סמרטוט אדום, טור שבועי, 12 ביולי 2011: עוד ארוכה הדרך

סמרטוט אדום, טור שבועי, 12 ביולי 2011: עוד ארוכה הדרך

גדעון ספירו
22.07.2011 15:56
מאוה הפלנטה

מאוה הפלנטה


עוד ארוכה הדרך *** חוק החרם *** מצנע ופרץ *** סגן השר איוב קרא *** מדינה נולדה



לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

עוד ארוכה הדרך

כל מי שסברו כי ישראל נמצאת בשלב של איבוד מעמדה הבינלאומי והיא מדרדרת למעמד של מצורעת, יצטרכו להמתין עוד זמן מה. בפרשת המשט הסכימה יוון בהנהגת המפלגה הסוציאליסטית למלא את תפקיד המוציא לפועל עבור ממשלת ישראל וחסמה את יציאת המשט לעזה. בפרשת המטס הסכימו חברות התעופה הטסות לישראל לסנן את הנוסעים על פי רשימת שמות שסיפקו שרותי הביטחון של ישראל. לא הייתה אפילו חברת תעופה אחת שהודיעה, “אנו לא סניף של משטרת ישראל ולא נפסול נוסעים על פי השתייכותם הפוליטית”.

כאזרח גרמניה קיוויתי כי דווקא חברת לופטהאנזה תחזיר לממשלת ישראל את רשימת האזרחים שנפסלו בנימוק כי בשנות ה-30 של המאה הקודמת נעצרו בגרמניה שוחרי זכויות אדם מהשמאל, יהודים ולא יהודים, על פי רשימות שערכו סוכני הגסטאפו (ראשי תיבות של “משטרת המדינה החשאית”), ולכן היא לא תשתתף בפסילת נוסעים שכל “אשמתם” מאבקם למען זכויות אדם והתנגדותם לטרור הכיבוש הישראלי המופעל למעלה מ-40 שנים על עם הפלסטיני. לצערי זה לא קרה.

ממשלת ישראל נהגה בפרשת המטס בהיסטריה. הפחד מכמה מאות מתנגדי כיבוש מאירופה וארה”ב, שביקשו להגיע לשטחי פלסטין, הוציא את ממשלת ישראל משיווי משקלה. מאות שוטרים נפרשו בנמל התעופה, במטרה ללכוד את אלה שהצליחו לעקוף את רשימות החיסול מישראל ולעלות על המטוסים. ישראל רשמה לעצמה “ניצחון מוחץ” לאחר ש-130 נוסעים אותרו “כשמאלנים מסוכנים”, נעצרו בירידה מהמטוסים והועברו לבתי כלא בישראל עד לגירושם. המדינה “היהודית והדמוקרטית” מפחדת מתיירים החמושים באידיאולוגיה שמתמצית בהתנגדות לאפרטהייד הישראלי ובתמיכה בזכויות אדם לכל.

משטר החושש מרוח החופש, סופו להיעלם. זה היה גורלו של ציד המכשפות שיזם הסנאטור מקרתי בארה”ב, זה היה גורלם של המשטרים הפשיסטים בספרד, איטליה וגרמניה, זה היה גורלם של המשטרים הקומוניסטים בברית המועצות וארצות מזרח אירופה, זה היה גורלו של משטר מובארק, זה יהיה גם גורלו של משטר הכיבוש הישראלי. ייקח זמן, אבל זה יגיע.

חוק החרם

חוק החרם שהתקבל בכנסת, אשר אוסר בין השאר לקרוא לחרם על תוצרת ההתנחלויות, לקוח מבית המדרש של משטרים טוטליטריים. הכנסת לא פעלה כריבון דמוקרטי אלא כמכשיר של הרוב לדריסת המיעוט. ההתנחלויות, שהן פשע מלחמה לפי הדין הבינלאומי, ונושא הנתון במחלוקת קשה בחברה הישראלית, זוכות עתה להגנה נוספת. כל אזרח ישראלי הקורא לחרם על ההתנחלויות הבלתי חוקיות, עומד בפני סכנה של תביעה כספית ממתנחל שיטען כי נגרם לו או למפעלו נזק כלכלי.

אני צופה שהחוק לא יעזור. הוא רק יגביר את הביקורת הבינלאומית על ההתנחלויות. כישראלי וגרמני אני מצפצף על החוק, חובה לא להישמע לו, כי הוא מפר כללים בסיסיים של חופש ביטוי. אני אמשיך כמקודם לקרוא לחרם על ההתנחלויות, תומכיהם, כמו גם על משטר האפרטהייד ודיכוי חירויות האדם בשטחים הכבושים. זה הזמן לגל של אי ציות אזרחי.

מצנע ופרץ

מפלגת העבודה הייתה פעם מפלגת השלטון במדינה. היא ירדה מנכסיה, השלטוניים והכלכליים, והיא היום מפלגה בינונית עד קטנה. לפני מספר חודשים פרש ממנה מי שהיה יו”ר המפלגה שר הביטחון אהוד ברק עם חמשת חייליו במעין הפיכת חצר לילית היאה לגנרלים. מפלגת העבודה הצטמקה מ-14 חברי כנסת לשמונה. עתה מתקיים בה מאבק בין חמישה מועמדים על תפקיד היושב ראש.

עמרם מצנע, גנרל בדימוס, וח”כ עמיר פרץ, שר ביטחון לשעבר, הם שניים מהמתמודדים. לאחרונה הייתה סערה זוטא בתקשורת הקשורה בשניים. עמרם מצנע הגדיר את עמיר פרץ כמי שבא “מפלנטה אחרת”. היו מי שפירשו זאת כעקיצה גזענית של “אשכנזי אירופאי מתורבת”, נגד פרץ “הפרימיטיבי מזרחי מרוקאי”.

מצנע היה בשנות ה-80 של המאה הקודמת אלוף פיקוד המרכז. למען קוראי בחו”ל צריך להוסיף כי מדובר בשליט הצבאי של הגדה המערבית. הוא הריבון בשטחים, המלך שעל פיו יקום דבר. הוא פיקד על צבא הכיבוש בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה הראשונה (1987-1989). הוא הפעיל את כל אמצעי הדיכוי שעמדו לרשותו כמו: פיצוץ בתי משפחות פלסטיניות כענישה סביבתית, הרג אוכלוסיה אזרחית, בהם נשים וילדים, שיתוף פעולה הדוק עם השב”כ בהסגרת פלסטינים למרתפי העינויים, מעצרים מנהליים, וכמובן הגנה על המתנחלים וההתנחלויות.

מאחר ומצנע היה בעל דימוי של קצין מצפוני שבא ממחנה הציונות השמאלית (באותה תקופה התגורר בקיבוץ עין גב, שם כיהנה אשתו כמורה), הוא שימש כסם מרגיע, מלבין פשעי מלחמה לאותם ציונים שמאליים שחשו אי נוחות מהנעשה בשטחים הכבושים. בבחינת “אם מצנע עושה את הדברים כנראה שאין מנוס”.

בסוגיה זו הייתה לי התכתבות עם אשתו, עליזה מצנע, שיצאה להגנת בעלה אל מול פעילותי נגד הכיבוש. היא כינתה אותי “איש רע”. כתבתי לה בין השאר: “אני מבקש ממך לעשות תרגיל סימולציה קטן. כיצד היית חשה אילו צבא כיבוש כלשהו היה מעולל לקיבוץ עין גב את מה שבעלך הנחית על הכפר ביתא. כיצד הייתם אתם שם, על שפת הכינרת, מרגישים אילו היו הורסים במכה אחת 15 בתים בקיבוץ, ועוד 30 היו הופכים לבלתי ראויים למגורים כתוצאה מהדף הפיצוץ, והכול בגלל זריקת אבנים של בנך או בתך וכמה מחבריהם” (ההתכתבות פורסמה בשבועון “העולם הזה”, 25 בינואר 1989).

עברו 17 שנים וב-2006 מונה ח”כ עמיר, אז יו”ר מפלגת העבודה, לשר הביטחון בממשלת אולמרט.

התקוות שתלו בפרץ הרקיעו שחקים. הוא בא עם דימוי יוני, איש שלום, וציפו ממנו כי יפתח דף חדש ביחסים עם הפלסטינים. אבל כמו מצנע, גם פרץ הכזיב.

לא עברו חודשיים מהשבעת הממשלה והיא יזמה את מלחמת לבנון השנייה. מלחמה מיותרת וכושלת שבוצעו בה פשעי מלחמה לרוב. עד היום נהרגים בלבנון ילדים מפצצות המצרר שהצבא ירה לעבר אזורים מיושבים. פרץ כשר ביטחון האחראי על הצבא, הוא אחד מאלה הנושאים באחריות ישירה לפשעי המלחמה.

גם בסוגיה הפלסטינית פרץ לא היה פורץ דרך. סגנו של פרץ, ח”כ אפרים סנה, היה אחראי להמשך שגרת הכיבוש – הוצאות להורג ללא משפט, ענישה קולקטיבית, השפלה במחסומים, עינויים במרתפי השב”כ, פריצות ליליות לבתי משפחות פלסטיניות, בנייה בהתנחלויות, הקמת מאחזים, שוד אדמות, כריתת עצי זית של פלסטינים בידי מתנחלים. באחת, אין חדש תחת שמש הכיבוש.

לא במקרה נמלט ח”כ פרץ בימים אלה מאנגליה לאחר שהוזהר מהשגרירות הישראלית כי בקשת מעצר נגדו בגין ביצוע פשעי מלחמה נמצאת בדרך.

המסקנה: מצנע האשכנזי יוצא חלציה של יהדות גרמניה, ופרץ המזרחי מיהדות מרוקו, באים מאותה פלנטה, פלנטת המלחמה והכוחנות של מדינת ישראל.

סגן השר איוב קרא

ח”כ איוב קרא הוא סגן השר לפיתוח הנגב והגליל מטעם מפלגת הליכוד. הוא עוף קצת מוזר בפוליטיקה הישראלית. על פי שמו ברור שהוא לא יהודי. אם יחשוב מאן דהוא כי מדובר בערבי, אני חושש שאיוב קרא ייעלב. הוא דרוזי, וישראל הרשמית מנסה לפי מיטב המסורת של הפרד ומשול, להדגיש את ההבדלים בין ערבים לדרוזים. יש דרוזים שלא מקבלים הפרדה הזו, הם רואים בעצמם ערבים, אולם הם מיעוט. ביטוי למגמת ההפרדה הוא השרות הצבאי. חובת הגיוס לצבא חלה על הדרוזים אבל לא על הערבים. גם קרא שירת בצבא.

איוב קרא הוא לא סתם דרוזי. הוא דרוזי ציוני. ולא סתם דרוזי ציוני, אלא הוא יותר ציוני מהציונים, בסגנון יותר קתולי מהאפיפיור. יש סוברים כי הרצל, מייסד התנועה הציונית, לא היה עובר היום את מבחן הכשרות הציוני של איוב קרא. בספרו של הרצל “מדינת היהודים”, יש מיני סטיות דמוקרטיות שהיו פוסלות אותו ואיוב קרא לא היה מאשר לו כרטיס כניסה למועדון הציוני.

איוב קרא מביא את הציונות כפי שהיא משתקפת היום בימין הישראלי עד לקצה ההגיוני שלה.

לאחרונה נפגש איוב קרא עם מנהיגים ניאו נאצים משלוש מדינות, גרמניה, אוסטריה ובלגיה. שגרירי ישראל באותן מדינות ראו בפגישות של סגן שר ישראלי עם מנהיגי מפלגות ניאו נאציות טעות טקטית שאינה מוסיפות לשמה הטוב של ישראל, לפחות לא בעיני הממסד הפוליטי באותן מדינות.

איוב קרא לא מבין מה רוצים ממנו. הוא נפגש בסך הכול עם ידידי ישראל. בגרמניה יש ארגון ניאו נאצי שמניף ליד הדגל הגרמני את דגל ישראל. אלו הם ידידינו כיום. איוב קרא משקף את פני הציונות כפי שבאה לידי ביטוי בחוק החרם, חוק הנכבה (שלילת תקציבי המדינה ממי שיציינו ביום העצמאות בטקסים את אסון הגירוש הפלסטיני ב-1948), חוק ועדות הקבלה לישובים קהילתיים (המטרה: למנוע כניסת ערבים לישובים) והתיקון לחוק האזרחות (איסור על אזרחי ישראל הפלסטינים להתאחד בישראל עם בני זוגם מהשטחים הכבושים): ציונות גזענית, סותמת פיות, חוברת לניאו נאצים, שונאת זרים ושוחרת מלחמה.

מדינה נולדה

לאחר 50 שנות מאבק, שני מיליון הרוגים, מאות אלפי פצועים והרס נורא, נולדה דרום סודן. גם פושע המלחמה, רוצח ההמונים עומר אל-באשיר, מנהיגה של צפון סודן, הבין את מה שמנהיגי ישראל טרם הבינו: שאי אפשר לחנוק ללא גבול את כמיהתו של עם לחופש. עצמאות, כבר למדנו, לא מביאה תמיד בכנפיה חופש ודמוקרטיה, אבל היא מסירה מעל העם את עול השלטון הזר. זו נקודת מוצא ממנה אני מאחל לעם בדרום סודן שיקום, דמוקרטיה, שוויון.

______________

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר