טיפול שורש ב. הרצל מאולץ יהדותו

טיפול שורש ב. הרצל מאולץ יהדותו

חנה אייזנמן
13.09.2011 11:37
טיפול שורש ב. הרצל מאולץ יהדותו


הנס היה קרבן תעתועי רוחו הבלתי יציבה של אביו; לילד לא הוענק שם יהודי, הוא לא נימול, ואביו הרבה להרהר ברעיון הצלת ילדו מיהדותו. אילו ידעו ילדיו מי הם, אולי, לא היו הופכים לפסיכים…



ב”ה

 

 

 

טיפול שורש ב. הרצל מאולץ יהדותו

 

 

פרט ביוגרפי

 

 

שלא כבן הכט, האשים הרצל את היהודים ביצירת האנטישמיות

 

 

הסופר המחזאי, בן הכט, הגדיר את יהדותו טרם “השואה”, כפרט ביוגרפי, לא לחיוב ולא לשלילה. בן הכט פיתח את מודעותו היהודית והתחייב לה, כאשר החלה השמדת אחיו באירופה. הכט התגייס מיד לפעילות הצלה, הצלת אחיו מן התופת. הכט לא התבייש באומללים המושמדים בידי מפלצות אדם, אלא, התבייש ביהודים, שנדמו כגויים, שהתנכרו לאחיהם ולזוועה המתחוללת עליהם, בעיקר המימסד ה”ציוני”/רפורמי, בארה”ב, ת”פ של בן-גוריון.

 

גם אצל הרצל יכולה היתה היהדות להוות פרט ביוגרפי, בלבד, אילולא נתקל שוב ושוב באנטישמיות. שלא כבן הכט, האשים הרצל את היהודים ביצירת האנטישמיות, בשונוּתם  ובקשיי ההסתגלות וההיטמעות בסביבתם. הרצל הגיע לכמה תובנות חשובות, למשל, ההכרה בעובדה, שהאנטישמיות היא תופעת לווי קבועה ליהדות. לא תיתכן יהדות, מבלי שתתלווה אליה שנאת הגויים. והשניה, המאוחרת יותר, שהורידה אותו מתקוותו להעביר את היהודים, כאיש אחד על דתם – זרותם של היהודים תמנע מהם את היציאה לשמד, הן, משום שזה עם קשה עורף, שיתעקש על יהדותו, “להכעיס”, והן, משום, שהגויים יתנגדו להטמיעו בתוכם;  על כרחך, תישאר יהודי, כי הגויים לא יניחו לך לשכוח זאת; כל נסיון להתכחש ליהדותך, לא יועיל, הגויים לעולם יזהו אותך כיהודי. לכן, כל מחשבה על בריחה, נדונה לכישלון, אז, למה להשפיל את עצמך עוד?

ובכל זאת, שוב ושוב עלה בראשו רעיון היציאה וההוצאה לשמד, שלו, כפרט, ושל עם ישראל, ככלל. עלה התאנה הנפרש על ידי סנגוריו על ערוות האנטישמיות שלו, היא הטענה, שרעיונות השמד היו, בסך הכל, משוגת נעורים, כלומר, הועלו בתקופה בה טרם היה אחראי לרעיונותיו… למעשה, הוביל הוא את קו ההגנה הזה:

 

“בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים..”.

 

עצם העלאת רעיון היציאה לשמד, לאחר שעמד על דעתו, נניח, בגיל 13, מעיד על “עומק” יהדותו. אבל, זה לא קרה בהיותו בן 13, אלא, לאחר שכבר הוכפלו לו שנות ה-13; הרצל השתעשע ברעיון הזה גם לאחר הולדת בנו, הנס. כשהנס נולד היה הרצל בן 31, בוגר, לכל הדעות. כתיבתו האינטליגנטית כבר היתה מן המפורסמות, לא היה זה נער!

 

במכתב למוריץ בנדיקט (עורך Neue Freie Presse), הוא כותב:

 

“יש לי בן. הייתי מעדיף להתנצר היום או מחר, כדי שתקופת החברות שלו בנצרות תתחיל מוקדם ככל האפשר”.

 

 אך רעיונות אלו נדחו:

 

“אינני יכול לעשות זאת משתי סיבות: ראשית, אני עתיד לפגוע באבי, שנית, אין לנטוש את היהדות כל עוד קיימת עוינות כלפיה… יש ליצור תחילה מצב של סובלנות, ואחר כך להעביר את כל היהודים כגוף אחד אל הנצרות”.

 

כלומר, בהיווצר התנאים המתאימים, יעברו היהודים, כאיש אחד ובטכס חגיגי, לנצרות, קבל עולם.

 

הנס היה קרבן תעתועי רוחו הבלתי יציבה של אביו; לילד לא הוענק שם יהודי, הוא לא נימול, ואביו הרבה להרהר ברעיון הצלת ילדו מיהדותו. אילו ידעו ילדיו מי הם, אולי, לא היו הופכים לפסיכים. אביהם היה רודן, שהשתמש בתהילתו, שלא בצדק, לכתיבת צוואה, בה מינה את חסידיו להיות אפוטרופסים לילדיו, כשהוא מנתק אותם מאמם; גם היא לא היתה יציבה לגמרי (ואולי, דווקא כן, הכל ענין של תעמולה), ובכל זאת, הדבר היציב ביותר שהיה להם בשלב זה של חייהם המעורערים, בעטיו. הוא קרע את הילדים מאמם ואותה מהם, כאילו לא די היה בהרס חייהם בחייו. החוזה ההוזה שדד את כספי הנדוניה של אשתו ואת המגיע לילדיו, לטובת שגיונות ה”ציונות” שלו, והשאיר אותם בחוסר כל, סמוכים על שולחנות נדיבים. היתה זו התקופה האיומה ביותר בחיי הנער, הנס.

 

וזה היה החזון של אבא של הנס:

 

בערך לפני שנתיים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסייה הקתולית. ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי הכנסייה באוסטריה ולהשיג על־ידיהם ראיון אצל האפיפיור, כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חופשי ונאה לנצרות. חופשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה – בייחוד אני – יישארו יהודים ובתור יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת. בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה 12 בצהריים, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסיית סטפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון. והעובדה שהמנהיגים יקיימו בידם את יהדותם, ובלוותם את העם עד מפתן הכנסייה יישארו בעצמם בחוץ – תרומם את כל העניין ותשווה לו קו של כנות רבה (“כתבי הרצל”, כרך ב’, יומן א’, עמ’ 14, בעריכת מזכירו האישי ד”ר רפאל שאול לנדאו).

 

בתשובה שפרסם הרצל לדברי הרב הראשי של וינה ד”ר גידמאן, שיצא נגד התנועה ה”ציונית”, התייחס הרצל לתנועת ההתיישבות בארץ שהתנהלה למעלה מ-50 שנים שקדמו לזמנו, ומשתתפיה הקימו את “היישוב הישן”:

 

     “…מר ד”ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם … אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרון מרקוס בפודגורז’, אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: “תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר “שיבת ציון” יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו”. – איך יצדיק מר ד”ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו…? … ואהרן מרקוס זה … כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו “חסיד”, ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא “איננו חי מן היהדות” – כדברי ידידנו ליאון קלנר – “אלא בעד היהדות” (בנימין זאב הרצל: “היהדות הלאומית” של ד”ר גידמאן)

 

הרצל מייחס “ציונות” לרעיון ראשוני ומחוייב של היהדות – שיבת ציון – בנין הארץ.

שיבת ציון, כידוע, היא רעיון יהודי ולא רעיון “ציוני”; מאליו יובן, שזמן רב לפני שהרצל “גילה את אמריקה” שלו וקרא לה “ציונות”, עלו יהודים לארץ ישראל ובנו אותה. העליה והחזון היהודי נתקלו במכשול, כאשר נולדה ה”ציונות” – התנועה המדינית, שמטרותיה לא היו יהודיות, גאולתה לא היתה יהודית, אלא, בריחה מן האנטישמיות, מטרותיה היו  פלוראליסטיות/חילוניות/אנטישמיות. וכעדותו של חיים הזז:

 

“אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים השונים זה מזה, בודאי שני דברים הסותרים זה את זה, כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני.”

 

“הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם, דבר אחד ברור, הציונות היא לא המשך, לא רפואה למכה, היא עקירה והריסה, אדרבה היא מסיחה את דעתה מהעם, מתנגדת לו, הולכת נגד רצונו ורוחו, חותרת תחתיו ועוקרת אותו ופורשת לדרך אחרת למטרה רחוקה ומסויימת, היא וקומץ אנשים בראשה, גרעין של עם אחר, בבקשה לשים לב, לא חדש, לא חדש, אלא אחר, מי שלא סבור כך או שהוא טועה או שהוא מרמה את עצמו.”

 

ואכן, זו דמות מדינת-היהודים בחזונו של הרצל:

 

“כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח, אשר לא יסופו מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם.  באמונתם יחיו. 

         מדינת היהודים

 

 הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ.” 

         מדינת היהודים

 

 “האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות.” 

מדינת היהודים

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר