לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק”
(“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

ידידינו אלווין הארלי
ז”ל מקיימברידג’, יום אחד אגב שיחה, סיפר שהשתתף כחייל בריטי בפלישה לנורמנדי,
ביום הגדול – ה-D-day. ביקשתי ממנו לספר מה היה, איך היה, כי אין כמו עדות ממקור ראשון.
אלווין הביט בי והשיב לאט לאט בערך במילים אלה:

“הייתי נער בן 18, לא אספר לך כלום מפני שאני פוחד לספר דברים
שלא קרו לי, ואני גם לא רוצה לעשות מאמץ להיזכר. רק ביום הראשון לפלישה נהרגו
כ-2500 חיילים ואלפים רבים נפצעו. יצאתי חי מהתופת, והמראות הנוראים מלווים אותי
מאז. אל תשאלי אותי יותר”.

יורם קניוק, בספרו
“תש”ח”, פותח כך: “היה או לא היה, כך או אחרת, לשום זיכרון
אין מדינה, לשום מדינה אין זיכרון. אני יכול לזכור או להמציא זיכרון…”.
נכון, הזיכרון שלנו הוא סלקטיבי לגמרי. לפעמים אנחנו מספרים מה שקרה לנו וקצת
מאדירים וקצת מחסירים. אלווין הדהים אותי במשפט שאמר: “אני מפחד לספר דברים
שלא קרו לי”.

אין ספק שזיכרונו של
קניוק מצויין, הוא מספר את סיפורו האישי מהזיכרון שלו, בעיניים שלו בפרספקטיבה של
60 שנה אחורנית. ברור לי שרוב האירועים שהוא כותב עליהם קרו. ספר קשה שמעלה הרבה
שאלות ואי-אפשר להישאר אדיש. היו פרקים שקראתי פעמיים.

הספר (למי שלא קרא)
עוסק בתקופות משמעותיות בתולדות הקמת המדינה. המלחמה שלפני הקמת המדינה, מלחמת השחרור
ועליית ניצולי שואה לארץ והמפגש איתם שהשפיעו עליו מאוד.

קניוק הצטרף
לפל”מח בגיל 17, ואחר כך השתתף כלוחם במלחמת השחרור. ילד טוב, תמים, ביישן
מתל-אביב שהפסיק את לימודיו באמצע התיכון והצטרף למלחמה וחווה חוויות קשות, נפצע
כמה פעמים ופעם אחת קשה. הוא גם מותח ביקורת על כל מה שקרה בדרך. על דרך הלחימה,
על מפקדים בלתי אחראים ומפקדים נערצים, ומבכה חברים קרובים ללחימה שנהרגו לידו.

“… היינו
בירושלים ובבאב אל ואד…. רובנו היינו חוראנים מכל מיני חורים בארץ… לא היה לנו
חצי גרוש על התחת, והלכנו ושרנו איך נמות בבאב אל ואד. שרנו בערגה ובתעצומות נפש.
הפוצים שהיינו, חשבנו באמת יהיה נהדר למות בבאב אל ואד, ודמיינו איך הם יירו בנו
קליעים חודרי שריון…”

“…לחמתי בכפר
סריס, ובבית מחסיר, ובקסטל, ובנבי סמואל, ובקולוניה, ובהר ציון, ובסן סימון, ובעוד
קרבות, אני בטוח שהייתי שם, אני יכול לראות בתוך עיני העצומות את הקרבות האלה, אבל
את עצמי איני רואה בהם. האם מה שראיתי אכן ראיתי? ואיפה היה ה”אני”
שהיום ישנו, עם כל הימים ההם שאצרתי בתוכי? ואולי חלמתי את הכול.”

בעת קריאת הספר קניוק
שיכנע אותי בסיפורו. בראיון למאיה בקר, במוסף לשבת, ידיעות אחרונות, הוא מספר
שכילד הוא פחד מהחושך, מהמוות אפילו מזבובים. באותו ראיון הוא מספר שאביו מעולם לא
חיבק אותו. עובדה זו העבירה בי צמרמורת.

בתיאורים על הקרבות בהם
השתתף הוא מצליח להעביר את האווירה ששררה אז, תחושת הפחד שאפפה את הלוחמים-נערים,
האימה, הרעב, הקור ואי-ודאות וכמה הוא פחד. יחד עם זאת הם הנערים יפי הבלורית
והטוהר היו גיבורים. אלה שחזרו.

ספר שאי-אפשר לומר עליו
שגורם הנאה. לא, ממש לא. זהו ספר של אדם בן 80 שעבר הרבה בחיים, וחייו היו מלאי
סערות, שמתאר מה מתחולל בנפשו של נער שמוותר על תעודת בגרות, על נער מתבגר שמוותר
גם על הנאות של נער, ויוצא להילחם נגד הבריטים ואחר כך נגד הערבים.

ספר שראוי להימצא במדף
הספרים של הבית אחרי קריאה ולא לקישוט.

_____________

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק”
(“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש