הדוד תום

הדוד תום

חנה אייזנמן
31.08.2011 00:46
הדוד תום


בשנת תרמ”ב-1981 הגיעה לארץ עליה משיחית, יהודים מתימן. הרצל פרסם את “מדינת היהודים” שלו חמש-עשרה שנים אחר-כך, בן-גוריון עדיין לא נולד. הם לא היו רבים, אך הם היוו כמחצית מהעליה, שכן, רוב העליה האשכנזית חזרה וירדה, ואילו התימנים, נשארו כולם, למרות הקשיים הכבירים שבחלוציות בארץ שוממה מוכת מלריה, ולמרות הניכור שהפגינו נגדם האשכנזים, בעיקר אליטת ה”התיישבות העובדת”.



                                                 

ב”ה

                                                         הדוד תום

הדוד תום

 

Uncle Tom הוא כינוי גנאי בו מכתירה הקהילה הכושית את מי מבניה המחניף ל”אדון” הלבן.  המושג שאול מן הספר “בקתת הדוד תום” (הארייט ביצ’ר סטואו),  המספר על העבד למופת, שלעולם לא יעבור על חוקי הגזע שהתקבלו באופן דמוקרטי בארה”ב, ולעולם לא יפעל שלא ב”מסגרת החוק”.

“הדוד תום” של יעקב אורלנד הוא – “זכריה בן עזרא”. כך רוצה אורלנד לראות את היהודי התימני, ואף מנסה לשכנע אותו, בשיר חביב, ש”זכריה” הוא הדגם הרצוי לאלוקים ואדם, ממנו יש ללמוד וכן לעשות –  לא להבין כלום ב”בוליטיק”, אולם להבין מספיק כדי לא לנטות ימין ואף לא שמאל, אלא, לרדת, ישר, ישר,  בדרך “בן-גוריונה”, לשדה בוקר, להצהיר אמונים עדי עד ל”גבר בן-גוריון…”

עולי תימן הגיעו ארצה עם ספרי תורה, בנשמתם, בהשכלתם ובתודעתם, ואף נישאים בחיקם. אך ב”מדינה שהשמאל בנה”, לא ניתן אשראי לאוצרות רוח, כאלה שהיו בהם. על פי אורלנד וחברים, ה”תימנים” היו חמרים בתימן, והגיעו ארצה על חמוריהם, להמשיך במורשת החמרות.

את רכושם הארצי, גזל המימסד ה”ציוני”, כפי שגזל את כספי תרומות עם ישראל לארגון הצלת יהדות אירופה, שהופקרה על ידי ה”ציונים”, וכפי שגזלו אח”כ את כספי ה”שילומים”. זהו רכוש “המפעל הציוני”. זהו רכוש “קולקטיב” האליטה.

 

 

וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: שמות פרק כא

 

בשנת תרמ”ב-1981 הגיעה לארץ עליה משיחית, יהודים מתימן.

הרצל פרסם את “מדינת היהודים” שלו חמש-עשרה שנים אחר-כך,

בן-גוריון עדיין לא נולד.

 

שכני, בן למשפחה יוצאת תימן, הבין ששתי אחיותיו נגנבו על ידי המימסד הבן-גוריוני, רק כאשר הגיע צו גיוס לגדולה מן השתים (בת שנתיים ב”מותה”. אחותה היתה בת שבועיים..). אמו פרצה אל ביתו בסערה – מה הם חושבים שהחבאתי את הילדה? היא מתה! –  גם כשהגיע הזימון לילדה להתייצב לשירות ה”מולדת”, עדיין לא הבינה אמה, שה”נפטרת” נמסרה או נמכרה לאימוץ, אולי לעבדות, בארץ או בחו”ל. האח בדק ומצא שבמשרד הפנים ה”מתות” חיות וקיימות, אי שם, נסתרות מעיני המשפחה. אביו שאל, בשעתו, את רבו, האם הוא צריך לשבת “שבעה”, בלא שראה גופה….

באותן שנים היה מנגנון התעמולה של האויב הציוני באחד משיאי פריחתו. עליית תימן, בשנות החמישים (המאה העשרים), ראתה בבן גוריון את המשיח. היה זה הישג של מנגנון התעמולה בשירות בן גוריון וה”הגמוניה הצודקת” של ה”התישבות העובדת”, שהשתדל לשמר את ההישג הזה. זה טוב לשלטון.

                                          הדוד תום

בשנת תרמ”ב-1981 הגיעה לארץ עליה משיחית, יהודים מתימן.


הרצל פרסם את “מדינת היהודים” שלו חמש-עשרה שנים אחר-כך,
בן-גוריון עדיין לא נולד. הם לא היו רבים, אך הם היוו כמחצית מהעליה, שכן, רוב העליה האשכנזית חזרה וירדה, ואילו התימנים, נשארו כולם, למרות הקשיים הכבירים שבחלוציות בארץ שוממה מוכת מלריה, ולמרות הניכור שהפגינו נגדם האשכנזים, בעיקר אליטת ה”התיישבות העובדת”.

 

בתחילת המאה העשרים, שוב היתה “עדנה” לעליה מתימן, במסגרת “כיבוש העבודה”, כלומר – כיבוש השלטון. האכרים במושבות העדיפו את הפועל הערבי על פני היהודי. הערבי היה מיומן יותר בעבודה ודרישותיו היו מועטות, לא כן אליטת ה”עמלים” המפונקים מאירופה, שהציעו מעט ודרשו הרבה, והתנהגו כבעלי בית לכל דבר.

 

הפרופ’ יוסף קלוזנר מספר ב”אבטוביוגרפיה” שלו:

 

“… והנה אהרונוביץ זה פירסם מאמר ב”הפועל הצעיר”, שבו דיבר קשות על שהאיכרים עובדים בפועלים הערביים… ואמר בחמתו, שמן הראוי היה למכור את אדמת פתח-תקווה לערביים, שהרי אין ממנה שום תועלת לפועל העברי.
“… אבל – ליטול מראשוני הראשונים של הישוב החקלאי החדש בארץ את האדמה, שקדחו עליה, שהירוו אותה בזיעת אפיהם, שסיכנו את נפשם עליה!
ומצבם החמרי של האיכרים בשנות 1922-1919 לא היה טוב כלל וכלל. הכל היה הרוס בימי המלחמה, ועדיין לא הספיקו האיכרים לשוב לאיתנם. ואיש לא דאג להם – והפועלים אף התאכזרו להם ולא שמו לב כלל אם ביכלתם החמרית של האיכרים לשלם בעד עבודה עברית כפליים…”

 

ומאחר שבכוחם שלהם לא יכלו לכבוש את העבודה, הביאו לעצמם שכירי עבודה –

 

“כדי לטפח בארץ את הפועל היהודי ה’טבעי’ עלה הרעיון להביא יהודים מתימן הרגילים בעבודת כפיים וברמת חיים נמוכה יותר. כמה מהם שהגיעו ארצה בימי העליה הראשונה הסתגלו יפה לתנאי העבודה בארץ. עליית התימנים החלה ב-1909, והם הופנו לעבודה חקלאית במושבות….” (“תולדות עם ישראל בעת החדשה”, שמואל אטינגר).

 

ה”עמלים” היו ל”קולאקים” והתימנים היו להם לעבדים ולשפחות – עובדי חקלאות ועוזרות בית.

שלומי אמוני ישראל, בין תימנים בין אשכנזים, ידעו בארץ ישראל התעללות, כזו שחשבו שהשאירו מאחוריהם בארצות הגלות –  על נקודות הישוב שלהם הוטל מצור, על ידי ה”הגמוניה הצודקת” של ה”התיישבות העובדת”, מים ומזון נכרתו מפיהם של גברים, נשים וטף, ה”עמלים” תקפו בנשק קר את נרדפיהם, כדי לעורר את “המוסדות המיישבים” לעשות “סדר;  האנשים ש”לא משלו” גורשו והכשר ניתן לגזל אדמותיהם. כך כבש השמאל את הארץ.

 

ה”מפונים” התימנים הקימו ב-1929 את המושב החקלאי התימני הראשון, שנקרא על שמו של גואל אדמותיו – כפר-מרמורק. מאוחר יותר הפך המושב לאחת משכונות העיר רחובות.

 

 

                   מולדת עמל ושלום…..

 

בקולו של השכן, המספר על חטיפת אחיותיו, נשמעה נימת התמרמרות על תמימותם של הוריו. נזכרתי בשיר “אני זכריה בן עזרא” ליעקב אורלנד. המלים זמזמו בראשי, ופתאם עמדתי על גודל זוועת ה”שיר” החביב הזה.

בדקתי מי היה יעקב אורלנד. לא טעיתי באינטואיציה שלי – היה זה “ציוני סוציאליסטי” אדוק ותעמולן מוכשר. בהיותו בן 16, מדריך ב”נוער העובד”, כלומר, נוער שמאל, ולגמרי לא עובד, חיבר את השיר –  “אנחנו שרים לך מולדת ואמא…”, נשמע לאומי מאד, לא כן? ובכן זהו שיר תהילה לבוני מולדת עמל ושלום. אין שום קשר למולדת העם היהודי. רק כמה שורות, בדילוגים,  להלן –

 

אנחנו שרים לך מולדת ואמא                                                                                       
את שיר השירים לעמל

 

זכרי כי נשבענו ללכת קדימה

לבנו יגל לך הסוד

 

ושורות הסיום 

את לא תאמיני אותך כי נשימה

מולדת עמל ושלום.

 

מנגנון התעמולה שלהם קרא לזה “ציונות”, אבל זו היתה קריאת תיגר על היהדות על כל השלכותיה. מה שהתכוונו ה”ציונים” לבנות בארץ הזו, היא – מולדת עמל ושלום – ניו-לנינגראד. והעם היושב בציון, עדיין לכוד ב”ילקוט הכזבים”….

 

“ולא חירות ולא (מק”י) מפ”ם…”

 

“אמרתי לו תשמע אדון, למה יפלו פניך,

כל זמן שיש עוד אל-עליון, זכריה אחריך…”

 

מי הוא זכריה ה”אידיאלי”, על פי אורלנד? הנה הוא לפניכם –

 

זכריה (ו)החמור

 

התימנים ידעו להעריך נכונה את שיבת ציון לאחר שנות אלפיים. הם ידעו שזה נס, קיום הבטחתו של הקב”ה לבני אברהם, יצחק ויעקב. היתה זו התגשמות חזון נביאי ישראל.. ואם יש קיום “חדש ימינו כקדם”, יש גם משיח. ומיהו המשיח, אם לא בן-גוריון? אם אליהו גולומב רוצה שבן-גוריון ייחשב למשיח, אין קל מזה, הרי – “מנגנון התעמולה בידינו, ואנו נכוון את כותב ההסטוריה…”. וזה, תוך כדי מהלכה. כך יתקבעו השקרים עד כדי דיבוק, שקשה לגרשו.

בן גוריון ירד לשדה בוקר לראשונה ב-1953 (ולא נעסוק בזה כאן), בפעם השניה ירד ב-1956, כלומר, שירו של אורלנד נכתב לא לפני 1953. בן גוריון היה אז בשפל, ועל כן נתבקש מנגנון התעמולה ליתר פעילות.

ב-1952 נבנו השכונות צהלה וסביון, לשיכונם של “יוצאי צה”ל”. היו אלה אנשי האליטה, יוצאי ה”הגנה”, צבאה של ה”סוכנות היהודית”, בראשות הדיקטטור, בן-גוריון, שהוכתרה על ידיו בתואר – צבא ההגנה לישראל -. ארבע שנים לאחר הצהרת העצמאות, כבר היו בעלי זכויות כוותיקי צה”ל, ואתם יוצאי הפלמ”ח, ששיתפו עמם פעולה בהתלהבות, כמו יצחק רבין, למיגור ה”טרור” – רדיפת האצ”ל והלח”י, להבטיח את יציבות השלטון ב”מדינה שהשמאל בנה”.

כלומר, כאשר הפיתום, אורלנד, שר מפי בובה-זכריה: “פה כל עשיר וכל עני, מוצא פגם ומום לו, ורק האחד, התימני, עוד לא חסר מאום לו”, הוא אומר – נכון, יש גם עשירים במדינת הפועלים הזו, זה טבעם של דברים, מי שרגיל לפנק את עצמו בכל טוב, זה עניינו, וזכותו להמשיך בכך, אבל אני, זכריה, שמח בחלקי, איני רגיל לטוב מזה. אין לי טענות. אילו היו לי, ה”משיח” היה בוודאי דואג גם לי, אבל למה להטריד אותו בקטנות?

 

בתמונות נראים עולי תימן נושאים בחיקם ספרי תורה, אין חמור לכל מלוא העין, אבל מנגנון התעמולה מנסה לשכנע את זכריה ובני דמותו, שהם מוכשרים רק לחמר אחרי החמור, שהוא, למעשה, שכלם. לזכריה יש שכל של חמור. הוא אינו מבין דבר ב”בוליטיק”, ועל כך מברך אותו אורלנד, ומציע לו להמשיך להוביל את חמורו-שכלו, ישר ישר, ובל ייטה ל”חירות” ואף לא למפ”ם.

אמרתו המפורסמת של בן-גוריון היתה – בלי חירות ובלי מק”י, יעני, רק מרכז, כמו בן-גוריון או משה סנה. אך מק”י לא באמת היוותה סכנה לגבי בן-גוריון, היתה זו דווקא מפ”ם, שהתקשתה לסלוח לו על פירוק הפלמ”ח וזינבה בו לאורך כל הדרך.

 

זכריה יורד לשדה בוקר להודות ל”משיח” שלא שכח אותו והביא אותו לארץ ישראל. ובן-גוריון, זה שרצח בנחישות וברגישות את אנשי האצ”ל שעל סיפון ה”אלטלנה” ובמים, “לבבו מגיל נדם, ולשונו נבוכה”. לשונו של בן-גוריון נבוכה… ואולי באמת? לשון שהיתה מורגלת בדברי שקר, נבוכה לנוכח תמימותו של יהודי שלם וישר ותמים, כיצחק יושב אוהלים. אנשים שמלוא כל אוצר היהדות בידיעתם ובתודעתם, אך נועדו על ידי בוני “מולדת עמל ושלום”, להוביל חמורים, כי על אנשים בעלי שכל של חמור ועקשנות של חמור, המסתפקים במועט ואינם סוטים משביל החמורים, קלה מאד השליטה.

                                            כי במדינה פה נגאלים

                                            כל הנושאים בעל בה

                                            ולא חשוב שקצת סובלים

                                            אם רק זוכים לסבול בה…

 

וכבקשיש –  פזמון השיר – “מרים בת נסים” לנתן אלתרמן. כאן יש גם שם לחמור.

 

יש אבא מורי נסים, ירחם השם,
ויש נסימה האם, ירחם השם,
ויש נחמיה,
גדליה,
זכריה
ועזניה –
סלים,
סעדיה,
מיכאל
חנן-חנניה.
יא, ירחם ורחמים,
ברוך השם, תאומים,
והתינוק שלום
הצוחק בחלום,
ואני אחותו מרים,
והחמור הקטן בלעם,
והחמור הקטן בלעם.

וכמובן, מנשה התימני, בחסמב”ה של יגאל מוסינזון, רוכב על חמור מוביל כדי חלב…



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר