת הבחירות כאן נכנסת להילוך גבוה. במקום כיסוי תקשורתי (coverage) של הישגיו של אובאמה, התקשורת הממוסדת עוסקת באיפול (cover up) של מחדליו. במקרים בהם לא ניתן להסתיר את הדברים, התקשורת “מסבירה” לציבור שגדולתו של אובאמה היא מעבר ליכולת ההשגה של בני תמותה פשוטים, ומה שנראה כמחדל איננו כזה. דוגמא אחת לאיפול תקשורתי הזה היא סיפור מהתקופה האחרונה. חברת ג’נרל אלקטריק החליטה להקים מפעל בסין. זה קרה אחרי שאובאמה מינה את מנכ”ל החברה לעמוד בראש וועדה שתפקידה לחפש דרכים ליצירת מקומות עבודה חדשים לאמריקאים. בתקשורת הממוסדת בקושי דווח על כך. בוושינגטון פוסט הופיעה על כך ידיעה שהוצנעה במדור הכלכלי במאמר שהסביר לקוראים את החשיבות הכלכלית של השוק הסיני. לא היה איזכור אפילו ברמז לכך ששכר העבודה של פועל סיני הוא במקרה הטוב עשירית מזה של פועל אמריקאי או שבסין אין איגודים מקצועיים ושאין שם שביתות. כמה מקומות עבודה זה היה יכול ליצור עבור מובטלים אמריקאיים? זה לא מה שהוא שראוי לדווח עליו.

אין כל פסול בכך שלתקשורת יש אג’נדה. אחרי ככלות הכל התקשורת מנוהלת ע”י בני אדם ולא ע”י רובוטים. לבני אדם יש דעות משלהם וזה רק טבעי שלדעותיהם תהיה השפעה על מה שהם כותבים. הבעיה מתחילה כשהדעות גולשות לתחום העובדות והדיווח החדשותי נהיה מגמתי. מה שיותר חמור הוא כאשר לכל התקשורת ישנה אותה אג’נדה. כאשר זה קורה הדמוקרטיה הופכת לפארסה. מהבחינה הזאת המצב כאן בארה”ב איננו חמור כמו בארץ, אבל כלי התקשורת שאינם מהווים חלק ממקהלת ההלל לאובאמה הם מיעוט שבמיעוט, והמימשל משקיע מידה רבה של מאמצים בניסיונות לסתום את “הפירצה” הזאת.

השאלה הראשונה המתעוררת לגבי מסע הבחירות של אובאמה היא מדוע עכשיו? נותרו עוד כמעט 14 חודשים עד למועד הבחירות, ונותרה כמעט שנה עד לוועידת המפלגה בה נבחר המועמד לנשיאות. אובאמה אינו צריך להתמודד בפריימריז. מועמדתו מובטחת. אומנם יש שמועות על חוסר שביעות רצון ממנו בקרב הנהגת המפלגה הדמוקרטית, אבל כל הדיבורים על האפשרות שמי שהוא מהמפלגה הדמוקרטית ינסה להתמודד נגד אובאמה הם שטויות. זה לא יקרה. היו בעבר מקרים בודדים של מועמד שיצא נגד נשיא מכהן ממפלגתו, אבל כשזה קרה זה היה בדרך כלל מתכון לכישלון בטוח של המפלגה. עם נשיא כושי אין לאפשרות כזאת שום סיכוי גם אם יראו בו כישלון טוטאלי. אז מדוע בכל זאת אובאמה מתחיל את המרוץ כבר עכשיו? לרפובליקנים אין עדיין מועמד משכנע, ובכלל לא בטוח שהם ימצאו אחד כזה. אז מה בוער לו?

התשובה היא פשוטה. הפניה לבוחר של נשיא מכהן על מנת להיבחר מחדש מורכבת משני חלקים. חלק אחד הוא רשימת ההישגים שהושגו במהלך כהונתו (זה כלל לא משנה מה הייתה תרומתו להישג – הישגים במהלך הכהונה נזקפים תמיד לזכותו של הנשיא), והחלק השני הוא הטחת האשמות והשמצות של היריב(ים). מאליו מובן שמחדלים ופאשלות הם כולם ב”אשמת” היריב. ככל שהחלק הראשון גדול יותר הוא זקוק פחות לחלק השני. הבעיה של אובאמה היא שלמעט עצם נוכחותו בבית הלבן (The Importance of Being Present) רשימת הישגיו כנשיא היא דלה ביותר. נכון שאי אפשר להתעלם מההישגים של חיסול שניים ממנהיגי הטרור אבל באותה מידה גם אי אפשר להתעלם מהעובדה ששני ההישגים האלה הם במידה רבה תוצאה של המשך המדיניות של קודמו של אובאמה בבית הלבן.

מערכת הבחירות צפויה לפיכך להיות מהמלוכלכות ביותר בהיסטוריה של ארה”ב. במקום לעסוק בהישגים היא תעסוק רוב הזמן בהשמצות והתקפות על היריב. למערכה כזאת נדרשת הרבה “תחמושת”. לכן, למרות שנותר עדיין פרק זמן ארוך עד למועד הבחירות, מתחילים כבר עכשיו. אינדיקציה טובה לצפוי היא “פסטיבל שרה פיילין”. אינני יודע עד כמה הקורא הישראלי המצוי עקב אחרי המאמצים – שעות שידור ומלל בעיתונות הכתובה – שהושקעו על מנת לפגוע במושלת אלסקה לשעבר. מאות מתנדבים גוייסו ע”י העיתונות הממוסדת לחטט בדואר האלקטרוני שלה, בנוסף לעיתונאים העובדים במשרה מלאה, על מנת למצוא איזה שהוא כתם בעברה. פרופסורים המכהנים באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר נרתמו למאמץ הזה שבסופו של דבר הסתיים בלא כלום. אפילו עכשיו, אחרי ששרה פיילין הודיעה רשמית שאין בכוונתה להתמודד על המועמדות לנשיאות, התקשורת עדיין לא מרפה ממנה.

כשמקשיבים לאובאמה מתקבל הרושם שהבית הלבן היה ריק מהיום שבוש עזב אותו. אובאמה מציג את עצמו כאאוטסיידר (outsider), מי שהוא שאיננו חלק מהממסד הוושינגטוני, המושיע שיבוא לוושינגטון ויעשה “סדר בברדק”. זו טקטיקה מקובלת אצל מועמדים לנשיאות, ואין כמעט אף נשיא בעבר שלא נקט בה. זאת לא הטקטיקה של נשיא מכהן החותר להיבחר מחדש, כי זאת למעשה הודאה של המועמד ששנות שהותו בבית הלבן עברו באי עשייה. זה מביא אותנו ליוזמתו האחרונה של אובאמה. תארו לכם מה יהיה מצבו של אובאמה אם יוזמתו תתקבל ע”י הקונגרס, עם או בלי שינויים כאלה או אחרים. במי הוא יתלה את הקולר לכישלון כאשר יתברר ששיעור האבטלה נותר בעינו ושגם בעיות אחרות של הכלכלה האמריקאית לא נפתרו? הוא שוב יאשים את בוש? התקליט הזה כבר שחוק אצל מרבית הציבור. לעומת זאת, אם החוק לא יעבור בקונגרס הוא יוכל להמשיך לשחק את תפקיד האאוטסיידר שבא לחלץ את הציבור מציפורני הביורוקרטיה הוושינגטונית ולשים קץ ל”תעלוליו” של הקונגרס.

לציבור האמריקאי אין דעה טובה במיוחד על המחוקקים שלו (זה בלשון המעטה), אבל אם הוא יקנה את זה זאת כבר שאלה אחרת.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש