לנוסח האנגלי של המאמר (עם שינויים קלים)

א.  מבוא

 

איינשטיין הגדיר טרוף כ”חזרה על אותו ניסוי פעם אחר פעם בתקוה שהתוצאה תהיה שונה“.

 

במזרח התיכון, שהוא עולם המנותק משאר היקום, עולם המתנהל ע”פ חוקים וכללים משל עצמו, הטרוף מוגדר כ”חזרה על אותו ניסוי פעם אחר פעם בידיעה ברורה שהתוצאה לא תהיה שונה“.

 

דניס רוס, שליחם המיוחד של הנשיאים בוש האב וקלינטון לניהול המו”מ לשלום במזרח התיכון, פרסם בשנת 2005 ספר המסכם את שליחותו באזור.  הספר, “החיפוש אחרי השלום: הסיפור מאחורי המאבק למען שלום במזרח התיכון” (The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace), הוא כרך עבה (800 עמודים) המיועד “ללמוד מנסיון העבר ולהפיק לקחים לעתיד” (Learning the Lessons of the Past and Applying Them to the Future).  בספרו רוס מתריע על כך ש”תהליך השלום התנוון ל’תהליך לשמו’” (the Peace Process has degenerated into a process that is “essentially an end in itself”).  רוס, שהוא בימים אלה חלק מצוות השלום של אובאמה (team Obama), שכח כנראה את העצה של עצמו.  שריד נוסף מהעבר – ה”כוכב” הראשי בצוות – ג’ורג’ מיטצ’ל, איננו זקוק כנראה לעצותיו של רוס.   

 

בסיפורו של הנס קריסטיאן אנדרסן “בגדי המלך החדשים” אנשים מעמידים פנים כאילו הם רואים דבר שאיננו.  העמדת הפנים היא תוצאה של חשיבת עדר – אף אחד לא רוצה להיות חריג, ולכן “לא ייתכן שכל העולם טועה.  אם אני לא רואה את זה, כנראה שאצלי מה שהוא לא בסדר.“  רק ילד קטן, שעדיין לא הגיע לרמת התיחכום הנדרשת כדי להבין את ההגיון הזה, מבהיר לקהל שלא רק ייתכן שכל העולם טועה, שזה מה שאכן קורה – כל העולם באמת טועה.      

 

סיפורו של “תהליך השלום” הוא אגדה המתרחשת במזרח התיכון, עולם המנותק משאר היקום, עולם המתנהל ע”פ חוקים וכללים משל עצמו.  גם במזרח התיכון האנשים מעמידים פנים כאילו הם רואים דבר שאיננו.  אבל בכך מסתיימת האנלוגיה עם סיפורו של אנדרסן.  במזרח התיכון בגדי המלך אינם כל כך חדשים.  אדרבא, במזרח התיכון, מרוב שימוש חוזר הבגדים בלו ועכשיו, לא רק שאינם ראויים למלך, הם כבר לא ראויים גם לפושט יד.  במזרח התיכון אין אוזן קשבת לילד הקטן, שהוא בעצם לא כל כך קטן.  במזרח התיכון מוקיעים לגנאי את הילד הקטן, שהוא בעצם לא כל כך קטן, בכל לשון אפשרית – הוא פשיסט, הוא גזען, הוא ימני קיצוני, תבחרו לבד.  במזרח התיכון כל אסוסיאציה עם הילד הקטן, שהוא בעצם לא כל כך קטן, היא אות קיין.

 

האגדה של אנדרסן היא סיפור תמים לילדים.  באגדה של אנדרסן אף אחד אינו ניזוק.  סיפור השלום במזרח התיכון לעומת זאת הוא סאגה מתמשכת של שפיכות דמים ויגון.  זה סיפור בו אנשים – רובם חפים מפשע וגם כאלה שאינם חפים, מוצאים את מותם.

 

על מנת להוסיף קצת נופך של מתח לאלגוריה, נשאיר לקוראים לנחש את זהותו של הילד הקטן, שהוא בעצם לא כל כך קטן, בגירסא המודרנית.

ב. בארץ הנדמה לי

 

ארץ הנדמה לי (the land of make believe) הוא פארק שעשועים במדינת ניו ג’רסי בארה”ב.  הפארק מיועד לקהל מבקרים המורכב בעיקר מילדים מתחת לגיל 12.  

 

במזרח התיכון אנשים חיים גם כן בארץ הנדמה לי, אם כי הם מתאמצים בכל כוחם שהדבר לא יראה.  במזרח התיכון קהל המבקרים בארץ הנדמה לי מורכב מאנשים מבוגרים.  במזרח התיכון אין שום דבר משעשע בארץ הנדמה לי, כי במזרח התיכון ארץ הנדמה לי היא ישות מדומה הנשענת על מסד של שקרים והונאות.    

     

מאז הופעתו הראשונה על הבמה של “תהליך השלום” באוסלו בקיץ 1993, רוחו מרחפת מעל זירת המזרח התיכון.  “תהליך השלום” נגלה לרבים בסיוטי לילה, אבל עד היום איש עוד לא ראה אותו בפועל, כי הוא צל מהלך.

 

עם חלוף הזמן “תהליך השלום” קרם עור וגידים, ולמרות שהוא נותר ללא בשר וללא רוח חיים, הוא הפך להיות יישות פוליטית בזכות עצמה.  וכך ארע ש”תהליך השלום” קנה לו מקום של קבע בכותל המזרח של סדר היום הגלובלי, ומשם הוא מטריד את מנוחת העולם עד עצם היום הזה.

 

אולם הכל היה אחיזת עיניים בלבד.  פעם אחר פעם “תהליך השלום” נקלע למבוי סתום.  חלון ההזדמנויות נפתח חדשות לבקרים אבל מה  שנכנס דרכו היתה רוח פרצים בלבד.  מפת דרכים שורטטה עבורו, אבל לא היה ברור לאן היא תוביל.  ננקטו “צעדים בוני אמון” (Confidence Building Measures – CBMs) שלא בנו אמון, ונעשו מחוות (gestures), שגם הן לא הואילו.  

 

ואף על פי כן ולמרות הכל, יכולת האשליה העצמית של של מבשרי השלום לא הכזיבה, ידיה לא רפו למרות תלי תלים של הוכחות ש”תהליך השלום” אין בו ממש, שכל מה שיש בו הוא מה שאין בו – אין בו כלום.  נושאי “בשורת השלום” המשיכו לשמור על חזות של כאילו הכל כתיקנו, כאילו בדיבורים בלבד תמצא הדרך לשלום.  “מומחי שלום” משני צדי האוקיינוס המשיכו לשאת דברים ברמה מבלי להניד עפעף, כשהם יודעים בוודאות מוחלטת שאין אפילו גרעין אחד של אמת ברטוריקה שלהם,  הדוברים מארץ הקודש גם הם לא טמנו את ידם בצלחת.     

 

בהעדר תזוזה ב”תהליך השלום”, מנסים גישה אחרת – תוכנית ב’ (Plan B).  לנתניהו, ראש ממשלת ישראל מוגשת הצעה נדיבה המכילה מכל טוב.  בתמורה על נתניהו להגמיש במעט את עמדותיו שהן כידוע המכשול היחיד המונע את הגעתו של השלום לאזור.  נתניהו והילארי קלינטון, מזכירת המדינה של ארה”ב מסתגרים בחדר אטום ובמשך 7 שעות (!) דנים  בסוגית פרטי ההצעה.  אף אחד אינו יודע מה בדיוק התרחש באותה פגישה שנמשכה עד לשעות הקטנות של הלילה.  אף אחד גם אינו יודע אם זאת היתה “הצעה” או, בהשאלה מ”הסנדק” של מריו פוצו, אם זאת היתה “הצעה שאי אפשר לסרב לה.”  בכל מקרה,  ההצעה האמריקאית בוטלה לפני שהיא הוגשה באופן רשמי, וכל המעורבים נותרו עם השאלה “ההיה או חלמנו חלום“.  בספרי ההיסטוריה ייכתבו על “ההצעה שמעולם לא הוגשה“  אבל בינתיים, מאחר ואנחנו חיים בהווה ולא בעתיד, “יודעי עניין”, כמקובל בארץ הנדמה לי, יתייחסו להצעה כאילו היה בה ממש.

 

מאחר והשיחה בין נתניהו והילארי קלינטון התנהלה בארבע עיניים, אפשר רק לנחש מה בדיוק נאמר בה.  נוסח אפשרי של הדיאלוג בין השניים מזכיר דיאלוג דומה מסיפורו של לואיס קרול (Lewis Carroll) “עליסה בארץ המראות” (Through the Looking Glass): 

 

“כאשר אני אומרת מילה”, אומרת הילארי בטון מתנשא, “משמעותה היא זאת שהנשיא בחר עבורה, לא פחות ולא יותר”.

“השאלה היא”, אומר נתניהו, “האם הנשיא יכול לבחור משמעויות כל כך שונות למילים”.

“השאלה היא”, אומרת הילארי, “מי הוא הבוס – זה הכל”.

 

תום פרידמן (Thomas Friedman), הארכי-מייבין של הניו יורק טיימס בנושאי המזרח התיכון,  מבקר קשות את נתניהו על אי הענותו ל”הצעה הנדיבה” של המימשל, אותה הוא מגדיר כ”שוחד”.  במאמר מערכת שהתפרסם ב 11 בדצמבר, 2010, (“Reality Check”) הוא תוהה איך נתניהו מעיז לדחות הצעה כל כך נדיבה כשכל מה שהוא נדרש לתת בתמורה היא מחווה שולית (small and inconsequential). פרידמן במאמרו מתבטא בסגנון הרבה יותר בוטה, אבל לא פרידמן הוא נושא המאמר.

 

פרידמן חייב לקוראיו שני הסברים.  ראשית, מאחר וההצעה האמריקאית כלל לא הוגשה באופן רשמי, מאיפה הוא יודע מה היה כלול בה, ובמיוחד אם היא באמת היתה כל כך “נדיבה”?.  שנית, אם המחווה של נתניהו היתה באמת בעלת חשיבות משנית בלבד, האם לא היה יותר הגיוני לבקש מהצד הערבי להגמיש את עמדתו ושלא יתעקש לטרפד את כל תהליך השלום בגללה?

 

אדם במעמדו של פרידמן רואה פחיתות כבוד בדרישה לתת לקוראיו הסברים או התנצלויות על השטויות אותן הוא מאכיל אותם בטור שלו.  פרידמן הוא פונדיט (pundit) יודע-כל טיפוסי – מחרחר דעות (opinion monger), לפי ההגדרה של וויליאם סאפייר (William Saffire) המנוח, שהיה מומחה הלשון של הניו יורק טיימס.  לפני כ 30 שנה (בשנת 1982 למען הדיוק), יחסו של פרידמן למדינת ישראל עבר מהפך, כמו פאולוס בעת העתיקה, פרידמן “ראה את האור” – בדרך לביירות, ולא בדרך לדמשק כבמקרהו של פאולוס.  “התגלות השכינה” של פרידמן היתה בעת המצור על ביירות במלחמת לבנון.  לפי המסופר בברית החדשה, פאולוס הוכה בסנורים מהאור שנגלה לו, אבל זה עבר לו אחרי שלושה ימים.  אצל פרידמן זה לא עבר גם אחרי שלושים שנה.  ביקורות חריפות והשמצות של מדינת ישראל הן עד היום אמצעי לשחרור תסכולים עבור פרידמן. 

 

כניסתו של אובאמה לבית הלבן לוותה בשינוי מהותי במדיניות ארה”ב כלפי מדינות העולם ובמיוחד כלפי ארצות ערב והאיסלאם.  המדיניות החדשה נועדה להמחיש לעולם שתם עידן “המדיניות החד צדדית” (unilateralism).   המדיניות החדשה כונתה מדיניות “הושטת היד” (outreach).  בפועל זה נראה יותר “פשיטת יד” מאשר “הושטת יד“, אבל זה נושא לדיון אחר.  המדיניות החדשה התמקדה בשיפור היחסים עם מדינות שלא היו מידידותיה של ארה”ב, כולל כאלו שהיו ממש עוינות.  במרבית המקרים הביצוע היה על חשבון היחסים עם בעלות ברית של ארה”ב, כולל מקרים בהם ארה”ב בטלה באופן חד צדדי הסכמים והתחייבויות של מימשלים קודמים.  במזרח התיכון, הניסיונות להביא לשיפור מעמדה של ארה”ב בעיני עולם הערבי באו לידי ביטוי באמצעות מעבר למדיניות של דרישות אולטימטיביות, איומים ועלבונות כלפי מדינת ישראל וראש ממשלתה.  התקוה לשיפור במעמדה של ארה”ב בעיני העולם הערבי התגלתה כאשליה, וכפי שנחשף לאחרונה מהמסמכים המודלפים של Vikileak, תמיכת ארצות ערב במהלכים אפשריים של ארה”ב נגד איראן היתה מובטחת ללא כל קשר למתרחש בין ישראל והפלשתינאים.  בפועל היחס הבוטה כלפי ישראל הביא לתוצאה הפוכה מזו שציפו לה, הוא הביא להקשחה בעמדות הערבים שעכשיו מסרבים אפילו לקיים מגעים בעקיפין עם ישראל.

 

ג.              אנשים רוצים שירמו אותם

 

 

וולטר סקוט

 

ברומא העתיקה היה נהוג לאמר “ההמונים רוצים שירמו אותם” (vulgus vult decipi).  זה נכון גם בימינו.  אולם בעוד שבעת העתיקה ה”המונים” היו אנשי המעמדות הנמוכים, אנשים חסרי השכלה, אנשים שבקושי ידעו קרוא וכתוב, ה”המונים” של העולם התרבותי המודרני הם האליטות הנאורות – אינטלקטואלים, מלומדים ואנשי האקדמיה. 

 

האינטלקטואלים והמלומדים של העידן המודרני נמצאים במצב מתמיד של הונאה עצמית מודעת.  הם מהווים הוכחה חיה לנכונות אימרתו של מרק טוויין “את האמת קל להרוג, אבל שקר מנוסח היטב הוא בן אלמוות“.  ואכן ניסוח הוא הצד החזק שלהם.  אם בדיבור ואם בכתב, יכולת הניסוח שלהם אין שני לה.  הם חוזרים שוב ושוב על אותה מסכת שקרים שלא נועדה אלא ליצור מציאות חילופית, מציאות בה לעובדות אין משמעות, מציאות בה קובע הנדמה לי.  עבורם ה”אמת” היא מה שהפרט יודע באופן אינטואיטיבי, ללא כל קשר לעדויות, להיגיון, לבדיקה אינטלקטואלית או לעובדות.  זה מה שהוא שנראה כמו אמת – אמת שהם היו רוצים שתהיה.  קומיקאי מהטלוויזיה האמריקאית בשם סטיוון קולברט (Stephen Colbert) טבע את המונח “אמיתותית” (truthiness) לתאר את ה”אמת” הזאת.  המונח הזה נבחר ע”י האגודה האמריקאית לשפת הדיבור (American Dialect Society) כ”מילת השנה” לשנת 2005.  הנושא הזה ראוי לדיון בפני עצמו בשל ההשלכות הגלובליות שלו.  על מנת שלא להתפשט יותר מדי, נצמצם את הדיון כאן לאזור המזרח התיכון.           

 

“אם חוזרים על שקר מספר רב של פעמים, אנשים מתחילים להאמין בו“.  מכונת התעמולה של גרמניה בתקופת מלחמת העולם השניה ובשנים שקדמו לה יישמה ביעילות רבה את האימרה הזאת.  יש לה תפקיד מכריע בימינו בניהול מה שמכונה “תהליך השלום” במזרח התיכון.  אם ירכזו בספר אחד את כל השקרים, חצאי האמיתות ומטבעות הלשון המטעות (euphemisms), שהוכנסו לשימוש במסגרת “תהליך השלום”, התוצאה תהיה כרך במימדים של מילון אוקספורד של השפה האנגלית (Oxford Dictionary of the English Language – OED).  למעט מספר קטן של ספקנים, מסכת השקרים הזאת בחזקת דברי אלוהים חיים עבור העוסקים ב”תהליך השלום”.

 

קבוצה של ישראלים הוזמנה לפני זמן קצר קבוצה לארוחה ממלכתית אצל יו”ר הרשות הפלשתינאית, המכונה לפעמים בתקשורת “הנשיא הפלשתינאי”.  תוקף כהונתו הסתיים ב-2009 ולא חודש מאז, כך שכל תואר בו מכנים אותו, בהשאלה מאימרה ידועה, הוא בעיני המסתכל בלבד.  הארוע התקיים במוקטעה בראמללה, במשכן המפקדה של הרשות הפלשתינאית.  במהלך הארוע, המארח הציג למוזמנים את תפיסתו בדבר סיום הסכסוך הישראלי ערבי.  זה יקרה, כך הוא פסק, כאשר מדינה פלשתינאית תוקם לצידה של מדינת ישראל (a Palestinian state will be established alongside Israel).  הכרזתו זו של המארח פעלה כמכת ברק על האורחים שברגעים הראשונים לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות.  בחלוף ההלם הראשוני, האורחים לא יכלו לרסן את עצמם ופצחו בשטף של דברי הלל ושבח – איזו אישיות!  איזה רעיון! איזה חזון!  – אלו היו מעט מזעיר מבין התגובות שנשמעו.  האורחים יצאו ובקול גדול, ובתרועה, ובחצוצרות, ובשופרות הכריזו בפני נציגי התקשורת שהיו שם: יש!  יש פרטנר!  יש לנו פרטנר לשלום!       

 

הארוע התקיים במזרח התיכון, בארץ הנדמה לי, מקום בו, בהשאלה מהסופרת מרי מקקארתי (Mary McCarthy) “כל מלה היא שקר כולל ה’ הידיעה וו’ החיבור“, כך שקצת מוקדם היה להסחף בהתרגשות מהארוע הדרמטי הזה.  אבל לתקשורת זה לא הפריע.  הכיסוי לו זכה הארוע, במיוחד בתקשורת הישראלית, היה מעל ומעבר.  איש לא הטיל ספק בכך שמדובר במה שהוא שיש בו ממש.  הרבה פרטים “לא חשובים” הושמטו מהתאור התקשורתי, אבל, זה לא גרע מגדולת הרגע.  למה להתפס לקטנות, אחרי ככלות הכל זה התרחש בארץ הנדמה לי.  כפי שידוע “השטן מסתתר בפרטים” (the devil is in the details).  

 

כמקובל אצל מנהיגים ערביים כאשר הם מנהלים דיונים בארץ הנדמה לי, גם ההכרזה הנוכחית של המנהיג הפלשתינאי נתנה בשפה האנגלית, שפה העשירה בביטויים דו- משמעותיים ובלשון מכובסת (euphemisms).   בעת דיונים רציניים המנהיגים הערביים מבטאים את עמדותיהם בשפה הערבית.  הנוסח הערבי בדרך כלל רחוק מלשקף בדיוק את מה שנאמר באנגלית (זה בלשון המעטה).

 

מטבע הדברים, בארץ הנדמה לי הונאה דו-לשונית היא דבר המובן מאליו.  מעטים בחברה המערבית מבינים ערבית במידה המאפשרת להם להבחין בהבדלים.  ביו אלה שרכשו שליטה טובה בשפה הערבית, במיוחד הנאורים שבהם,  הרוב המוחלט מורכב מחסידים של התיאולוגיה האנטי מערבית/אנטי ישראלית שפותחה ע”י פרופ’ אדוארד סעיד המנוח,  וספרו “אוריינטליזם” (Orientalism), משול לכתבי הקודש בעיניהם.  אנשים כאלה אינם המקור הכי מהימן להסרת מסך הערפל הלשוני הנקוט בידי המנהיגים הערביים.

 

זה מתחיל כבר במושג “מדינה פלשתינאית לצידה של מדינת ישראל“.  כשמסתכלים על מפת האזור, מיד עולה השאלה מאיזה צד?  בכל פעם שהשאלה הזאת מתעוררת מייביני השלום נוטים להתייחס אליה כבדיחה.  אבל זאת טעות חמורה, כי אין תקדים בהיסטוריה למדינה המורכבת משני חלקים נפרדים שהחזיקה מעמד לאורך זמן.  בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גרמניה היתה נפרדת מפרוסיה המזרחית ע”י “הפרוזדור הפולני”.  הסיפור הזה נגמר עם פרוץ מלחמת העולם השניה – כשההפרדה הזאת היתה אחת מהסיבות העיקריות לפרוץ המלחמה.  כשבריטניה פנתה את התת יבשת ההודית ב 1947 היא יצרה שם שתי מדינות – הודו ופקיסטאן.  פקיסטאן היתה מורכבת משני חלקים בראשית דרכה – לבעלי זכרון קצר: היתה פעם פקיסטאן המזרחית.  הסיפור הזה החזיק מעמד קצת יותר מ 20 שנה – כמעט אותו פרק זמן שהאנומליה של מדינה דו חלקית התקיימה באירופה.  השאלה באיזה צד של מדינת ישראל תקום המדינה הפלשתינאית היא לפיכך לא רק לגיטימית, אלא בעלת משמעות רבה.  אם אי פעם הפלשתינאים יחליטו להקים מדינה משלהם ל”צידה” של מדינת ישראל, יותר סביר שתהיינה שתים ולא אחת.

 

נושא אחר הוא המעשיה אודות “שתי מדינות לשני עמים.”  זה נושא “חי” – הוא נמצא כל הזמן במרכז הדיונים, אבל כאן אין אפילו נסיון להעמיד פנים שלא מדובר בשקר.  הערבים עומדים על כך שמ”שתי המדינות” בהן מדובר האחת תהיה מאוכלסת בערבים בלבד והשניה תהיה דו לאומית – זו גם העמדה הרשמית של השמאל המתקדם בישראל – בשפה מכובסת זה מכונה “מדינה של כל אזרחיה“.  זה לא שתי מדינות, זה מדינה וחצי ועוד חצי מדינה (למען הדיוק – על פי הסעיף הקודם זה שתיים וחצי מדינות ועוד חצי מדינה).  אבל זה לא הסוף כי הדרישה של הערבים היא שהמדינה הדו לאומית תקלוט מיליונים של ערבים נוספים בתוך גבולותיה – גם דרישה זו נתמכת ע”י השמאל המתקדם במעשים אם לא בדיבורים.

 

את העמדה הערבית אפשר לסכם לפיכך:

 

שתי מדינות ממערב לירדן,

זו שלנו, זו גם כן

 

בכיסוי התקשורתי של המתרחש לא ניתן למצוא כל רמז לכל הדברים האלה.  אדרבא, במקום לעסוק בכיסוי ופרשנות אובייקטיביים, התקשורת תורמת את חלקה להגברת מסך ההונאה המאפיל על המציאות.  דוגמא טובה לדיווח מוטה היא ידיעה שהתפרסמה ע”י סוכנות החדשות אסושייטד פרס ב 26 בדצמבר.  הידיעה דיווחה על עמדותיו של ליברמן בנושא תהליך השלום, ובין השאר הופיע בה המשפט הבא: שיחות השלום בין ישראל והרשות הפלשתינאית התמוטטו בספטמבר כאשר הקפאת הבניה בהתנחלויות הסתיימה (Peace talks between Israel and the Palestinian Authority broke down in September after an Israeli freeze on settlement construction expired). למראית עין זה בסדר, אבל משתמע ממנו שהתנהלו “שיחות שלום”, דבר שלא היה ולא נברא, וכן אין מקום לספק באשר על מי חלה האחריות ל”התמוטטות” השיחות שלא התקיימו מלכתחילה.

 

דוגמא אחרת של הונאה תקשורתית היא הסיפור המוזר של מה שמכונה יוזמת השלום הערבית (Arab Peace Initiative – API).  זה התחיל באביב 2002 כתרגיל ביחסי ציבור של סעודיה, תחת הכינוי יוזמת השלום הסעודית.

 

בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים מעמדה של סעודיה בדעת הקהל האמריקאית היה בשפל המדרגה, והם חיפשו דרך לתקן את המצב.  בא יהודי בשם הנרי סיגמן (Henry Siegman), אדם עם קשרים טובים בחוגי השלטון בסעודיה, והעלה את הרעיון להציע “יוזמת שלום” כאמצעי להסחת הדעת מחלקם של הסעודים בפיגוע.  סיגמן הוא עמית מחקר במועצה ליחסי חוץ (Council on Foreign Relations) באתר האינטרנט של המועצה הוא מוגדר כמומחה מהמעלה הראשונה לתהליך השלום במזרח התיכון (foremost expert on the Middle East peace process).  הסעודים לא התלהבו במיוחד מהרעיון של קיום מגעים עם ישראל, אבל סיגמן הרגיע אותם שנקיטת היוזמה אינה כרוכה בשום סיכון עבורם כי היא תדחה ממילא ע”י ממשלת ישראל.  על מנת לצקת מעט אמינות ליוזמה שהיתה בסך הכל גירסא ממוחזרת של עמדות שננקטו ע”י ממשלות ערביות בעבר, בחרו בתום פרידמן כמבשר שיפריח את הבלון.  הידיעה על היוזמה הופיעה בטור של פרידמן בניו יורק טיימס ב-17 בפברואר, 2002.  לא ברור אם פרידמן היה שותף פעיל לתרגיל או שעבדו עליו.  יותר מאוחר פרידמן הודה שהוא לא ראה את התוכנית או את פרטיה, שכל מה שקרה היה שנסיך כתר סעודי (לא חסרים כאלה בסעודיה) ספר לו על קיומה.  בקיצור ברווז עיתונאי (canard) ותו לא, אם כי יותר מאוחר ב 2007, הליגה הערבית אמצה את הברווז שהפך להיות “יוזמת שלום ערבית”.  אפשר למצוא דיון מפורט ב”יוזמת השלום” הזאת ומה פגום בה ב”עקרונות להשכנת שלום” (The Principles of Peacemaking) מאת ריצ’רד הולברוק (Richard Holbrook) מה 4 ביוני, 2004.    

 

הבטחתו של סיגמן לסעודים נתקלה במכשול בלתי צפוי.  ממשלת ישראל בראשותו של שרון אומנם לא יצאה מגדרה, אבל היא גם לא דחתה את היוזמה.  אדרבא, שרון הציע לקיים פגישה לדיון בפרטי היוזמה, פגישה אותה הוא היה מוכן, על מנת למנוע מבוכה מהסעודים,  לקיים בסודיות רחוק מעיני התקשורת.  התגובה הסעודית לא היתה שונה מזו של יו”ר הרשות הפלשתינאית בימים אלה.  הסעודים לא היו מאושרים מהמצב (זה בלשון המעטה) וסיגמן מצא את עצמו עם תפוח אדמה לוהט (a hot potato) ביד.  כדי להציל את היקרה שלו כמייבין סיגמן פסק שבקשת ישראל לפגישה היא “דחיה” של היוזמה הסעודית כי “ישראל ידעה שהסעודים לעולם לא יסכימו להפגש”.  זה נראה כצורת חשיבה עקומה – להגיש הצעת שלום ולסרב להפגש עם הצד השני, אבל בארץ הנדמה לי זה בהחלט הגיוני.

 

וכך ארע שיוזמת השלום הערבית הפכה להיות נדבך נוסף בתהליך השלום שלא היה ולא נברא.     

 

לפני שנים רבות, מכר שלי שסיים את לימודיו בבית הספר לרפואה ספר לי איך אחד ממוריו, רופא בעל שם עולמי, צנן את התלהבותו להקדיש את חייו למציאת תרופה למחלת הסרטן.  “שמע בחור צעיר,” הוא אמר לו.  “יותר אנשים חיים מסרטן מאשר מתים ממנו.  אל תמהר.”   

 

זה תופס גם לגבי הסכסוך במזרח התיכון.  הרבה אנשים חיים ממנו, הרבה יותר ממספר האנשים שמתים ממנו.  אם השלום יגיע לאזור, כל האנשים הטובים האלה ימצאו את עצמם לפתע ללא מטרה בחיים.  תחשבו על כך.