המטרה מקדשת את התותחים

המטרה מקדשת את התותחים

חנה אייזנמן
20.06.2011 04:34
המטרה מקדשת את התותחים


“ב-26 באוגוסט 1933 בעיצומם של דיוני הקונגרס הציוני ה-18, הורץ מן הארץ, אל יושב ראש הקונגרס מברק ובו הודעה, שאב”א אחימאיר ‘הודה בפשעו’. המברק עורר גל של שמחה בקרב צירי מפא”י ומבוכה גדולה בסיעת הצה”ר. אבל הוא עשה את פעולתו – גם לאחר שנתברר, כי לא היה אלא תחבולה מצד שולחיו, הקונגרס עמד בסימן הפרשה עד יומו האחרון”.



 

ב”ה

                                                                                

 

המטרה מקדשת את התותחים

 

“… ההאשמות בענין רצח ארלוזורוב, והמאסרים התכופים לפני המשפטים הקשו על החיים, כאשר נעצרנו, בעקבות רצח ארלוזורוב, וישבנו בבית הסוהר ביפו, היתה רוחנו איתנה, על אף שסימה ארלוזורוב זיהתה את כולנו כ’רוצחים’. ישבנו בבית הסוהר קבוצה בת 12 איש…” (עדות שלמה נוימן, “הננו סיקריקים” ליוסי אחימאיר-שמואל שצקי).

 

אינטרסים משותפים

 

 

“הנציב הראשון ליהודה” הרברט סמואל, היהודי, לא רק יישר קו עם המדיניות האימפריאליסטית והאנטישמית של בריטניה הגדולה, אלא נכנס לפנים מן הקו, כנראה, לבל יאשימוהו ב”נאמנות כפולה”. בין השאר חנן ושחרר מבתי הכלא שני מתמחים ברצח יהודים – עריף אל-עריף ואמין אל-חוסייני. חוסייני שישב בכלא בגין ניצוח על פוגרום ביהודי ירושלים, מונה ע”י הנציב למופתי של ירושלים.

חלקה הגדול של ארץ ישראל נקרע ונמסר לערבים, הנותר ממנה הוצף בערבים בעידוד הבריטים, שהגבילו, במקביל, את כניסת היהודים ב“ספרים לבנים”.

מדיניות זו עודדה  את הערבים לטבוח ביהודים, שכן, לא נדרשו לתת את הדין, בעוד היהודים נדרשו לתת את הנשק….  התפרעויות הערבים הביאו לארץ ועדות חקירה בריטיות, שקבעו שהסיבה ל“אי שקט” היא הגירת יהודים לארץ ועל כן יש להגבילה עוד…

בריטניה העדיפה נתינים ערבים נחשלים על יהודים דעתניים, שואפי עצמאות.

 

המימסד ה”ציוני” תמך וסייע למדיניות הגבלת העליה. אינטרסים צרים, כתתיים, הדריכו את המימסד למדיניות הבלגה וויתורים, הן מבחינת השאיפות המדיניות והן בתחום ההגנה על חיי יהודים. ה”ישוב” הנטבח והנשדד תסס,  ובכלל זה –  האקטיביסטים בשורות ה“הגנה”. גורמים אלה נחשדו בנטיות רוויזיוניסטיות, ר”ל, הושם מעקב עליהם ועל מכתביהם, בתוך אלה גם על אישיות מרכזית כאברהם תהומי. האנשים, פשוט, נדחפו החוצה. כך נוצר הפילוג, כך נוצרו ה“פורשים”, ה”לא לגיטימיים”.

מאוחר יותר נעשה מעקב נוסף על תהומי, בנסיון להדביק לו את רצח ארלוזורוב….

 

אלימות שם המשחק….

  

שני הצדדים, שהיו זה לא כבר גוף אחד, ייחלו למצב בו יתאפשר איחודם מחדש. ואכן, נוצרה הידברות. לאחר דיונים לא קלים, הגיעו הצדדים להסכמה על פרטי ההסכם, אך היו מי שרצו אחרת;

וכך מובא בספר “מערכות הארגון הצבאי הלאומי” בכרך “ההגנה הלאומית” – 1931-1937 (דוד ניב): “עם הסכמתoם של כל הנוגעים בדבר בא ביצועה המעשי של התכנית, הוקמו מפקדה ראשית ומרכז לארגון המאוחד, ובראשית תרצ”ג נכנס הסכם האיחוד לתוקפו. למיזוג המלא – איחודם של היחידות ומחסני הנשק – נקבעה תקופה של שישה חדשים….

“… בשביעי של פסח התקיים בתל-אביב כינוס של בית”ר ולאחריו נערכה תהלוכה ברחובות העיר. כשעברה התהלוכה ברחוב אלנבי, רחובה הראשי של העיר, הותקפו השורות, בעיקר שורות הילדים מן השכבות הצעירות, על ידי קבוצות מאורגנות מטעם ה”הסתדרות”. המתקיפים באו על הצועדים במטר-אבנים ובאלות, כשהם מכים ופוצעים וקוראים קריאות גנאי. קציר ההתקפה היה 24 פצועים, רובם ילדים בני 12-14.

“… העתונות העברית היומית, פרט ל’דבר’ בטאונה של ה’הסתדרות’, גינתה בחריפות את המעשה ועירית תל-אביב פירסמה גילוי-דעת, המביע ‘רגש של צער עמוק ועלבון לאומי’ ומוקיע אותם ‘נימוסי אגרוף ואלימות, שאינם לפי רוח עמנו’….

“…. בין המתקיפים היו מפקדים וטוראים מן ה’הגנה’, ובין המותקפים – חברי הארגון ואף בית”רים וצה”רים חברי ה’הגנה’…..    רוזה כהן (אמא של יצחק רבין), מפקדת בכירה ב’הגנה’, היתה ממארגני ההתקפה….לעבר פלוגות הצועדים הקטנים'”

המעורבים בארגון ובביצוע ההתקפה סירבו להתנצל ולא היו מוכנים לפצות את הנפגעים.

זה היה סופו של נסיון האיחוד!

 

וגם סלקציה…..

 

ה”מרתה וושינגטון” הגיעה ארצה, כשעל סיפונה 321 נוסעים, 11 בית”רים ו-310 חניכי “השומר הצעיר” ו”החלוץ” – חלוקה “הוגנת”, על פי צרכיה של ה”סוכנות היהודית” שבדרך זו “בנתה את המדינה”.

 

בתוך אחד עשר הבית”רים היה גם דני בית-המקדש, המתאר את דקותיו הראשונות על אדמת הארץ הקדושה (“ייבנה” סיפורו של דני בית-המקדש, לעזרא יכין אלנקם): “… לא יכלתי לעצור את התרגשותי והשתטחתי על הארץ, מנשק את האדמה. בעודי שוכב כך… הפתיעה אותי חבטה קשה בגבי, ולאחריה עוד אחת ועוד אחת. תוך דקות היה כל גופי חבול וזב דם ממהלומות אגרוף, חבטות-אלה ובעיטות מכאיבות שהונחתו עלי מידי פרחחים צעירים…. גברתנים, שהבעת שנאה על פניהם…., תוך שהם מכים אותי באכזריות, שמעתי אותם קוראים לעברנו קריאות גנאי, שהתקשיתי להבינן, אך היו מלים שחזרו עליהן שוב ושוב, מלים שהדהדו באזני ומוסיפות לרדוף אותי עד עצם היום הזה: ‘פאשיסטים! פאשיסטים! אתם הרגתם את ארלוזורוב…’

“חברי נשאו אותי לבית חולים. שכבתי שם ששה ימים קשים וארוכים, כמעט ללא שינה. כאבי הגוף והנפש הדירו שינה מעיני. באתי לארץ ישראל, בהחלטה לשכוח את אירופה האנטישמית, אולם המכות שספגתי על אדמת ארץ ישראל, גרמו לי להעלות זכרונות מרים מעברי…..”.

 

קלאסיקה אנטישמית – עלילת דם

 

רצח ארלוזורוב

 

“בליל שבת אור לכ”ג בסיון, תרצ”ג (16 ליוני 1933) נרצח בתל-אביב לא רחוק מבית הקברות הערבי, ד”ר חיים בן שאול ארלוזורוב, חבר של הסוכנות-היהודית בארץ, בא כוחה המדיני כלפי הממשלה (המנדט הבריטי) הארצישראלית וחבר לועד הפועל של ‘הסתדרות העובדים’, הוא טייל בחברת אשתו… ועד מהרה הפיצו שמועה, שהרוצח היה רביזיוניסטן, ושני שותפים רביזיוניסטים היו לרוצח, ואחד מהם הוא סופר ועתונאי רביזיוניסטי. אשתו של ד”ר ארלוזורוב ‘הכירה’ את הרוצח על פי קוים אדומים במעילו, שראתה בליל חושך (בכ”ג בחודש אין הלבנה נראית, כידוע, ובמקום הרצח לא היה מאור חשמלי). ונמצאו גם ‘עדים’ שהכירו אחד מן הרוצחים, או השותפים לרצח ב’הליכתו המשונה’ (אף זה ראו בליל חושך ובמקום חושך).

“התחילה הסתה נוראה כלפי הרביזיוניסטים כולם, שנסתיימה במאסרם של אברהם סטבסקי, אב”א אחימאיר וצבי רוזנבלאט. שלושתם רביזיוניסטים מובהקים. הם נאשמו שלושתם בקשר לרצח ובהוצאת הרצח לפועל ואיימה עליהם מיתת-תליה, לא פחות ולא יותר…” (פרופ’ יוסף קלאוזנר, “אבטוביוגרפיה”).

 

 

באין עכבות יש “עקבות”

 

 

וכך מובא בכרך “ההגנה הלאומית”, בסידרה “מערכות הארגון הצבאי הלאומי”, לדוד ניב:

“התקפות רצח על יהודים בארץ ישראל…. לא היו באותה תקופה……מן הדברים הנדירים, ואלמלא היה הנרצח אישיות נודעת בציבור, היתה חקירת המשטרה מוליכה לכיוונים הרגילים….

“… נפוצו מיד רמזים בעל פה ובכתב, שהרצח פוליטי ומבצעיו הם הרביזיוניסטים, הרמזים הועלו על ידי אנשי מפלגת המנוח באסיפות האזכרה הראשונות בארץ וגם בחוץ לארץ. ד. בן גוריון, שעשה אז בפולין, קבע והכריז באסיפת אבל, שנערכה באולם התיאטרון ‘נובושצ’י’ בוורשה, יומים לאחר הרצח, כי ‘אין זה רצח אישי… אין ספק בעיני שמעשה טרור זה הוא פוליטי, ספינת המפרש לא תמיד היא נדחפת על ידי הספן, אלא בכוח הרוח’ (‘דער מאמענט’, 19.6.1933).

 

“באותו זמן הודיעה סוכנות הידיעות הטלגרפית יט”א, שבשיחה טלפונית מן ה-18 לחודש, מסרו חברי הוועד הפועל של ה’הסתדרות’ כי ‘ברור למעלה מכל ספק שרצח ד”ר ארלוזורוב בוצע על רקע פוליטי, הרוצח ברח לאחר מעשה הפשע, בכיוון לתל אביב, ובעיר נעלם בין האנשים שטיילו ברחוב’.

 

“באסיפת אזכרה, שהתקיימה בתל-אביב, העלה ברל כצנלסון… את הרהוריו בנושא זה: ‘קשה ומחרידה (האבידה), אם יש להעלות על הדעת שבאה מידי יהודי, ואפילו אם הוא יהודי זר  ואויב העומד מחוץ למחנה’. הרמזים נעשו מפורשים יותר מיום ליום.

ש. סבוראי, מסופרי ‘דבר’…… כותב ב-27 ביוני: ‘נעקר מקרבנו כוח, כוונת הזדון בולטת … להחליש את התנועה…. לעשות פעולה אשר שכרה בצידה’…”

 

החוצפה! עלילת הדם, היא זו ששכרה היה בצידה, בדיוק כמו בפרשיית “אלטלנה”..

כדלהלן (שם):

 

ב-26 באוגוסט 1933 בעיצומם של דיוני הקונגרס הציוני ה-18, הורץ מן הארץ, אל יושב ראש הקונגרס מברק ובו הודעה, שאב”א אחימאיר ‘הודה בפשעו’. המברק עורר גל של שמחה בקרב צירי מפא”י ומבוכה גדולה בסיעת הצה”ר. אבל הוא עשה את פעולתו – גם לאחר שנתברר, כי לא היה אלא תחבולה מצד שולחיו, הקונגרס עמד בסימן הפרשה עד יומו האחרון“.

 

עוד לפני כן נעצר סטבסקי, שאיתרע מזלו להיות בדירה, בהיותו שותפו לדירה של אחימאיר, בשעה שהמשטרה הבריטית עשתה חיפוש בדירה עקב הלשנת גורמי ה’הסתדרות’.  סימה ארלוזורוב, שגוייסה למען המטרה הקדושה, הצביעה על סטבסקי, בית”רי, עולה חדש, זה שלושה חדשים בארץ, כ“מזכיר לה את מלווהו של האיש שירה”.

 

זמן קצר לאחר מכן נעצרו אחימאיר וצבי רוזנבלאט. לאחר חדשים רבים בכלא, שוחררו אחימאיר ורוזנבלט, ואילו סטבסקי נדון למוות בתליה…. ערעור סנגוריו של סטבסקי הוציאו מחוסר הוכחות. אך לא  השמאל יוותר על טרף שהיה כמעט בטוח – העתון “דבר”:

 

“סטבסקי שוחרר – אשמתו הוכרה”. במשך השנים הבאות נתבקשה מפא”י שוב ושוב על ידי הרביזיוניסטים להקים וועדת חקירה לחקירת רצח ארלוזורוב, אך מפא”י עמדה בסירובה להקים וועדה כזו. עד עצם היום הזה!

כי מעלילי הדם ידעו שאלה, שאותם ביקשו לשלוח לתליה בדם קר, אינם רוצחים! לא רק משום ששני ערבים הודו ברצח, אלא משום שמעלילי הדם, ידעו שעלילתם שקר, מקודש ע”י המטרה הקדושה –

“.. היא זרעה פירוד בעם, הרעילה בו בארות רבים, החלישה את מעמדה המוסרי של הציונות בעיני העולם כולו ואת עמדותיה בחזית הבריטית והערבית כאחת. היא עצרה את תהליך עלייתו המזורזת של הרביזיוניזם ברחוב היהודי והעלתה את מפלגות ה’הסתדרות’ לשלטון ממושך בציונות ובישוב”(שם).

 

אישים רבים וטובים התגייסו להזמת עלילת הדם הזו, בתוכם הרב קוק, זצ”ל, שהכריז, כי הנאשמים דוברים אמת.

ומעיד קלאוזנר (אבטוביוגרפיה):

 

“… נחמתי היתה רק זו – שאני ב’חברה טובה’, בחברתו של הרב קוק, ש’ענין ארלוזורוב’ קיצר את ימיו, שהרי לא היו דברי שיקוץ וניוול, שלא נכתבו עליו בעתונים ה’רישמיים’ ואף לא על כתלי בתי כנסיות ובכל מיני פאשקווילים כתובים ונדפסים. ויש יסוד לחשוב, שמחלתו המסוכנת באה לו מעגמת נפש, ועל כל פנים צער עמוק זה הגביר את המחלה והצעיד אותו לשאול..”.

 

דברים אלה כתב קלואזנר לאחר שהותקף באוטובוס של תלפיות, על ידי פועלים מרמת-רחל, משום שבהספדו על ארלוזורוב, לא ציין שהרצח “בוצע” ע”י הרביזיוניסטים… (אין חדש תחת השמש וד”ל).

 

“סגירת מעגל” – רצח סטבסקי, הי”ד,  ב”אלטלנה”  

 

השיטה

 

יומנו של דוד בן גוריון, 16.5.1948 (“מדינת ישראל המחודשת”): “באחת בלילה הוזעקו ישראל (גלילי) ושקולניק (לוי אשכול) לבגין. הציע להם לקנות ספינה שלהם ברבע מליון, ובשכר זה הוא יקנה נשק…”

 

ה“אלטלנה” הגיעה לחוף כפר ויתקין, מעוז מפא”י, בהתאם להסכם עם אנשי בן גוריון ביום 21.6.1948. בגין, כפי שאנו רואים, דיווח על כל צעדיו לאנשי בן-גוריון (גם ציפה לשיתוף פעולה במשלוח הנשק לארץ), וכך היה הסיפק בידי בן גוריון לתכנן את עלילת ה”מרד”, בין ה-16 למאי ועד ה-21 ביוני, שתצדיק את הירי באנשי האלטלנה ואת הטבעתה, לאחר שרוב הנשק כבר היה בידי ה”הגנה”. 20% מן הנשק, נועדו, על פי ההסכם, לאנשי האצ”ל בירושלים, למניעת כיבושה בידי הלגיון הערבי. הנשק הזה טבע עם האניה ואתו ירושלים!

 

מעיד אליעזר ליבנה, מראשי מפלגתו של בן-גוריון ומי שהיה בשעתו עורך “אשנב” – בטאון ה”הגנה” והמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, במעריב (28.6.1966):

 

“בן-גוריון רצה לחסל את ‘אלטלנה’ בגלל סיבה אחת: הוא רצה שאנשי אצ”ל יופיעו כמורדים במלכות, שכן בתקופה ההיא היה האצ”ל בשיא השפעתו. גם בעניין זה היה לו חישוב מדיני פנימי…

אצ”ל, שתרם תרומה כל כך חשובה להשגת העצמאות, לא הגיע לשלטון משום שלא ערך חישובים כאלה…” (מובא ב”מערכות הארגון הצבאי הלאומי” לדוד ניב).

 

כל התותחים קדושים להשגת השלטון בכח.

 

למימסד השמאלי לא היה אכפת כלל, והם אף יזמו, נטילת חייו של אדם חף מפשע, ואילו הקרבן מגיש את הלחי השניה…. השמאל מבליג על פשעי האויב, אך רודף אחים, אנשי ה”הדר”, רודפים את האויב מחוץ ומבליגים על פשעי האויב מבית. ועם הצרה הצרורה הזו, אנו חיים, בקושי, עד עצם היום הזה….

 

 

אחד מדיווחי השקר על אירוע “אלטלנה” הוא זה של דוב יוסף, בספרו – “קריה נאמנה”. הוא מספר שהאניה הובאה לחוף נתניה, והרי אין שום מחלוקת בענין עגינת ה“אלטלנה” בחוף כפר ויתקין. אך העו”ד, דב יוסף, היה מודע לכך שעובדת עגינת האניה במעוז מפא”י, בכפר ויתקין, תעורר תמיהות באשר לתכניות ה”מרד”. דב יוסף ישב עם אורח במלון קטה-דן הצופה על הים והיה עד להטבעת ה”אלטלנה”, בין השאר הוא משקר: “… קבוצה קטנה של עקשנים בארגון הפורשים אצ”ל, שסירבה להצטרף לצבא ישראל, ביום 28 במאי, הצליחה להשיג אניה והטעינה בה נשק בנמל צרפתי….

“לאחר שלא עלה ביד אנשי האניה לפרק את המטען בחוף נתניה, השליכו עוגן בחוף תל אביב מול מלון קטה-דן…” (האניה נתקעה על שרטון מול חוף תל-אביב).

צרור שקרים מדהים, אך הלוז הוא: “לא עברו ימים רבים עד שנודע לי שהייתי כרוך, ללא כל כוונה מצדי, בהזדמנות-יחד-של-מקרים (צירוף-מקרים) מפליאה ביותר. מלון קטה-דן עומד סמוך למקום שבחוף הים, שבו נרצח לפני שנים, בשנת 1933… ד”ר חיים ארלוזורוב… נתבקשתי ע”י הסוכנות היהודית(!?) ועל ידי משפחת ארלוזורוב לייצג אותם בחקירת הרצח…. הובאו אז לדין באשמת רצח שני חברי המפלגה הציונית הרביזיוניסטית, ואחד מהם היה אברהם סטבסקי…. סטבסקי נמצא אשם ונידון למוות. בערעורו זוכה מתוך נימוק משפטי פורמלי……. ויכוח ממושך התנהל בשאלה, אם אמנם סטבסקי הוא שרצח….

“ברעדה ממש קיבלתי, איפא, את הידיעה למחרת יום קרב “אלטלנה”, שהאיש שעמד בראש האניה היה אברהם סטבסקי, שהוא היה אחד האנשים שנהרגו בקרב עם חיילי צבא ההגנה לישראל, והדבר קרה כמעט באותו מקום שבו נרצח ד”ר ארלוזורוב חמש-עשרה שנים לפני כן….”

 

וזה ההבדל בין ה“הדר הז’בוטינסקאי” לבין חוסר העכבות משמאל – ז’בוטינסקי ביקש בשעתו מסטבסקי, שלא ידבר בנושא ארלוזורוב, כדי שלא להלהיט רוחות בין חלקי העם השונים, וכן, ביקש ממנו להיות ג’נטלמן ולגלות יחס אבירי כלפי האלמנה הטריה, ולא לציין את כל שקריה במשפט….

למימסד השמאלי לא היה אכפת כלל, והם אף יזמו, נטילת חייו של אדם חף מפשע, ואילו הקרבן מגיש את הלחי השניה…. השמאל מבליג על פשעי האויב, אך רודף אחים, אנשי ה”הדר”, רודפים את האויב מחוץ ומבליגים על פשעי האויב מבית. ועם הצרה הצרורה הזו, אנו חיים, בקושי, עד עצם היום הזה….

 

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר