הקיבוץ והמושבה במדינת מרילנד

הקיבוץ והמושבה במדינת מרילנד

רות ירדני כץ
02.09.2011 21:18
ועוד יש השלמות בבית

ועוד יש השלמות בבית


ובערב כשחוזרים מהעבודה, בסביבות שש, שוב מחליפים דעות על מה שקורה בארץ ובעולם…



לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

נסענו לבקר את הבן ומשפחתו שברגע זה של החיים הם מתגוררים במרילנד שבארצות הברית. הם גרים במקום שמאכלס בעיקר ישראליים. המרחק ממקום מגוריהם במכונית לוושינגטון די.סי., לבית הלבן הוא 20 דקות בלבד. מה ההבדל בין מושבה לקיבוץ? מאיר שלו בספרו: “הדבר היה ככה”, אומרת טניה, סבתו בערך כך כששאלו אותה מה ההבדל בין קיבוץ למושבה? היא ענתה, מי שעובר מקיבוץ למושבה, לא יחזור לקיבוץ. ב”מושבה” הישראלית מתגוררות משפחות שיכולות לשכור או לקנות בתים גדולים והם מבוססים. ב”קיבוץ” מתגוררות משפחות ששוכרות בתים קטנים וביחס לסטנדרטים שלנו בארץ הן מרווחות. שלושה חדרי שינה גדולים, חדר מגורים מרווח, שני שירותים, חדר כביסה וייבוש, מחסן ומטבח. השכירות כוללת גינה משותפת, בריכה, מגרש כדורסל, טניס ומגרש משחקים. הקטנים והגדולים בין שש לשבע בערב נמצאים שם ובסופי שבוע נהנים מכל הנוחות שיש ליד הבית.

השפה השולטת היא עברית וכמו בקיבוץ כל בוקר בשעה שבע וחצי כשיוצאים לפזר את הילדים לאן שצריך, וללכת למקום העבודה, פוגשים את אותם אנשים והברכות הן: “הספקת לקרוא מה קורה בארץ?” והתשובה היא: “בטח. מה אתה אומר על מרגלית צנעני, לא יאומן, אה?”. התשובה: “שמע, אני מאמין לכל דבר. לא סתם ירדו עליה”. ובערב כשחוזרים מהעבודה, בסביבות שש, שוב מחליפים דעות על מה שקורה בארץ ובעולם. על המחמאות הגדולות על יוקר החיים והתגובות היו שהמחאות מוצדקות במאת האחוזים. על מה שקורה בסוריה, לוב ומצרים.

הם שייכים, מעורבים, נתמכים אחד בשני, אכפת להם והם מוגנים. הלהיות ביחד, לחגוג את החגים זה עם זה, ללכת לבית-הכנסת שהוא סמל ליהדות בימי חג ועצב קושר אותם. הם גאים להיות ישראליים וכל מי ששואל מנין אתם? הם עונים בגאווה – מישראל. כן הם מוערכים על ידי האמריקאים, מכבדים אותם.

הם מדברים בסקייפ כמעט מדי יום עם המשפחות שבארץ, הוא מבקרים אותם וההורים לא מתאפקים ונוסעים אליהם להיות איתם ועם הנכדים.

הישראליים ששם הם בעלי תארים גבוהים. מתמחים, רופאים, מדענים בכל התחומים, אנשי היי-טק ויש כאלה שנשלחו על ידי מוסדות בארץ כדי לשתף פעולה עם האמריקאים, או כדי ללמוד מהם, ולחלופין ללמד אותם.

חבורה גדולה של ישראלים מוכשרים ומצליחנים ואמריקה מחבקת אותם חיבוק גדול. משכורתם טובה מאוד, היא נהנית מתרומתם, הם נהנים מכל הטוב שהיא מעניקה. בגדול, החיים זולים שם ואפילו אפשר לחסוך. הם פה והם שם. בשיחות איתם רובם אמרו שהיו שמחים לחזור אילו היו זוכים במשרות בתחומם, אבל לא כך הם פני הדברים.

***

הכל גדול באמריקה. הכבישים, הבתים, החנויות, המסעדות – הכל הכל גדול-ממדים. גם נשים, גברים וילדים. לראות ולפעור פה. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו באמריקה וגם בפעמים הקודמות תופעת השמנים הדהימה. הפעם נדמה היה לי שמספר השמנים עלה מעלה מעלה מפני שאי-אפשר שלא לראות אותם. הגודל שלהם הוא בלתי נתפס. נכנסנו לפיצרייה ולידינו ישבו אבא, אמא, ובן שמנים. בפיצרייה אוכלים כמה שרוצים עבור כמה דולרים. המשפחה העמיסה על צלחת הפלסטיק ערמות של פיצה וסלטים, חיסלו ומילאו מחדש.

לאכול בחוץ מאוד פשוט. רוב המסעדות הן בשיטת מקדונלד” באים, מזמינים, אחרי דקה הכל מונח על מגש, תופסים שולחן מתנפלים על הקציצה, הצי’פס והקולה. הכל פלסטיק. הפטנט של הפלסטיק ואוכל מהיר אומץ על ידי כולם. מסעדות סיניות, קוריאניות, יפניות, מקסיקניות, מגישות אוכל באותה שיטה. אותי זה לא עבר. לאכול בפלסטיק, לשתות בכוס פלסטיק, לא בשבילי. אבל אני ממש לא דוגמא. האמריקאים וכמובן הישראליים אוכלים פעם פעמיים בשבוע במסעדות אלה כאשר ארוחה עולה לכל המשפחה כ-30 דולרים ועוד יש השלמות בבית. ערב אחד הזמנו את המשפחה למסעדה של מאכלי-ים ששם השולחנות מצופות במפות, המפית היא מבד, הכוס מתאימה למשקה שנבחר, והצלחות והסכו”ם כמו שצריך. האווירה נעימה, מוסיקת ג’ז ברקע, השירות מצויין, והאוכל מעלה את מצב הרוח. עבור זה משלמים.

וושינגטון היא עיר יפה, לא גדולה, שידועה לא רק בגלל הבית הלבן, גבעת הקפיטול, בתי הקונגרס והסנט. היא ידועה בכמות המוזיאונים המיוחדים והמרשימים. מוזיאון החלל, מוזיאון לאמנות מודרנית, מוזיאון המרגלים, השואה ועוד. למוזיאון השואה צריך להזמין ביקור מראש, אי אפשר להגיע ולהיכנס כמו לכל מוזיאון. וזאת בגלל מספר המבקרים הגדול.

אבל אי-אפשר שלא להתייחס למזג האוויר שם. חום בלתי נסבל 35-38 מעלות. הלחות גבוהה, נוטפים מזיעה ולמרות שיש מיזוג אוויר בכל מקום זה לא עוזר מפני שללכת מהמכונית ל… ולחזור למכונית זה מרחק הליכה וההליכה הזאת מתישה. מדי פעם יורדים גשמים עזים במשך כמה דקות. גשם חם. היינו עדים לסופת ברקים ורעמים שממש הבהילה ואחריה ירד מבול.

עשרה ימים היינו בחברת המשפחה והישראליים, ראינו קצת את וושינגטון, טיילנו בסביבה, אכלנו בצלחות פלסטיק, וחזרנו לקמברידג’ שקיבלה אותנו עם גשם וקור.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר