הדילמה האסטרטגית של ישראל במשוואה של נשק גרעיני וכוח קונבנציונאלי

הדילמה האסטרטגית של ישראל במשוואה של נשק גרעיני וכוח קונבנציונאלי

יוסי בלום הלוי
18.05.2011 21:21
מציבים סדרת אתגרים

מציבים סדרת אתגרים


הבעיה האסטרטגית איננה מתמצית בתחום הצבאי הטהור אלא בהבנת התהליכים המתרחשים באזורנו, ובמשמעות האיומים והסיכונים הנגזרים מהם לקיומה של מדינת ישראל



ישראל בעידן המהפכה האסלאמית

מדינת ישראל ניצבת בימים אלה מול האתגר הגדול ביותר לקיומה מאז 1948. האיומים חסרי התקדים המופנים אליה מציבים סדרת אתגרים של מלחמה טוטאלית המשולבת בדה-לגיטימציה בינלאומית של ישראל כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית, ובמלחמת התשה בעצימות נמוכה המיועדת לשבור את יכולת העמידה של אזרחיה.

יש הסבורים בטעות שעמי המזה”ת המצויים בעידן הנוכחי של המהפכה, מותירים את ישראל השלווה מחוץ לזירת משחקי הכוח של הגורמים הערביים ושתי המעצמות הלא ערביות איראן ותורכיה. ישראל חייתה עד עתה על זמן שאול כשותף סמוי של הציר הערבי הסוני שכלל את מצרים, ירדן, סעודיה, האמירויות ומדינות המאג’רב, ועד לאחרונה גם תורכיה הסונית הלא-ערבית, שהפנתה עורף לישראל לאחר הערכת מצב שבו הבינה כי המערך המערבי זה הולך ונחלש מול המעצמה האיראנית העולה – בעיקר בשל המדיניות האמריקנית השגויה של בוש בעיראק ובאפגניסטן, ובהמשכה במדיניות ההתרפסות המטופשת של אובמה בפני האסלאם ובגידתו במשטר מוברק הפרו מערבי. זאת ועוד, הגמגום של ארה”ב ואירופה ביחס ללוב מציג עמדה אידיאולוגית המתנכרת לאינטרסים של המערב – והנה דווקא קדאפי “המטורף” והמושמץ, הוא זה שהבין טוב מכולם לאן הולכת המהפכה התוניסאית עוד בראשיתה, וזו של מצרים בהמשכה.

קדאפי זיהה את גורמי האסלאם הקיצוני של אל קעידה ואיראן כמרוויחות הגדולות מהמהפכה הזו -ובמזה”ת מן הידוע הוא, כי מי שאיננו מוזמן לסעודה הופך להיות חלק ממנה.

האיום הנוכחי שצריך להדיר שינה מעיניה של אירופה וארה”ב מותיר אותן שבויות במצעד איוולת של שאננות ואידיאולוגיה פסבדו-ליברלית המצדיקה את כל משוגותיו של האסלאם המשתולל ומתעלמות מהסכנות האורבות להן עצמן ממדיניות זו. כך הולך מסתמן שאיראן והג’יהאד העולמי עומדים להשתלט על צפון אפריקה כולה, ממצרים ועד מרוקו בחצר האחורית של אירופה, לכל אורך חופיו של דרום הים התיכון, מתעלת סואץ ועד לאוקיינוס האטלנטי.

מנהיגות מערבית דקאדנטית זו עושה בדיוק ההיפך ממה שהאינטרס הקיומי שלה מחייב – לתמוך בקדאפי (“משוגע” ככל שיהיה) ואם לא, לפחות להשתלט על לוב ולדאוג שלא תיפול כפרי בשל בידי האסלאם הקיצוני, זה המסווה היטב את כוונותיו מאחורי המוני המפגינים המדוכאים המבקשים פת לחם, פרנסה ותנאי קיום הוגנים.

והמערב המובס, ההולך ונכבש מתוכו על יד המוני מהגרים מוסלמים, מתעלם מהניצול הסמוי הזה של המהפכה העממית ידי הג’יהאד העולמי ואיראן, העומדים לרשת את המשטרים הפרו-מערביים העריצים והמושחתים ולהחליפם בעריצות על פי הלכות האסלאם ובחרב האסלאם.

למדיניות מערבית שכזו הייתה ההיסטוריונית ברברה טוכמן מכנה: “מצעד האיוולת” של המערב הרקוב והמתרפס, על שמו של כותר ספרה הידוע, ושובו של מורה ההלכה הסוני הקיצוני קארדאווי מגלותו ארוכת השנים במדינות המפרץ למצרים, מציגה באור קודר את המגמה שהמערב וישראל חוששים ממנה, אבל איש מהם לא עושה דבר כדי להלחם בה.

משמעות השינויים האסטרטגיים על ישראל

הבעיה האסטרטגית איננה מתמצית בתחום הצבאי הטהור אלא בהבנת התהליכים המתרחשים באזורנו, ובמשמעות האיומים והסיכונים הנגזרים מהם לקיומה של מדינת ישראל. למדינת ישראל, על דעת הוגי דעות צבאיים ומתוך מחקרים שפורסמו, אין מדיניות ביטחון לאומית והיא מנהלת את ענייניה החיוניים באמצעות המצאה ישראלית מקורית של “תורה שבעל פה” הקרויה “תפיסת הביטחון של ישראל”, תפיסה אשר מקורותיה מצויים אי שם בלקחי מלחמת השחרור כפי שגובשו על דוד בן גוריון, יגאל אלון, יגאל ידין משה דיין ואחרים. תפיסה זו שהותאמה לתקופה שעד למלחמת ששת הימים, התמקדה בשיטת ההפעלה של הכוח הצבאי, ולא במדיניות הביטחון הלאומי בראייה הכוללת שלו, קרי במאזן שבין הכושר הכולל של העמידה הלאומית לעומת כושר המחץ הצבאי של אומה המצויה במצב מלחמה מתמשך (ביטחון לאומי מעטים מול רבים, ישראל טל, דביר 1996 , יגאל אלון מסך של חול, הקבוץ המאוחד, 1966).

היעדרה של מדיניות ביטחון לאומי עולה מעת לעת בסדר היום הציבורי, כגון בפרסומים: אסטרטגיה רבתי לישראל של הפרופסור יחזקאל דרור (אקדמון 1989) קללת הכלים השלובים של הד”ר עמנואל ולד (שוקן 1987) וכן במחקרים של ד”ר עמיר בר אור מהאוניברסיטה העברית בירושלים בנושא סוגיות עקרוניות במדיניות ביטחון לאומי בישראל, וכן בעבודת מחקר של אבנר שמחוני: עומק אסטרטגי והחזית המזרחית – אוניב’ ת”א יוני 2006) בקישור: http://spirit.tau.ac.il/government/downloads/Avner.pdf

היעדר מדיניות ביטחון כוללת מצד אחד, ומנגד, קיבעון מחשבתי הנצמד לתפיסת הביטחון המסורתית, כבר הניבו כשלים מדיניים וצבאיים במלחמת יום הכיפורים, ובמיוחד מאי לימוד הלקחים ברמת האסטרטגיה-רבתי של הביטחון הלאומי במלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ הראשונה, טרור אוסלו והאינתיפאדה השנייה, ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה והמערכות “הקטנות” של עופרת יצוקה והמשט התורכי. בתקופה התדרדר כושר ההכרעה וההרתעה של צה”ל וישראל עומדת במצב אסטרטגי נחות ומאוימת באופן חסר תקדים בנשק טילי רב עוצמה המכוון לאזרחיה ולמתקניה הצבאיים בלא הבדל.

כשלים אלה לא הניבו על ידי כל ממשלות ישראל לדורותיהן ולו מסמך סדור אחד של מדיניות הביטחון הלאומי בכל טווח זמן, מיידי או עתידי, ומנגד, מאז פרסום הספר אסטרטגיה רבתי לישראל של יחזקאל דרור, לא העמיקה האקדמיה ישראלית לעסוק במחקר-יסוד זה, ולא פיתחה על בסיסו מתודולוגיה מחקרית עדכנית, או חשיבה חדשנית פורצת גבולות לצרכים פרקטיים אשר ישמשו כמודל וכקו מנחה ((Guideline להגדרה ולניהול של מדיניות הביטחון הלאומי ממשלות ישראל.

גם הקמת המועצה לביטחון לאומי בהחלטת ממשלה 4889 ממארס 1999, לא יצרה מטה שייתן מענה ראוי ואפקטיבי לסוגיות הביטחון הלאומי, ומעמדו של גוף זה מול אמ”ן, כמעריך המודיעין הלאומי של ישראל, ומול המטכ”ל, המוסד והשב”כ, נשחק בהתמדה.

ביולי 2008 התקבל בכנסת חוק המטה לביטחון לאומי, התשס”ח 2008, המסדיר בחקיקה את מעמד המלל כגוף מטה של ראש הממשלה ושל הממשלה לענייני הביטחון הלאומי. בתוך כך שונה שמו של גוף זה מ-מועצה לביטחון לאומי” ל-“מטה לביטחון לאומי”, כשהקבינט המדיני-ביטחוני מהווה את הגוף של המועצה לביטחון לאומי.

ציפיות יוזמי החוק היו שהמטה לביטחון לאומי ישפר את תהליכי קבלת ההחלטות בנושאי חוץ וביטחון, וייצור שינוי אסטרטגי בסדר גודל משמעותי בעבודת הממשלה – לא התממשו. ביקורת מבקר המדינה בכל הנוגע לתפקוד המל”ל לפני ואחרי מלחמת לבנון השנייה הוכיחה שגוף זה לא ערוך גם כיום לספק את התפוקות האינטלקטואליות הנדרשות בחוק מהמטה לביטחון לאומי.

התוצאה היא מערכת מדינית ביטחונית המתנהלת בתרבות ארגונית אינטואיטיבית אנטי אינטלקטואלית הנסמכת על ניסיון ללא הכשרה מקצועית וללא מתודולוגיה ארגונית של נושאי תפקידי מפתח בארגון זה.

 אריאל שרון הפך בימיו את המל”ל לגוף המתכנן של ההתנתקות בלא שזה יגיש ניירות עמדה בסוגיות הביטחוניות שמהלך זה הוביל בעקבותיו, וללא ניהול כנדרש של תוכנית סיכונים וחלופות למקרה של אי עמידה ביעדי התוכנית. התוצאה הייתה: אי מוכנות צה”ל למלחמה שנה מאוחר יותר, חדירה של השפעה איראני ומתן מימון לטרור של החמאס ברצועת עזה, חטיפת גלעד שליט, חטיפת החיילים בלבנון, מלחמת לבנון השנייה, אי עמידה בלחץ אמריקני בשאלת הבחירות ברשות הפלשתינאית, שתוצאתו הייתה השתלטות החמאס על הרצועה, התגברות הירי המסיבי של טילים ופצמ”רים מהרצועה לשטח ישראל, כישלון מבצע ”עופרת יצוקה” בלא השגת מטרות המבצע, ולו רק שחרורו של החייל החטוף, ובעיקר, המשמעות האסטרטגית של דוח גולדסטון על יכולתו המבצעית של צה”ל לעתיד לבוא, וכמובן הצורה הרשלנית בה תוכנן מבצע חסימת המשט התורכי, כשהשגת יעדי הקרב והניצחון שהושג למדינת ישראל בא רק בשל איכות הכוח הלוחם נחישותו ומקצועיותו.

כל אלה הנם פועל יוצא של מערכת מדינית וביטחונית הבנויה מטלאים של תפיסות צבאיות, ודוגמות מדיניות שחוקות, מאולתרות ואנטי אינטלקטואליות בעליל. בשיטה זו כל מה שיורה או שנמצא תחת חסותו הגוף הצבאי – צה”ל – זוכה למימון ולהתייחסות, בעוד נושאי הסברה ותקשורת המונים ברשתות המשודרות והחברתיות ברחבי העולם נעשים בשיטות ובזמני תגובה המתאימים אולי לראשית המאה הקודמת. הסברה בישראל הפכה לנושא המזכיר את מזג האוויר – כולם דנים בו אך איש לא עושה דבר לשנותו, ודווקא באומה היהודית שהוציאה מתוכה את טובי הוגי הדעות, הסופרים, אנשי עט, ועיתונאים ממיטב מומחי התקשורת וההסברה בעולם, לא נמצא גוף שיילחם בהסתה הג’נוסיידית הרצחנית הקוראת להשמדת מדינת ישראל. דומה שמתוך אלה בולטים דווקא מרעילי הבארות וחוצי הקווים בקרב העם היהודי – בוגדים נחרצים העושים ככל שלאל ידם לפגוע בדמותה של המדינה היהודית.

סוגיות מרכזיות בביטחון הלאומי

ישראל שהתגאתה פעם שתפיסת הביטחון שלה מחייבת העברה מיידית של המלחמה לשטח האויב בשל האסימטריה לרעתה ביחסי הכוחות, בשטח כמו במשאבים החומריים ובעוצמה המדינית שלרשותה, עברה מתפיסת עולם התקפית ברמת האסטרטגיה הלאומית למגננה אסטרטגית. בניגוד לניסיון העבר ומלקחים היסטוריים של מלחמות העולם, מאז מלחמת לבנון הראשונה התפתחה בצה”ל חשיבה שגויה המעדיפה את ניהול האש המשמידה על פני התמרון במרחב הלחימה המערכתי.

מאז תום מלחמת ששת הימים החל צה”ל לראות בביצורים (מעוזי קו בר-לב בתעלה וברמת הגולן) פיתרון מועדף או אף תחליף לתורת הלחימה הקלאסית המשלבת מעברים בין הגנה להתקפה במרחב ההגנה של הכוח המגן. ערב מלחמת יום הכיפורים ולמרות העומק האסטרטגי שהיה קיים בסיני ובמידה מסוימת גם ברמת הגולן, תוכננה בסיני תוכנית הגנה שנקראה בשם הקוד “שובך יונים”. שובך יונים הייתה הגנה המבוססת מה שנודע במלחמה כשלב “הבלימה” – המצאה ישראלית שאין לה אח ורע בתורת המלחמה הקלאסית ואף לא בתורת הקרב של צה”ל שנכתבה באמצע שנות השישים. זה היה אלתור חסר היגיון צבאי שהתבסס על הדוקטרינה הישראלית של “אף שעל”, שהצדקתה במקור היתה בהגנה הקשיחה של יישובים בשטח הריבון של המדינה. שטחי סיני היו ריק מישובים ואלה אינם “נחלת אבות” מקודשת. קרב הגנה מחייב וויתור מודע, מבוקר וזמני על שטח כדי לשמר על הכוח ולרכזו למתקפת נגד על מערכי האויב במרחב ההגנה.

לפיכך קרב הגנה קלאסי הנו מערך מבצעי הכולל מרחב התרעה וקו עצירה סופי בגבול מרחב ההתרעה הזה. חרף הנחיית הרמטכ”ל לפנות את המעוזים בהתראה לפרוץ המלחמה, המעוזים לא פונו כי הדוקטרינה של “אף שעל” אסרה על פינוי שטח, ולו שטח חסר ערך של ביצות המלחה בצפון סיני בין מצבי בודפסט והאורקל. הטנקים נשלחו לקרב טיפין טיפין לסייע מעוזים בבלימת הכוח הצולח, כשרובם נפגעו באש הנ”ט של טילי הסאגר, מטולי RPG ואש הטנקים מהרמפות שנתפסו על ידי השריון המצרי הפולש.

לפיכך, הפעלת תוכנית שובך-יונים שתוכננה לשמש “כתוכנית הגנה של סיני” הייתה תוכנית שנועדה מראש לאסון, וכשלה בשלב הראשון של פתיחת המלחמה ב- 6 באוקטובר 1973. תוכנית זו התעלמה מהדוקטרינה הסובייטית של התקפה “מגששת” לאורך כל קו החזית לצורך איתור נקודות החולשה של הכוח מגן והסטת מרכז הכובד של ההתקפה לנקודות אלה. תוכנית ההתקפה המצרית וסדרי הכוחות שלה היו ידועים לצה”ל בדיוק מדהים ולמרות זאת לא עודכנה תוכנית הגנה ריאלית לסיני בתורת לחימה נגדית לכוח האש הנ”ט והנ”מ שהפעילו המצרים והסורים.

התוצאה הייתה שאוגדת סיני בשלושת מערכי ההגנה בצפון, מרכז ודרום החזית לא הייתה מסוגלת לבלום את כוח המצרי התוקף, כי השטח בין קו המגע במעוזים לבין קו התעוזים וציר החת”ם לא היה ערוך לניהול קרב נגד הדוקטרינה הסובייטית של הכוח המצרי הפולש.

גם התקפת הנגד הפיקודית ב- 8 לאוקטובר 1973 נכשלה כליל וחלף שבוע עד שצה”ל התעשת חצה את התעלה ואפשר ניצחון טקטי מוגבל על הצבא המצרי באמצעות הכיתור של הארמיה השנייה במרחב שבין סואץ והק”מ ה- 101 מקהיר.

חרף כישלון תוכנית ההגנה בסיני לא נלמדו לקחי קו בר-לב ותוכנית הבלימה של שובך יונים. “תוכנית חומה” של הגנת מרחב מדינת ישראל באמצעות מערכות טילים נגד טילים היא קונספטואליזציה של קו בר-לב ברמת האסטרטגיה הלאומית הכוללת.

מערכת החץ ותוכנית חומה על מרכיביה השונים היא ללא ספק מערכת מתוחכמת ורבת יכולות, מקורית בתכונותיה ומצויה בפסגת הטכנולוגיה של טילים מיירטי טילים בכל הקשור למכ”ם הגילוי והעקיבה, למערכת הבקרה הקרקעית ולתכונות הראש הקרבי של הטיל. כך אין וויכוח על התחכום הגאוניות והכישרון שהעמידו מפתחי המערכת לרשות מדינת ישראל. הבעיה מתחילה כאשר בוחנים מהו המענה שמספקת מערכת זו בתגובה ליכולות השיגור של מדינות העימות בזירה: החל מאיראן, סוריה, לבנון וכלה במדינת החמאס-בעזה-סיני, וכן ירדן ומצרים אם ניקח את המקרה הגרוע ביותר (בלא לכלול ירי טילי גרעיני עליו נדון בנפרד) המדובר בפוטנציאל של אלפי טילי קרקע קרקע (סקדים, שיהאב, זילזאל, וגרסאות סיניות וצפון קוריאניות שלהם) בנוסף לרבבות רקטות לטווחים של עד 60 עד 100 ק”מ מדגמי קטיושה-גראד, פאג’ר וכו’.

על פניו אפשר להיווכח שמערכת הביטחון משקיעה הון עתק – ישראלי ואמריקני – בפיתוח, אבל כשמגיעים להצטיידות מתוך כוונה להשיג “ביטחון טוטאלי” שיבטיח הגנה נגד איום הטילים, או אפילו מחצית מהכמות המצויה בידי האויב, ניווכח שאין לנו משאבים למטרה יומרנית שכזו, כי גם כך, כמות הסוללות של שכבות ההגנה הקיימות בחץ 2 וכיפת ברזל, אינן מכסות כבר עתה את מרבית שטחה המיושב של המדינה, ואף לא את המטרות האסטרטגיות החיוניות לקיומה ושרידותה.

חמור מכך, כושר העמידה של העורף, מניסיון היסטורי של המלחמות המוכרות לרוב הציבור ונטועות בתודעה שלו (מלחמת המפרץ 1 ולבנון 2) מגלה שהעורף איננו מוגן, ומדוע? כי באסטרטגיה (וגם בטקטיקה) “מי שמנסה להגן על כל מקום איננו מגן על שום מקום” (כדברי פרידריך הגדול)

עצם ההצהרה בבניית מערכת מגן שכזו יוצרת “הצדקה” ומאתגרת את האויב לנסות אותה על המגן, ובכך קובעת תנאי פתיחה שלפיהם, אם הצד המגן ינקוט אמצעי התקפה נגדי זה עלול להיחשב כתגובת יתר ליכולת ההגנתית שיש בידיו – ובפרט לישראל לא תהיה הצדקה לכך במצבה הבינלאומי שנוצר לאחר דוח גולדסטון הידוע לשימצה, מה עוד שידידתנו הגדולה ארה”ב, מעודדת אסטרטגיה הגנתית זו, המתיישבת עם מדיניותה הפייסנית כלפי הערבים, ומקטינה בכך את הנזק שייגרם להם אם ננקוט באסטרטגיה אופנסיבית חלופית לתוכנית חומה.

אבל אם אין די בנימוק זה הבה נבחן מה אירע למעצמה כמו ברית המועצות כאשר הנשיא רונלד רייגן הכריז בסוף שנות השמונים על פיתוח יכולת מערכת מלחמת הכוכבים SDI Strategic Defense Initiative. ברית המועצות שפיתחה מערכות נשק קונבנציונאליות ולא קונבנציונאלית וספקה אותן ללקוחותיה האידיאולוגיים בכל רחבי תבל, קרסה כלכלית וחברתית בשל חוסר האיזון בין כושר העמידה הלאומי של ברית הרפובליקות שהרכיב את המעצמה הזו, לבין ההשקעה הבלתי נתפסת ביצור המלחמתי שלה.

ישראל איננה מעצמה וכבר היום ברור שפרויקט יומרני ברמה ההגנה הטוטאלית נגד טילים הנו בלתי אפשרי כלכלית וחברתית.

חלופות אפשריות לתוכנית “מלחמת הכוכבים” הישראלית

וויתור על מערכת “מלחמת הכוכבים הישראלית”, עליה הצהיר לאחרונה שר הביטחון ברק לאחר הצלחת ניסויי חץ-2 בארה”ב, מחייב אסטרטגיה חלופית שתתבסס על הרתעה פעילה באמצעות נשק טילי ורקטי לטווחים קצרים ובינוניים (דוגמת טילי מערכת LORA של התע”ש).

 אסטרטגיית ההרתעה המעודכנת של ישראל תתבסס על גרסה קונבנציונאלית של MAD ר”ת של המונח MUTAL ASSURED DESTRUCTION קרי, גרסה מקבילה להרתעה הגרעינית שבה נוהלה המלחמה הקרה עד קריסת בריה”מ, ואשר כללה הימנעות מוצהרת מהפעלה מכה ראשונה של הנשק הגרעיני שבידי הצדדים.

אסטרטגיה זו מחייבת שילוב מספר כיווני פעולה וקביעת מדיניות ביטחון בנושאים הבאים:

1.      לפתח תורת הפעלה של נשק טילי טקטי בהיקף ובכמות שירתיעו את האויב מירי של טילים דומים נגד מטרות אזרחיות בשטח מדינת ישראל (מטרות ערך).

2.      מניעת ירי טילים נגד מטרות אסטרטגיות בשטח המדינה (מטרות כוח).

3.      להבטיח קיום כוח ונכונות להפעיל כוח זה ביחס 1:5 לפחות מול האויב או קואליציות שלו, כדי שהנזק ביחסי הכוחות האסימטריים מול ישראל יקוזז באבידות קשות לאוכלוסיית האויב, מטרותיו האזרחיות והצבאיות.

4.      הנחת תכנונית: הנשק הגרעיני של איראן לא מיועד לירי על שטח ישראל כדי להרוג את תושביה היהודים, והוא מיועד לנטרול היכולת של ישראל לאיים בנשק כזה על האיראנים, ולהשיג שובר שיווין אסטרטגי גרעיני מול ישראל, כדי שזה יאפשר לה ולבני בריתה להשיג באמצעות כוח אסטרטגי קונבנציונאלי, כמותי ואיכותי, הכרעה נגד מדינת ישראל, או לפחות להכתיב לה תנאי כניעה או אכיפה אסטרטגית שיפגעו בריבונותה ובערכיה כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית.

5.      לפיכך יש לחזק את זרוע היבשה של צה”ל בסדר כוחות ובתורות לחימה עדכניות שיתנו מענה לאיומים של מלחמה טוטאלית בעצימות מלאה בו זמנית ובכל החזיתות.

6.      לחזק את כושר העמידה של העורף האזרחי כדי שיהיה מסוגל לעמוד במתקפה אפשרית של האויב.

7.      התניה של שימוש באופציה גרעינית, גם אם תהיה מצויה בידי האויב, בנסיבות שבהן יאוים שטח המדינה היהודית על ידי קואליציה מוסלמית העלולה לפלוש לתוכה במטרה לחסל את מדינת ישראל.

8.      בכל מצב בו יירה במצבי קיצון נשק גרעיני אל שטח מדינת ישראל או אל כוחות לוחמים של מדינת ישראל מחוץ לשטחה במהלך לחימה קונבנציונאלית, נשק דומה יופעל בתג מחיר נגד כל השותפות לקואליציה בלא הבדל.

הרתעה באמצעות נשק טילי טקטי תבוא על חשבון ההצטיידות במערכות ההגנה נגד טילים בהיקף שיקבע לפי יכולת ההגנה-ההתקפה המוכחת של צה”ל ומשך הלחימה של זרועות היבשה, האוויר והים במלחמה כוללת.

לישראל יהיה צידוק מלא במשפט המלחמה הבינלאומי להפעיל נשק נגד אוכלוסיות אויב אם זה יעז להפעיל ראשון נשק דומה נגד אוכלוסיית מדינת ישראל כולל הצדקה לקיזוז עודף של הנזק לאויב בשל הפער ביחסי הכוחות המספריים.

חיזוק זרוע היבשה של צה”ל הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה ומה שנעשה בארבע השנים האחרונות מחייב הפניית משאבים משני מקורות אפשריים:

א.      מימון על חשבון פרויקט חומה.

ב.      מימון מביטול כולל או חלקי של רכש מטוסי החמקן.

ג.       שידרוג סדרי העדיפות בסל התקציב של מערכת הביטחון

ההחלטה להשקיע בזרוע היבשה של צה”ל, המהווה את מרכז העוצמה שלו ויסוד ההכרעה והניצחון בשדה הקרב, היא החלטה עיקרית ביסוד מדיניות הביטחון החדשה של מדינת ישראל, וערובה לקיום המדינה בנסיבות החדשות של המזה”ת.

יש להבין שהקונספציה השלטת בכיפת הסכמי אוסלו – שלפיה תמו המלחמות הגדולות והתחיל עידן המלחמה בעצימות נמוכה – הנה קונספציה שגויה ובלתי רלבנטית לנסיבות היווצרותו של המזה”ת החדש בתחילת 2011.

הפחתת הסד”כ היבשתי של הכוח הלוחם בסדיר ובמילואים כפי שנעשתה ב-18 השנים האחרונות, שכללה פירוק עוצבות יבשה רבות, הותירה את החזית הדרומית והמזרחית ללא מענה אם חלילה יחודש רשמית מצב המלחמה בין ישראל למצרים, וזו האחרונה תחליט מסיבותיה היא להצטרף לקואליציה מלחמתית נגדנו.

הסתלקות ארה”ב מעיראק ואפגניסטן במצעד האיוולת של ממשל אובמה קלינטון, ויצירת ציר הרשע טורקיה-איראן סוריה (ואולי מצרים) מותיר את איראן כמעצמה אזורית חזקה בעלת גבול משותף עם ירדן באופן המסכן את קיומו של המשטר המלוכני בהמשך לנפילת שאר המשטרים הפרו-מערביים במזה”ת.

יש לקחת בחשבון מצב ריאלי בו האיראנים ובני בריתם יימצאו פרוסים על קו הירדן, בעמק בית שאן והערבה כפי שהם פרוסים כבר היום לאורך הגבול הצפוני והדרומי שלנו מראש הנקרה ועד פתחת רפיח וממנה אל קו הגבול הפרוץ עד אילת.

יש להיערך למלחמה באסטרטגיה רב זרועית אותה יפעילו האיראנים נגד מדינת ישראל:

·         דה-לגיטימציה גוברת במישור הבינלאומי

·         מלחמת התשה בגבולות ההשפעה האיראנית

·         שילוב של טרור וחתירה מבפנים (בקרב ערבי ישראל ועל ידי מדינה פלסטינית אם חלילה תוקם ביו”ש ועזה)

·         מלחמה בעצימות מלאה בקואליציה שתכלול את איראן, סוריה, לבנון, ירדן, מצרים ותורכיה.

סיכום – בכל בגלל מסמר קטן

מערכת הביטחון בכלל וצה”ל בפרט חייבים למדינת ישראל היהודית הציונית והדמוקרטית רפורמה מעמיקה במבנה המערכת, במדיניות הביטחון ובקביעת סדרי העדיפות בין כושר העמידה של מדינת ישראל ביחס לכוח המחץ שלה. בחרתי להביא את השיר “בגלל מסמר” של המשוררת הלאומית המנוחה נעמי שמר להדגמת האתגר העומד בפני מדינת ישראל:

בגלל מסמר
מאת מילים ולחן: נעמי שמר

ביצוע מקורי: להקת פיקוד צפון בתוכניתה נעלה צפונה 1958, לוליק לוי:

מפרסתו הימנית,
של סוס קרבות דוהר
בבוקר צח וזיווני,
נפל פתאום מסמר.

הכל בגלל מסמר קטן
הכל בגלל מסמר.

אז פרסתו הימנית,
של סוס קרבות דוהר
נפלה גם היא,
נפלה גם היא
כנפול אותו מסמר.

הכל בגלל…

צלע על רגל ימנית,
אז סוס קרבות דוהר
וחץ מהיר ופחזני,
ביתר אותו ביתר.

הכל בגלל..

נפול נפל אז הרוכב,
מסוס קרבות דוהר
והאויב, והאויב
קדימה הסתער.

הכל בגלל…

הובס הקרב נפלה העיר,
כסוס קרבות דוהר
וכל השיר, וכל השיר –
חדל בגלל מסמר.
הכל בגלל..

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר