סמרטוט אדום, טור שבועי, 9 בינואר 2011: בולשתיזם

סמרטוט אדום, טור שבועי, 9 בינואר 2011: בולשתיזם

גדעון ספירו
09.01.2011 02:12
במסגרת לימודי השואה, בקריאות "שרמוטות"

במסגרת לימודי השואה, בקריאות “שרמוטות”


בולשתיזם *** הצבא כמקלט לניאו נאצים *** והגזענות לא נגמרת *** נתניהו לא בא בידיים נקיות *** שלושה מכתבים לשופטים



 

בולשתיזם

 

שנת 2010 הייתה שנה של דרדור בערכים דמוקרטיים בישראל והיא הסתיימה באקורדים צורמים במיוחד כמו פסיקתם של עשרות רבנים המכהנים בתפקידים רשמיים האוסרת מכירת והשכרת דירות לערבים ומכתב הרבניות המזהיר נשים יהודיות מהתרועעות עם ערבים.

 

תחילתה  של שנת 2011 לא מבשרת טובות. הכנסת החליטה על הקמת ועדת חקירה לבדיקת מימון ארגוני זכויות אדם. לגופו של עניין זו החלטה מיותרת כי מימון הגופים הללו הוא מידע פתוח וגלוי לעין כל. כמו כן אין לוועדה כזו סמכויות חקירה ואני מקווה שארגוני זכויות אדם יסרבו לשתף עימה פעולה. מטרת הקמת הוועדה ברורה: הרוב הימני בכנסת ממשיך בצעדיו להצר את פעולות ארגוני זכויות אדם, להגביר את עוינות הציבור כלפי ארגונים אלה, להציג אותם “כבוגדים ומשתפי פעולה עם האויב”, כל זאת במטרה להכין את השטח לחקיקה שתאסור את פעולתם.

 

מסע ההסתה המתמשך של דה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם, מותיר עקבות אצל חלק מהארגונים. לא כולם ניחנו באותה יכולת עמידה מול הגל העכור. ראשי הקרן החדשה לישראל, המממנת לא מעט ארגוני זכויות אדם, קיבלו לאחרונה החלטה לפיה תפסיק הקרן לממן ארגונים התומכים בחרם על ישראל. החלטה זו תובא לאישור הנהלת הקרן בסוף ינואר השנה. ראשי הקרן מודיעים, כי מי שסבורים שיש לנקוט נגד מדיניות האפרטהייד הישראלית אותם צעדים שננקטו בשעתו נגד מדיניות האפרטהייד של דרום אפריקה,  צעדים שהוכיחו את יעילותם, לא יקבלו יותר תמיכה. במלים אחרות, אומרת הקרן, מותר לדבר נגד הכיבוש, האפליה והאפרטהייד, אבל אסור להפעיל נגדם צעדים אפקטיביים. כניעה מבישה לפשיזם הישראלי.

 

אני מקווה שהנהלת הקרן תתעשת.

 

אין זה מקרה שהיוזמה להחלטת הכנסת באה משורות מפלגתו  של שר החוץ איווט אביגדור ליברמן (“איוואן האיום”), שרבים מחבריה הם יוצאי ברית המועצות. יש כאן שילוב של אימוץ שיטות בולשביסטיות  הלקוחות מהמשטר הקומוניסטי עם שיטות מקרתיסטיות הלקוחות מארה”ב. יש לנו עסק עם המצאה ישראלית  שאני מכנה אותה “בולשתיזם” מיזוג של בולשביזם עם מקרתיזם או בקיצור “בולשיט”. הבולשיט הזה הוא מסוכן ונראה עתה כי החיסון הדמוקרטי בחברה הישראלית  נחלש מאד וכפי שהדברים נראים היום, ייתכן ואנו בדרך לשלטון של הצאר הישראלי הראשון. 

 

הצבא כמקלט לניאו נאצים

 

לפני שלוש שנים נתפשה בפתח תקווה כנופיה גזענית שקיבלה את הכינוי הכנופיה הניאו-נאצית. הייתכן? בישראל ניאו נאצים? מתברר ששום דבר גזעני לא זר בישראל, ויש גזענים מכל הסוגים והמינים. כנופיית הצעירים קיבלה את הכינוי ניאו נאצית לנוכח העובדה שהיא לא הסתפקה בהתנפלות אלימה ואכזרית על מהגרי עבודה והומוסקסואלים, אלא היא כללה בין קורבנותיה גם יהודים דתיים.  אצל חלק מחבריה נמצאו מדי אס אס.

 

מנהיג הכנופיה הצליח להימלט לרוסיה, ובימים אלה הוסגר לישראל והוא עומד למשפט. חברי הכנופיה  נשפטו ונגזרו עליהם עונשי מאסר.

לרגל הסגרתו של מנהיג הכנופיה, התראיין אחד מחבריה שכבר נשפט באחת מתחנות הטלוויזיה, ובין שאר דבריו הביע את רצונו לכפר על מעשיו בהתגייסות לצבא הישראלי.

 

הבחור הניאו נאצי הבין בחוכמתו הגזענית, כי אין כמו צבא הכיבוש הישראלי מקום ראוי לפרוק בו את גזענותו האלימה, ובה בעת גם להיות מקובל בישראל. הוא יעשה זאת ברשות, בסמכות ובגיבוי הממלכה. הצבא יאפשר לו גם להרוג, גם להכות, גם להשפיל, גם להתעלל, ובמקום לחפש מהגרי עבודה, יעמדו לרשותו שלושה מיליון פלסטינים, תינוק, ילד, נער, אשה וזקן, קורבנות פוטנציאלים. ולא פחות חשוב, השירות הצבאי יהפוך יהודים דתיים ממחלקת “ממלכת כוהנים וגוי קדוש” לבני ברית במקום להיות קורבנות לתסכוליו.

 

רק  בימים אלה נהרגו פלסטינים כך סתם. עומאר קוואסמי בן 66 מחברון נהרג על ידי חיילי הכיבוש הישראלי שעה שישן במיטתו.  “קרתה טעות” הודיע דובר הצבא.  מחמוד מוחמד דראגמה, בן 21 מהעיירה טובאס,  היה בדרכו לעבודה, אליה לא הגיע משום שחיילי המחסום חוררו אותו בעשרה כדורים.  הוא היה חמוש בבקבוק מים. יומיים קודם לכן נהרגה ג`וואהר אבו רחמה בת 36 מהכפר בילעין משאיפת גז שנורה על ידי חיילי הכיבוש. על מותה פרסם הצבא כזבים לרוב,  כמו למשל ייחוס מותה למחלת סרטן דמיונית. אין ספק, הבחור הניאו נאצי יוכל לחגוג בצבא.

 

והגזענות לא נגמרת

 

14 נשים פלסטיניות מרחבי הגדה המערבית, החברות בפורום הישראלי פלסטיני של משפחות שכולות, באו לביקור ב”יד ושם”. הפורום פועל למען פיוס ישראלי פלסטיני. הביקור נערך במסגרת הכרת הנרטיב הלאומי וההיסטורי של שני הצדדים.

 

בבואן ל”יד ושם” קידמו את פניהן קבוצה של תלמידים יהודים, שביקרו אף הם במקום במסגרת לימודי השואה, בקריאות “שרמוטות” (זונות בערבית). עינינו הרואות, שביקור ב”יד ושם” של תלמידי בתי ספר לא זו בלבד שלא עוקר את הגזענות, אלא מעמיק אותה. מנהלי “יד ושם” מעולם לא מצאו לנכון לבקר ולגנות את הכיבוש הישראלי, את משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים, את העינויים, את החקיקה הגזענית בכנסת. הדבר אינו מפליא, שהרי הצבא, באמצעות גנרלים שסיימו את שירותם הצבאי,  השתלט גם על “יד ושם”.

 

ד”ר יצחק ארד, השתחרר מהצבא בדרגת תת אלוף. היה קצין חינוך ראשי בחמש שנות הכיבוש הראשונות  עד 1972.  הוא הוקפץ הישר מהצבא לתפקיד יו”ר הנהלת “יד ושם” אותו מילא עד 1993. החליף אותו גנרל אחר, תת אלוף אבנר שלו, שהשתחרר מצבא הכיבוש ב-1980, וכמו קודמו כיהן אף הוא כקצין חינוך ראשי. כאשר שני גנרלים יוצאי מערכת הכיבוש והדיכוי מנהלים עשרות שנים את “יד ושם”, המסרים המיליטריסטים והלאומניים, סמויים וגלויים,    באים לידי ביטוי ואין לצפות מהם לגינוי המדיניות שלקחו חלק בעיצובה. על רקע זה אך טבעי הוא שתלמידים יהודים מרשים לעצמם לגדף ולהעליב נשים פלסטיניות דווקא ב”יד ושם”, שהרי על פי חינוכם לא צריך להכיר ערבים, לדעת את שפתם, תרבותם ומאווייהם, שהרי כולם בסופו של דבר שרמוטות, כמו שהיהודים היו בעיני הנאצים.

ואני, כפליט מגרמניה הנאצית, מזיל דמעה על הלקח שלא נלמד.

 

לא בא בידיים נקיות

 

ראש הממשלה בנימין נתניהו  עלה על דוכן כנסת והקריא בפאתוס את המכתב ששלח לנשיא ארה”ב ברק אובמה המבקש לחון את המרגל ג’ונתן פולארד.

פולארד, שבעת שירותו הצבאי במודיעין של חיל הים האמריקאי, מכר מידע סודי לשרות הביון הישראלי, נתפש ונדון למאסר עולם. לאחר מאסרו עטף את מעשהו בהילה אידיאולוגית של סיוע לישראל.

 

פרשת פולארד היא מצבה לטמטום הישראלי. לרגל בארה”ב,  פירושו לנשוך את היד המממנת, מחמשת ומאכילה אותך. לאחר שקלונה של ישראל התגלה, היא ניסתה למזער נזקים על ידי החזרת המסמכים שפולארד סיפק, ובכך סייעה ישראל להרשעתו ולגזר דינו החמור.  באחת, זרקו אותו לכלבים, כפי שישראל עושה לא אחת עם המשת”פים הפלסטינים.

 

ישראל נדרשה לשנים לא מעטות בכדי להכיר בפולארד כסוכן ישראלי, אבל לא יצאה מגדרה לפעול לשחרורו. בינתיים הפך פולארד ליהודי דתי המקורב לימין הקיצוני הישראלי שגם אימץ אותו כגיבור ישראל. עתה בחלוף 25 שנות מאסר, אימץ אותו גם נתניהו והוא מבקש מהנשיא האמריקאי לרחם על פולארד, ולאפשר לו לבוא לישראל.

 

אין לי כל התנגדות לשחרורו של פולארד. 25 שנות מאסר הן די והותר, מה עוד והוכח כי מערכת המשפט האמריקאית לא החמירה  עד כדי כך עם אחרים שביצעו  עבירות דומות. אלא שנתניהו לא בא בידיים נקיות אל אובמה.

 

 מרדכי ואנונו, שבניגוד לפולארד לא היה מרגל אלא מתריע שמימש את העיקרון הדמוקרטי של זכות הציבור לדעת, הוא עדיין אסיר ציון. 25 שנים חלפו מאז נחטף על ידי סוכני המוסד בניגוד לחוק הבינלאומי, 18 שנים היה כלוא בבית סוהר, 11 שנים בבידוד מלא, (תנאיו של פולארד טובים בהרבה), ומאז שחרורו באפריל 2004 הוטלו עליו הגבלות דרקוניות, שבין השאר אוסרות עליו לצאת מישראל ולחיות במדינה אחרת כאדם חופשי.

 

אני מבקש מהקוראים האמריקאים שיקראו טור זה בתרגומו האנגלי, לכתוב לנשיא אובמה ולבקשו לשגר לנתניהו מכתב בו מתבקש ראש הממשלה להסיר את ההגבלות על ואנונו ולאפשר לו לצאת את ישראל.

 

שלושה מכתבים לשופטים

 

1. לשופט בית המשפט העליון ניל הנדל

 

לכבוד                                                        8 בינואר 2011

ניל הנדל

שופט בית המשפט העליון

רחוב שערי משפט

הקריה, ירושלים

 

שלום רב,

 

התנועה לחופש המידע וארגון יש דין פנו לשב”כ לקבל נתונים סטטיסטיים על היקף השימוש בנוהל הגבלת המפגש בין עורכי דין לבין עצירים  פלסטינים בשנים 2004 עד 2008.

השב”כ סירב ועל כן הוגשה עתירה לפיה מתבקש בית המשפט “הגבוה לצדק” (תואר שמצוי בשחיקה מצערת) לכפות על השב”כ לספק נתונים אלה. (בג”ץ 2662/09). המפגש בין עורך דין לעציר הוא מזכויות היסוד, ומניעתו פוגעת אנושות בזכות בסיסית.

הסירוב לספק את הנתונים נשען על הטיעון הנדוש והשחוק הקרוי “טעמי ביטחון”. 

 

דמוקרט סביר (שבמציאות הישראלית שונה “מהאדם הסביר” – מונח שבית המשפט מרבה להשתמש בו) שואל את עצמו, איזה נזק ביטחוני יכול להיגרם למדינה אם השב”כ ימסור את הנתונים הסטטיסטיים המבוקשים? התשובה ברורה: שום נזק ביטחוני לא ייגרם, לעומת זאת תצמח מכך ברכה גדולה לדמוקרטיה אם תוגבל שרירות הלב של השב”כ.

 

למרבה האכזבה הרכב השופטים בעתירה, אתה, אליעזר ריבלין וסלים ג’ובראן, דחה את העתירה, ואתה היית האיש שכתב את פסק הדין, כאשר עמיתיך ריבלין וג’ובראן מצטרפים אליך ב”אני מסכים”. (ניתן ב-4 בינואר 2011). כמו בעתירות אחרות בהם מעורב השב”כ, חזר על עצמו ההליך הבזוי והמביש המנוגד לכל עקרון של משפט דמוקרטי,  לפיו השופטים נפגשים במעמד צד אחד עם אנשי השב”כ, ואלה מספרים לכם סיפורי אלף לילה ולילה על “הפגיעה בביטחון המדינה” אם יימסר המידע המבוקש. אתם, במקום להיות כלבי השמירה על הדמוקרטיה הופכים לכלבים מאולפים הפועלים לפי פקודות כלבני השב”כ.

 

האכזבה ממך היא גדולה. אתה מהגר מארה”ב, שם קיבלת את הכשרתך המשפטית, והציפייה הייתה כי תביא עימך את החלק הנאור של המשפט והפסיקה תוצרת ארה”ב. חבריי מקרב עורכי הדין קיוו כי תאמץ את העיקרון שקבע שופט בית המשפט העליון של ארה”ב , היהודי לואיס ברנדייס,  כי אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. במקום זאת אימצת את מדיניות השב”כ של פגיעה בזכויות אדם באפילת החדר הסגור והמרתף החשוך.

 

הפסיקה הזו כרוכה בעוד נקודה מדכאת, בדמותו של עמיתך  סלים ג’ובראן, השופט הערבי הבודד בבית המשפט העליון. במקום שיתייצב להגנת זכויותיהם של בני עמו המעונים, משתף פעולה עם השב”כ וממלא בצייתנות את תפקיד “הערבי הטוב” לפי סיווגי השב”כ.   אז מה יש לנו כאן? “ערבי טוב” חובר לשני “יהודים רעים”  בחיבור פסק דין גרוע.

 

                                               גדעון ספירו

העתקים: הנשיאה ביניש

            היועץ וינשטיין

         

 

2)  לשופט יצחק יצחק

 

לכבוד                                                        1 בינואר 2011
יצחק יצחק

שופט בית משפט השלום

רחוב ויצמן 1

ת”ד 34000,  תל אביב 61340

 

“יצחק היקר”!!!

 

מקריאה בעיתון למדתי כי ב-27 בדצמבר 2010 גזרת על פעיל השלום יונתן פולק 3 חודשי מאסר בגין הפשע הנורא של הפגנת אופניים נגד המצור על עזה שהפריעה לתנועה.

 

במקום לנהוג כשופט דמוקרט ולהגן על חופש הביטוי וההפגנה, בעיקר כשהמחאה מכוונת נגד פשעי מלחמה והפרות זכויות האדם, פעלת כפקיד קטן וצייתן של המשטרה. בשביל פסקי דין כאלה לא צריך  אותך כמתווך, אפשר היה לגמור את זאת ישירות עם המשטרה.

 

שופטים מהזן שלך הם חומר הגלם המשפטי ממנו מעצבים שופטים במשטרים  טוטליטריים, העונים אמן אחרי פשעי וגחמות השלטון.

                                   

                                        הבוז לך ושכמותך

 

                                              גדעון ספירו

 

העתקים: הנשיאה ביניש

              היועץ וינשטיין

 

 

3)  לשופט זכריה ימיני

 

לכבוד                                                        28 בדצמבר 2010
זכריה ימיני

שופט שלום

בית משפט השלום

שד’ ויצמן 3, רמלה 72415

 

כבודו הלא מכובד,    

 

                 הנדון: גזר דין – נורי אלעוקבי

 

אתמול, 27.12.2010 גזרת שבעה חודשי מאסר על פעיל זכויות האדם נורי אלעוקבי, יו”ר האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל.  (חע”מ 40579-08 עיריית לוד נגד אלעוקבי).

 

התיק עצמו עוסק בעניין שגרתי למדיי, מחלוקת בסוגיית רישוי עסקים, שבגינה אנשים לא נשלחים למאסר. מכל מקום, נורי לא מנהל את העסק מזה שנים, מפאת הקדשת כל זמנו במאבק למען זכויות הבדואים שנעשקו על ידי ממשלות ישראל. נורי אלעוקבי הוא המרטין לותר קינג של אוכלוסיית הבדואים. הוא מקפיד לא לחרוג ממאבק דמוקרטי לא אלים  למען זכויות אדם בכלל, והבדואים, הקבוצה המופלית ביותר בישראל, בפרט.

 

במקום להעלות על נס את  פעילותו, ניצלת את תביעת עיריית לוד לסגירת חשבון עם נורי ובגזר הדין כללת את פעילותו כעילה להחמרה בעונש.

זהו גזר דין גזעני של שופט גזען במדינת המתנחלים ולא הליך משפטי של שופט במדינה דמוקרטית.

הרישעות והעוולה בגזר דינך נבזיות במיוחד, משום  שבכוונה תחילה גזרת שבעה חודשי מאסר כדי למנוע מנורי את האפשרות של עבודות שרות.

 

 אפילו את דחיית ריצוי העונש כדי לאפשר ערעור, זכות בסיסית, מנעת באמצעות הצבת תנאים דרקוניים, כמו הפקדה מיידית במזומן של 30 אלף ₪, שהרי ברור שהאיש לא יכול לגייס סכומי עתק כאלה. התגלית כנבל ברשות המשפט.

 

נורי אלעוקבי מתקרב לגיל 70 והוא חולה לב. נתונים אלה היו ידועים לך ובכל זאת לב האבן הגזעני שלך לא התרכך ושלחת אותו למאסר. מבית המשפט הוא נלקח הישר לכלא.  בשעות אלה הוא מאושפז בבית חולים אסף הרופא.

 

  אני רואה  בגזר דינך ניסיון לרצוח את נורי. יש יותר מסמליות בכך, שאתה ורוצח ראש הממשלה יגאל עמיר, שניכם בוגרי חינוך לאומני מלווה בקנאות דתית ותלמידי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן. בעוד עמיר רצח את ראש הממשלה ביריות אקדח, אתה מסכן את חייו של האיש האציל נורי אלעוקבי באמצעות הלהב המשפטי.

 

במשפטי נירנברג שניהלו בנות הברית בסוף מלחמת העולם השנייה,  התקבעו המושגים של פשיעה משפטית ושופטים פושעים.  שליחת נורי אל עוקבי למאסר נכללת לדעתי בקטגוריית הפשיעה השיפוטית, ועל כך, ידרשו ממך שוחרי זכויות אדם לתת את הדין.

                                                                                          

                                                 גדעון ספירו

 

העתקים: הנשיאה ביניש

            היועץ וינשטיין

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר