הלגיטימיות של משטרים רודניים


הלגיטימיות של משטרים רודניים



ד”ר ישראל בר-ניר
10.04.2011 08:08


אינה שונה באופן מהותי

אינה שונה באופן מהותי


בסדרת הזעזועים העוברת בימים אלה על העולם הערבי אף אחד לא יודע מי הם “הטובים” ומי הם “הרעים”, או למען הדיוק מי הם “הרעים” ומי הם “הרעים מאוד” *** הימור על הצד הלא נכון יכול בקלות להפוך מצב גרוע לקטסטרופה.




במכלול ההצדקות שהועלו ע”י המימשל האמריקאי
לנמק את ההתערבות הצבאית בלוב בלטו במיוחד הצהרותיה של מזכירת המדינה, הילארי
קלינטון, מועמר קדאפי א
יבד את הלגיטימיות שלו לשלוט בלוב (Muammar Qaddafi has “lost the legitimacy to rule” Libya) וכן הוא אבד את האמון של
בני עמו
(
he has “lost the
confidence of his own people”
). כפי שמציין הירחון Commentary זה מעלה שאלה מעניינת – מתי ובאלו
נסיבות קדאפי זכה בלגיטימיות לשלוט, או באמון של בני עמו?


http://www.commentarymagazine.com/2011/03/31/what-legitimacy/


אפשר כמובן להעלות את
אותה שאלה לגבי המשטרים הדיקטטוריים האחרים שלמרבה הצער קיימים ברובן המכריע של
המדינות החברות בארגון האומות המאוחדות.


קדאפי שולט בארצו ביד
רמה למעלה מארבעים שנה. כל עוד הוא דכא בהצלחה כל ניסיון התקוממות של התושבים נגדו
ושמר על “שקט”, לאף אחד לא היה ספק באשר ללגיטימיות של שלטונו. השאלה אם
הוא באמת נהנה מאמונם של התושבים כלל לא עלתה על הפרק. אמצעי הדיכוי בהם קדאפי נקט
על מנת להבטיח את “אמונם” של התושבים – אותו אמון ש”חסרונו”
עכשיו כל כך מטריד את הגב’ קלינטון, לא מנע מארה”ב ומארצות אחרות במערב לקיים
אתו יחסים תקינים, לתמוך בו ולנהל אתו עסקים. המידע אודות קשריו עם אירגוני טרור
גם הוא לא הביא לניתוק היחסים אתו. אדרבא, הוא היה מתקבל בכבוד ויקר בכל פורום
בינלאומי אליו הוא היה מגיע, יתרה מזאת, שלילת זכויות האזרח הבסיסיות מתושבי לוב
ע”י קדאפי לא מנע מארגון זכויות האדם של האו”ם לקבל את לוב כחברה בעלת
מלוא הזכויות.


לינקולן הוא אבי הרעיון
אודות ממשלה של העם ע”י העם ולמען העם (
a government of the people, by the people and for
the people
). הסיסמא הזאת רחוקה מאוד מלתאר את המציאות השלטונית במרבית
המשטרים בעולם המודרני. אפילו במעט המדינות בהן קיים משטר דמוקרטי אמיתי, ממשלה של
נציגים נבחרים איננה בדיוק “ממשלה ע”י העם”. באשר ל”למען
העם”, זה נושא הניתן לפרשנויות שונות שיקצר המצע כאן מלדון בכולן.


קדאפי והמשטר הלובי
נמצאים לפיכך ב”חברה טובה”. הם הכלל ולא היוצא מן הכלל. זה מחזיר אותנו
לשאלה מה מקנה לגיטימיות לכל אחד מהמשטרים האלה? התשובה היא כמובן שום דבר. מבחינה
מעשית הלגיטימיות של משטרים רודניים ודיקטטוריים נשארת תקפה כל עוד השלטון מצליח
לדכא את הכוחות שמנסים לערער את מעמדו. כאשר השלטון מוכן להרחיק לכת בביצוע הדיכוי
הזה ואין לו כל מעצורים, הלגיטימיות שלו מובטחת לאורך זמן כמובן שיש גבול ולפעמים
זה לא עובד, כפי שההתפתחויות בעולם הערבי בזמן האחרון מעידות, אבל הסיפור הזה
עדיין לא הסתיים, ובכל מקרה זה חריג. בפרפראזה על דברי מקיאבלי, מלפני למעלה מחמש
מאות שנה, הלגיטימיות של השליט איננה נובעת מזה שנתיניו אוהבים אותו, אלא מזה
שהם מפחדים ממנו
.


בחזרה למתרחש אצל קדאפי.
אפילו אם לוקחים ברצינות את המעשיות על “אובדן הלגיטימיות לשלוט” או על
“אובדן האמון של התושבים”, הפעולה הצבאית האמריקאית בלוב היא חסרת כל
היגיון. שתי הסיבות האלו אינן יכולות להיות בסיס להצדקת פלישה צבאית של מעצמת על
לארץ אחרת, במיוחד כאשר זה נעשה באופן סלקטיבי. יתרה מזאת, בפרוש נאמר ש”הדחת
קדאפי איננה מטרת המבצע”. אז בשביל מה נכנסו לשם? אין ספק שהמתרחש בלוב הוא
טרגדיה אנושית ממדרגה ראשונה הגובלת בג’נוסייד, אבל אין במתרחש שם שום איום, אפילו
לא למראית עין, על אינטרס אמריקאי כל שהוא. המתרחש בלבו זאת מלחמת אזרחים – עיניין
פנימי לחלוטין, והחלטתו של אובאמה ללשלוח לשם את צבא ארה”ב, החלטה שהתקבלה
בחוסר רצון ואחרי תקופת היסוסים ממושכת, היא התערבות צבאית בוטה בעינייניה
הפנימיים של מדינה אחרת.


זאת למעשה חזרה לתקופה
של מלחמת וייטנאם. ההבדל הוא שככל שהרעיון לשלוח את הצבא האמריקאי לוייטנאם היה
מוטעה, מלחמת וייטנאם התנהלה על הרקע של המלחמה הקרה, כשהאיום הקומוניסטי היה
אמיתי, וכל ההחלטות שהתקבלו הושפעו מהעובדה הזאת. זה לא המצב היום. הטענה
שההתערבות הצבאית האמריקאית בלוב נועדה למנוע טבח באזרחים איננה משכנעת במיוחד
לאור העובדה שבמצב כמעט זהה, באיראן בשנת 2009, אובאמה נשאר “על הגדר”,
ובקושי רב הצליחו לסחוט ממנו הצהרת גינוי פושרת. בניגוד למצב בלוב, האיום הנשקף
מאיראן גרעינית הוא אמיתי. שום אקרובטיקה רטורית לא תעזור, הסיפור המתאר את
“הפעולה הצבאית הקינטית” (מה זה בדיוק?), כ”פעולה הומניטרית”
הוא קצת מוגזם.


במאמר מוסגר, ידיעות
מלוב מספרות על כך שההפצצות ה”הומניטריות” של צבא ארה”ב/כוחות
נאט”ו/האו”ם – תחליטו לבד, מתקשות להבחין בין אזרחים ו/או כוחות המורדים
לבין צבאו של קדאפי.


(http://news.yahoo.com/s/ap/20110402/ap_on_bi_ge/af_libya)


(http://www.jpost.com/MiddleEast/Article.aspx?id=214560)


בארץ ערבית אחרת בה גם
כן שורר אי שקט, בסוריה, המצב נמצא ב”שליטה”, אם כי המחיר בחיי אדם
איננו מבוטל. הרודן המקומי, בשאר אל-אסאד, לא איבד לפיכך את “הלגיטימיות שלו
לשלוט בסוריה”. הוא גם לא איבד את “אמונם של התושבים. אדרבא, לדברי אחד
מתומכיו של אסאד, שליט וונצואלה, הוגו שבז, העובדה שמספר המתקוממים נגד אסאד הולך
ופוחת אחרי כל הפגנה היא ראיה לכך שאמון התושבים באסאד גדל . . .


התערבות צבאית אמריקאית
בסוריה היא לפיכך לא על סדר היום. סבלם של תושבי סוריה תחת עולו של אסאד הוא
“בעיה פנימית” שאינה מצדיקה התערבות חיצונית. כמובן שאין להעלות על הדעת
שמזכ”ל האו”ם, בן קי-מון, יפעיל את הנורמה הבינלאומית החדשה לביטחון
וזכויות אדם
על מנת להתערב בעניינים הפנימיים של מדינה חברה באו”ם. שלא
לדבר על כך שזה עלול לגרום להסחת הדעת ממאמציו של המזכיר לגנות את הבניה הנמשכת
בירושלים ע”י מדינת ישראל.


ומה הלאה? אפשר להניח בסבירות גבוהה ביותר,
שאם אי השקט בעולם הערבי יתפשט לסעודיה, התגובה האמריקאית תבוא לידי ביטוי בפעולה
צבאית קינטית מיידית. שם, בשונה מהמתרחש בלוב, הכוחות האמריקאים יעסקו בדיכוי
ההתקוממות ובהבטחת יציבותו של המשטר. תרחיש דומה צפוי בבחריין אם גם שם יתעורר
הצורך.


יש דבר אחד שזוכה למעט מאוד תשומת לב – בכל
סדרת הזעזועים העוברת בימים אלה על העולם הערבי אף אחד לא יודע מי הם
“הטובים” ומי הם “הרעים”, או למען הדיוק מי הם “הרעים”
ומי הם “הרעים מאוד”, כי זה בכלל לא ברור שאכן יש “טובים” בכל
הסיפור. זה המצב בלוב, וזה המצב בארצות הערביות האחרות. הימור על הצד הלא נכון
יכול בקלות להפוך מצב גרוע לקטסטרופה.


אי אפשר לנחש היום איך כל זה יסתיים, ומה שיותר
חשוב, מתי זה ייגמר ומה יהיה המחיר. כפי שהדברים מצטיירים בימים אלה, לאובאמה יש
הכבוד המפוקפק להיות הנשיא הראשון בהיסטוריה של ארה”ב שסיבך את ארצו במלחמה
שאין לה כל הצדקה, אפילו לא למראית עין. הישג “לא רע” לאדם שזכה בפרס
נובל לשלום רק בזכות זה שהוא נבחר לנשיאות. יהיה מעניין לעקוב אחרי הספין
והרטוריקה בהם אובאמה וחסידיו ינקטו להסברת ההסתבכות הזאת במהלך מערכת הבחירות של
2012 (בהנחה שפעולות האיבה תסתיימנה עד אז). יהיה קצת קשה ל”גלגל” את זה
על בוש.


לסיום, נשוב לנושא הלגיטימיות של שלטון. שאלת
המפתח היא למי יש, או למי צריכה להיות הסמכות להחליט. בניגוד למה שרובנו היה רוצה
להאמין, הזירה הבינלאומית איננה מערכת בה מתקיים שלטון החוק (rule of law). המושג
“חוק בינלאומי” הוא פיקציה. אין חיה כזאת. ישנם הסכמים דו צדדייים ורב
צדדיים בין האומות השונות, וישנן אמנות בינלאומיות, שאחרי אישרורן ע”י
המדינות השונות, מדינות העולם אמורות לקיים. בפועל, המדינות השונות מקיימות את
האמנות ו/או את ההסכמים עליהם הן חתומות רק כאשר זה עולה בקנה אחד עם האינטרס
הלאומי שלהן, והן מפירות אותם בכל פעם שביכולתן לעשות זאת בלי לשאת בתוצאות. אומנם
הברית החדשה מספרת לנו שהענ
ווים המה אלה אשר יירשו את הארץ (the meek will inherit the Earth) אבל לא זה מה שקורה בזירה הבינלאומית. שם בדרך כלל החוק השורר
הוא חוק הג’ונגל – כל דאלים גבר, והחזק הוא הקובע.


בלפחות 2 מבין חמש החברות הקבועות במועצת
הביטחון של האו”ם וכן בשתיים או שלוש מבין החברות הלא קבועות,
ה”לגיטימיות לשלוט” של המישטר איננה שונה באופן מהותי מזו של המשטר
בלוב. החברות הבלתי קבועות במועצת הביטחון מתחלפות כל שנתיים מבין כלל חברות
האו”ם. מאחר ובין חברות האו”ם לגיטימיות מפוקפקת כזו של מועמר קדאפי היא
הכלל ולא היוצא מן הכלל, זה מבטיח את הנצחת חוסר הלגיטימיות בין חברות מועצת
הביטחון.


הפקדת הסמכות לפסוק בנושא הלגיטימיות בידי
קבוצה אקראית של מדינות ש”הלגיטימיות לשלוט” של המשטר השורר בהן היא
מפוקפקת היא בדיחה לא מוצלחת במקרה הטוב. כל ארץ צריכה להיות מודאגת מהמצב הזה.


 




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר