על פרשת השופט מוריס בן-עטר: מה בין “תלונה” לנציב תלונות הציבור על שופטים לבין “בקשת בירור”?

על פרשת השופט מוריס בן-עטר: מה בין “תלונה” לנציב תלונות הציבור על שופטים לבין “בקשת בירור”?

שמחה ניר, עו”ד
01.07.2011 22:41
לא היה מה "לברר"

לא היה מה “לברר”


מה הייתי עושה במקום השופט המנוח לנוכח ה”רמזים” של משה גל על פנייה לנתל”ש?



לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

עם התאבדותו של של השופט מוריס בן-עטר פנתה נשיאת ביהמ”ש העליון, דורית ביניש (מינוייה כשופטת פורסם ברשומות) אל הנתל”ש (נציב תלונות הציבור על שופטים), אליעזר גולדברג, וביקשה ממנו “לברר” את התנהלותה של המערכת בפרשה הזאת.

מדוע היא לא “התלוננה”, אלא רק ביקשה “לברר”?

בדוח שלו על הפרשה, אשר בו נדון בנפרד, מציין אלי עזר-למי גולדברג כי בפני השופט המנוח הועמדה הברירה לפרוש מרצונו מהשפיטה, שאם לא כן “יברר הנציב עניין זה על-פי פנייה אליו מצד נשיאת בית המשפט העליון”.

ומדוע על פי “פנייה”, ולא על פי “תלונה”?

על ההבדל בין “תלונה” לנתל”ש לבין “בקשת בירור”?

סעיף 14 לחנתל”ש (חוק נציב תלונות הציבור על שופטים), זה לשונו:

14. הגשת תלונה

(א) רשאי להגיש תלונה לנציב כל אדם הרואה עצמו נפגע בשל התנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו, או מי שאותו אדם הסמיך לכך.

(ב) הנשיא (לענייננו: נשיא ביהמ”ש העליון – ש’ נ’) או השר רשאי לבקש מהנציב לברר ענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו.

עינינו הרואות: העילה ל”בקשת בירור” זהה בדיוק לעילה ל”הגשת תלונה”.

לא קשה לנחש מדוע המחוקק בחר במונחים שונים לשני דברים זהים:

ראשית – זה לא יפה שהנשיא או השר יתלונו על שופט, כי הם הרי אמורים להגן על שופטי ישראל;

ושנית – תארו לעצמכם לאיזה בזיון-וקצף נגיע אם הנשיא או השר יגישו “תלונה”, והנציב יקבע שהתלונה לא הייתה מוצדקת …

ותארו לעצמכם עוד יותר מזה: שנשיא ביהמ”ש העליון או שר המשפטים יגישו עשר תלונות נגד עשרה שופטים, וכולן תימצאנה בלתי מוצדקות … מה תגיד על כך ורדה אלשיך, יו”ר נציגות השופטים? היא תגיד – ובצדק – שנשיא ביהמ”ש העליון ושר המשפטים מנהלים נגד השופטים מסע של רדיפות וטרור משפטי, במקום להגן עליהם!

אז הם לא מגישים “תלונה”, אלא “בקשת בירור”.

מה יש כאן “לברר”?

תארו לעצמם שאדם זכה במשפט, אחרי משפט שנמשך עשר ישיבות אשר “נמרחו” על פני שנתיים תמימות. כמובן שאין לו מה להתלונן על התוצאה, אלא רק על ה”הסחבת”: לטעמו אפשר היה להסתפק בחמש ישיבות בלבד, ולהגיע לאותה התוצאה תוך שבוע, ולכל היותר תוך חודש ימים – ועל כך הוא מלין בפני הנציב.

תארו לעצמכם שהנציב הוא אדם הגון, ישר ויסודי, והוא נכנס לעובי הקורה, ומגיע למסקנות האלה:

א.        אכן, ניתן היה לקצר את ההליך לחמש ישיבות, ואף פחות, ולמעשה אפשר היה לפסוק את הדין גם בהנמקה שטחית ביותר. יתירה מכך – ניתן היה לפסוק את הדין גם בהטלת-מטבע.

ב.        השופט הנילון לא הלך בדרך הקלה.

ג.         השופט הקשיב בקשת רב לטיעוני הצדדים ולעדויות מטעמם, ובמיוחד לאלה של המתלונן עצמו, אשר בוודאי שאין לו להלין על כך.

ד.        תשומת לב רבה הקדיש השופט גם למראית פני הצדק, כדי לתת לצד המפסיד את ההרגשה שבית המשפט התייחס לעניינו בסבלנות, בשקידה – ובכל הכבוד.

ה.       לפיכך לא רק שלא מצאתי כל פגם בדרך התנהלותו של השופט בתיק הזה, אלא שהוא עשה את מלאכתו ברמה גבוהה ביותר.

ו.          באשר ל”סחבת” – קרי: התמשכות ההליכים על פני שנתיים – לאור עומס התיקים המוטל על השופט – כעל כל השופטים במערכת המשפט – בדקתי את יומנו של השופט ולא מצאתי כל סימן ל”בטלנות” מצידו. יצויין כי העדפה של תיק אחד תבוא תמיד על חשבון תיק אחר, והמתלונן לא טען להעדפתם של תיקים אחרים על חשבון התיק שלו.

ז.         אני מוצא, איפוא, את התלונה כבלתי-מוצדקת.

כעת תארו לעצמכם שנשיא ביהמ”ש העליון מגיש לנתל”ש “בקשת בירור” נגד שופט כמו מוריס בן-עטר, על “מולטי סחבת” שבגללה מונחים על שולחנו של השופט מאות תיקים פתוחים ללא פסק-דין.

תארו לעצמכם שהשופט הנילון מניח לפני הנתל”ש את החלטתו הנ”ל ואת כל התיקים שעל שולחנו, יחד עם כל התיקים שהוא דן בהם בשנתיים האחרונות …

כעת הנציב, נאמן לתקדים שהוא עצמו יצר, בודק כל תיק בנפרד, ומגיע למסקנה שבכל תיק מסויים לא היה שום פגם ב“התנהגותו של שופט במסגרת תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו”, אבל בקשת ה”בירור” לא התייחסה לכל תיק פלוני, או לכל אחד ממאות התיקים שנצטברו אצל השופט ללא החלטה, אלא לתיפקודו הכללי של השופט.

אם בכל תיק ספציפי אין כל רבב בהתנהגות השופט, הדבר היחיד שיכול להוות ליקוי “התנהגותי” הוא שהשופט מרבה לצאת לקניות ולבילויים במהלך יום העבודה, לוקח חופשות ללא-תשלום הרבה מעבר לחופשות המגיעות לו בתשלום, וכו’.

אבל כנגד השופט מוריס בן-עטר לא היו טענות כנגד טיפול לקוי בתיק פלוני (או בתיקים כלשהם), וגם לא היו נגדו טענות על “בטלנות”, ולכן לא היה לגביו שום דבר אשר מצריך “בירור”.

ועכשיו – “פצצה”

תארו לעצמכם שהנתל”ש מקיים “בירור” כזה לגבי שופט אשר על שולחנו הצטברו תיקים רבים, והשופט עונה לו כך:

א.        אכן, הצטברו על שולחני תיקים רבים.

ב.        מה לעשות, אבל אני יותר יסודי מהשופט הממוצע.

ג.         אם השופט הממוצע “סוגר” חמישה תיקים בשבוע, אני סוגר רק ארבעה, אבל הנשיא שלי מזרים לי כמות תיקים הזהה לזה שהוא מזרים לשופט ה”ממוצע”.

ד.        התוצאה היא שכל שנה ה”פיגור” שלי גדל בכארבעים-חמישים תיקים, וזו הסיבה שבמשך חמש שנותי כשופט הצטברו על שולחני למעלה מ-200 תיקים.

ה.       אני רואה במהלך שנעשה נגדי, ובלחצים שהופעלו עלי להציג הספק גבוה יותר, משום התערבות בוטה של הרשות המבצעת – גם נשיא בית משפט הוא “רשות מבצעת” – בעצמאותה של הרשות השופטת.

ו.          אין לי שום כוונה לשנות את דרכי, ואם אדוני רוצה להפעיל נגדי את סע’ 22(ה) – אהלאן וסהלאן!

ותארו לעצמכם דוגמה נוספת, בה השופט עונה לו להנתל”ש כהאי לישנא:

א.        אכן, הצטברו על שולחני תיקים רבים.

ב.        למרות שאין שום חובה על שופט לעבוד יותר משמונה שעות ביום – אני משקיע בעבודתי בממוצע עשר שעות ביום.

ג.         העובדה ששופטים אחרים מהרגין את עצמם לילות שלמים היא פאתטית, ולי אין כוונה להרוג את עצמי, רק כדי לחסוך לנערי האוצר תוספת תקנים

ד.        אני רואה במהלך שנעשה נגדי, ובלחצים שהופעלו עלי להציג הספק גבוה יותר, משום התערבות בוטה של הרשות המבצעת – גם נשיא בית משפט הוא “רשות מבצעת” – בעצמאותה של הרשות השופטת.

ה.       אין לי שום כוונה לשנות את דרכי, ואם אדוני רוצה להפעיל נגדי את סע’ 22(ה) – אהלאן וסהלאן!

סע’ 22(ה) לחנתל”ש, זה לשונו:

(ה) הנציב רשאי, אם מצא לנכון לעשות כן בעקבות ממצאיו, להמליץ לועדה לבחירת שופטים, לסיים את כהונתו של שופט על פי סמכותה או להמליץ לשר או לנשיא להביא לועדה לבחירת שופטים הצעה לסיים את כהונתו של שופט …

השופט מוריס בן-עטר ז”ל

אני סמוך ובטוח שאף נתל”ש שפוי בדעתו לא היה מסתכן בהליכה על הסעיף הזה, במקרים מהסוג הזה.

קשה להעיף מכהונתו שופט אשר עומד בקומה זקופה מול הוולב”ש ואומר אני שופט, לא קבלן לסגירת תיקים, מדבר על עצמאות הרשות השופטת ומציג את הנהלת בתי המשפט – כולל שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון – כ“פודלים” של נערי האוצר.

קשה לעשות זאת, כאשר הדברים מגיעים לידיעת הציבור – לא רק משום ההדלפות, אלא גם משום שאם מעיפים את השופט, הוא חופשי לצאת עם זה לתקשורת.

לו הייתי בנעליו של השופט בן-עטר, ושומע מפיו של המנהל משה גל רמזים על הנתל”ש, הייתי אומר גם לו אהלאן וסהלאן.

מוריס בן-עטר ז”ל לא השכיל להבין זאת, ושילם על כך בחייו.

יהי זכרו ברוך.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר