ההולכים למות מצדיעים ל”ממלכתיות”

ההולכים למות מצדיעים ל”ממלכתיות”

חנה אייזנמן
17.12.2010 06:34
ההולכים למות מצדיעים ל"ממלכתיות"


“… בזמן שעיני כל ישראל צופים אל אדמת ישראל, והחרדים הרוצים לעלות, אין מניחים אותם הכת השמאלית לבוא… ולמה אינכם מרעישין בבית הממשלה נגד העוולה שנעשה בזה, נגד העם החרדי, אשר הם רוב מנין ורוב בנין האומה הישראלית… חוב קדוש מוטל עליכם איפוא, לשחר דרך אשר יוכל איש חרדי לבוא לארץ” (1933, הרב ישראל דוד אפשטיין, מאוז’רוב)




ב”ה

ההולכים למות מצדיעים ל”ממלכתיות” 

                אלה לא היו “חרדים”, הם חשבו שהם “ציונים”… הי”ד

ההולכים למות מצדיעים ל"ממלכתיות"1938 – אנטוורפן (בלגיה) מכל הקבוצה הזאת שרדו ארבעה לאחר השואה. בשורה האחרונה (הקיצוני מימין) – חיים צייגר, בשורה האמצעית (הקיצוני משמאל) – משה שמידט, השלישי משמאל – יענק’ל קופפר, בשורה הראשונה, המדריך היושב באמצע – דוד-בוטק איזבוצקי.

 

 

 

מנחם רהט מסתמך על הרב טייכטאל כשהוא קובע את הסיבה לעונש שנפל על היהודים ב“שואה”. כמובן, חטא ה”חרדים” שלא זיהו את הגאולה ב“ציונות”. אם יש שקר בעולם, הרי הוא כאן, בדברי רהט. אילולא ה”ציונות”, ייתכן מאד, שהיינו כבר בעיצומה של הגאולה, ובוודאי, היה רוב מניינו ורוב בניינו של עם ישראל בארץ ישראל, כשהוא פטור מכל המכשולים ששמה ה”ציונות” בדרכו לארץ ישראל. אילולא קבעה ה”ציונות” את מדינתה האנטישמית דווקא בארץ ישראל, בגבולות-אושוויץ, היינו, קרוב לוודאי, יושבים היום בארצנו כולה, בשלום דה-פאקטו, כשרוצחינו אינם נראים עוד לעינינו, עם עתיד בטוח, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, בביתו וליד חממותיו. אבל, ה”ציונות”, מאז לידתה, פועלת “להחזיר את העם היהודי לממדיו הטבעיים” – “גבולות אושוויץ”, בחסד פריצים.

 

זה שנים רבות טובלת ה”ציונות הדתית” בספר “אם-הבנים”, כששרץ ה”ציונות” בידה. נכון שמנגנון התעמולה היה תמיד בידי רוצחי ישראל מבית, אך, אילולא התעקשה ה”ציונות הדתית” שלא להודות בטעותה הקטלנית, המנגנון הזה היה מאבד זה כבר את השפעתו. אך לא מנאצי ה’, מקדשי “כס אלוק’ ממעל” של בן גוריון, יודו בטעות, הרי יאבדו את כל ציבור הבוחרים הזומבי שלהם.

 

כל דבריו של רהט, כרגיל, כשהוא נוגע ב”ציונות”, הם עיוות גמור, להוציא שמו של הרב והדברים שאמר, באין לו שום ידע על ה”ציונות”. הוא ראה “יהודים” בונים בארץ ישראל. לא היה לו מושג מה הם בונים, כמה הם בונים ולמי. ועל כן, ספרו אסור בקריאה, הוא עלול להעביר יהודים נוספים על דעתם ועל דתם ועל בסיס סולם הערכים היהודי והכלל אנושי, כי בלי כוונה, בשקר יסודו.

 

מה שברור ונעלה מכל ויכוח וספק זו העובדה שעיקר מאמציה של ה”ציונות” (לאחר השנור), היה לצמצם ככל האפשר את מספר היהודים בארץ ישראל ולהעלות רק את הקליקה שלהם. את התיעוד כבר הבאתי, אין ספור פעמים. ולא מעט היסטוריונים שאלו – מי שיחק לידי מי – ה”ציונות” לידי הספר-הלבן, במדיניות העליה-הסלקטיבית שלה, או הספר-הלבן לידי ה”ציונות” באנטישמיות שלו. למעשה, אלה ואלה היו אנטישמים. ה”חרדים” עמדו על כך מיד, אך מה שנקרא היום ה”ציונות הדתית”, העדיפה לרמות את עצמה ולהיות שותפה. אפילו לא ניסתה לקחת את המושכות, גם לא היה לה סיכוי, כי ה”ציונים”, כלומר, שונאי ישראל, היו תמיד אלימים, הן בתעמולה והן במעשים, להם לא היו מעולם עכבות, כפי שאנו נוכחים לדעת יום יום ושעה שעה של חורבן ארץ ישראל ושימוש במרצחים זרים נגד היהודים.

 

רהט מייחס לרב התגלות וגילוי ברמה של “גילוי אמריקה” – אין מקומו של היהודי בגולה…. מעניין שה”חרדים”, שאינם יודעים זאת, עלו בכל זאת לארץ ישראל, לאורך כל הדורות, וגם היו חלוצי שיבת ציון הנוכחית, עד שהגיעו ה”ציונים” כדי לטרפד אותה. בארץ ישראל התחוללה תנועת שמד אדירה, שהרתיעה חלק מן החרדים מעליה, אך, הרוב שרצה לעלות, נחסם על ידי ה”ציונים”, שלא רצו יהודים, אלא רק את כספם, לבניית המפעל ה”סוציאליסטי”, אנטישמי, שלהם. במשך השנים בהן פעילותה היחידה של ה”ציונות” הוא חורבן ארץ ישראל, ובהתאמה מלאה, כל קבוציה הפראזיטיים פושטים את הרגל, בנו ה”חרדים” ערי ענק בארץ ישראל, והם לא יניחו לעוכרי ה’ ומשנאיו להחריב את בתיהם כפי שעשו החבר’ה ה”ציונים” של מנחם רהט, בחסות קדושת ה”ממלכתיות”, אותה מחלה ממאירה, בה מדביקה ה”ציונות הדתית” רבבות תינוקות שנישבו למלאך המוות ה”ציוני”. זה המוכן להקריב את קיומו של העם היהודי למען ריכוזו בגבולות-אושוויץ ה”ציוניים”.

 

מטרת ה”ציונות” היתה ההיפך הגמור, המוחלט בהחלט, מן המטרות שיוחסו לה! השם “ציונות” שנתנו לה חבריה, היה רק אחד השקרים במערכת, שכולה שקר וכזב, הממשיכה בשלה עם עצם היום הזה, מבלי להתאמץ, שכן, ה”ציונות הדתית” עושה בשבילה את השתדלנות והשקרים. יתר על כן, ה”ציונות הדתית” לא רק עושה את ההסברה, אלא, ממש נותנת יד למעשי הפשע. שולחת תינוקות הנישבים על ידה דור אחרי דור, לבצע את פשעי ה”ציונות” נגד העם היהודי.

ה”ציונות” היא האחראית לשתי השואות הגדולות של העם היהודי, ל”השואה” ולשואה המתרחשת היום על ראשנו, שהיא השואה האמיתית. אז פשעה הציונות במסתרים, היום היא גלויה, כי ה”ציונים” גילו שהעם הנבל ולא חכם הזה אוהב שמשקרים לו. כך הכי נוח לו! גם באותם ימים כשה”ציונות” צינזרה את הידיעות ממחנות-ההשמדה, זה היה ממש נוח. בתל-אביב אנשים המשיכו לנהור לבתי הקולנוע ולבתי הקפה. למה צריך להיות אכפת להם מכל ה”סבון” הזה, במחנות. 

                             גם אלה לא היו “חרדים”, אלא, סוציאליסטים
ההולכים למות מצדיעים ל"ממלכתיות"

 

בן גוריון, שר”י, “התבייש” בהליכת היהודים כצאן לטבח, ולכן לא פצה פה ולא נקף אצבע להצלתם, יתר על כן, גם העניש את הצאן, בשיתוף פעולה עם רוצחיהם. הכל מתועד!!!

 

ולמה לחזור שוב על מאמצי מכבר? מתוך התחשבות במידת הסבלנות והסובלנות שלכם, אביא כאן רק מעט מזעיר מן הראיות. אם אתם רוצים הכל, רק לחפש, למשל, במאות המאמרים שלי –

 

 

 

“…. תמיד היתה זו דרכנו בציונות, בארגון העליה לארץ-ישראל, לברור מעטים מרבים. אשר על כן, בוגדים היינו?”

(חיים כהן, היועה”מ לממשלה דאז, כתובע במשפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוואלד, שהאשים את קסטנר בשת”פ עם הנאצים, “כחש”, בן הכט).

 

בספרה “דרך בים –  עליה ב’ בזמן השואה”, מביאה הד”ר דליה עופר את מכתבם של חברי הוועד המרכזי ל ההסתדרות הציונית בפלובדיב שבבולגריה (1939):

“זה עכשו אנו קוראים בעיתונות, על פי ידיעת סופרו של הטיימס בירושלים, שהסוכנות היהודית שלחה הוראה לכל סניפיה באירופה לבל תשתתף בעליה בלתי ליגלית. נדהמנו לקריאת הדברים האלה, ואין אנו יכולים לשער שיש בהם דבר של אמת. הלוא העליה הבלתי ליגלית היא בשבילנו האמצעי היחיד, הביטוי היותר חריף, היותר נחוץ והיותר נמרץ של הסיסמא ‘לא ניכנע’ אשר גם ההנהלה הציונית דוגלת בו.

“העליה הבלתי ליגלית היא הדבר היותר פופולארי והיותר מלהיב בשביל ההמונים היהודיים. אין אתם יכולים לתאר לעצמכם, כמה כבוד ההנהלה, ואיתו יחד גם כבודה של ההסתדרות הציונית ירד בעם, אם בזמן הכי קרוב לא תבוא באיזו צורה הכחשה של הידיעה הנ”ל… שמא יש בדעתכם לדרוש את הפסקת העליה הבלתי ליגלית על מנת לשמור על השדיול? אין אנו יכולים להאמין בשום אופן שתביאו חרפה ובושה כזאת עלינו.

“עליכם לדעת, שלא תהיה לנו אפשרות של עבודה ציונית אם לא תבוא הכחשה לידיעה הנ”ל, שעל פיה הסוכנות היהודית היא נגד העליה הבלתי ליגלית….”.

 

נחום סוקולוב:  “… התנועה הציונית אינה חברה לעזרת נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם, מכל הבא ליד…”

 

“תמיר: תסכים אתי שהג’וינט והסוכנות היהודית השתיקו את הידיעות בארה”ב על השואה עד שנת 1944 ובמשך אותה שנה?

 

פרופ’ אקצין: הציונים, הסוכנות היהודית והג’וינט נמנעו מלפרסם בעיתונות האמריקאית את דבר השמדת היהודים”

(משפט גרינוואלד [קסטנר], עדות פרופ’ אקצין, דיקן הפקולטה לחוק ומשפט באונ’ העברית, ירושלים ת.פ. 124/43, ביה”ד המחוזי בירושלים. מובא ב-“אות-קין”).

 

במאמר “שארית פליטה בדיוני הנהלת הסוכנות”, כותב יחיעם וייץ:

“העליה הסלקטיבית היתה ביטוי וסמל לתפיסתו של הישוב את תדמיתו העצמית. העליה הסלקטיבית היא סמל לאליטה הקולטת אליטה מפני שאותה אליטה עונה על נורמות חברתיות וערכיות מסוימות” (שם).

 

                             ההולכים למות מצדיעים ל"ממלכתיות"


ב-17 באוקטובר 1933 מוזמנים אל הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, בן גוריון, שרתוק וסנטור, נוכח גם מזכירו של ווקופ. הנציב מבהיר לבן-גוריון:

“הסוכנות היהודית חופשית כמובן לחלק סרטיפיקטים למי שהיא רוצה”.

תשובת בן-גוריון:

“יש צורך בעלייה מובחרת, הציונות אינה מפעל פילנטרופי. אנו זקוקים פה לטיפוס המעולה של יהודים, שיפתחו את הבית הלאומי….” (אות-קין)

 

 

 “הם לא רצו למות. לטבוע בדמם. להישרף, הם רצו לעלות! לחמו על כל רשיון עליה, על מקום בעליה הלא-לגלית. אבל גדודי השליחים ביקשו מהם כסף בלבד. ואלה, האומללים, התפרקו בימי מאורעות בארץ, מזהבם, מטבעות אירוסיהם וקידושיהם, מעגיליהם, משרשרות זהב שקבלו בירושה, לידי המנהיגות, “למען הארץ”.
המנהיגות רצתה יהודים בלי כסף וכסף בלי יהודים. יהודי העולה עם כסף עלול לשלח רסן מפיו. זאת לא אבו הם!
עליה סלקטיבית”! מושג מופלא ואצילי בפי הפלבאים, חצאי-האינטליגנטים. לא נלבקי ולא פרגה, ולא שניפישוק. אלה יקלקלו את הנוף. מה ערך להם? למי צורך בהם? לכל היותר יבנו עוד מרכז מסחרי, עוד שכונת בעלי מלאכה, עוד עיר ספסרית כתל-אביב, עוד שכונה בורגנית כרמת-גן “ למי זה דרוש?! מה הן עשר כאלו לעומת דגניה אחת?!
עליה סלקטיבית” מכאן, וסלקציה“ למשרפות ולבורות ההריגה
מוכרחים לשכוח לגרמניה את המשרפות, כי אחרת עוד עלולים לזכור גם לבן-גוריון ולשרת ולגולדה, להם ולעושי דברם, לליפסקי ולסטיפן וייז, את חלקם באשמת ההשמדה.
למעשה שכחו. משכיחים. אני לא אוכל לשכוח. לא אוכל!
תועבת-ההפקרה של העם באירופה חייבת להיחקק בזכרון העם“.
(“מרבד אדום”, אריה קוצר)

 


אלה היו דבריו של הרב מ. ברלין (הצופה, עריוהכ”פ התש”ז, 4.10.1946): 

 

“… ועל כן החליטו… לאבד את העם ואת הארץ, גם יחד, לדעתם ולרצונם. פשוטם של הדברים, במקום להמשיך את המאבק ולהיות מוכנים לסבל ולמועקה, עד אשר יחונן ה’ את עמו ואת נחלתו, כתבו וחתמו שטר ויתור על החלק הגדול ביותר של ארץ ישראל, זה המקום היחידי שיש לנו תקווה – מלבד כל הקדושה וכל הסגולה שבו – ובלבד כי בחלק קטן יינתן לנו שם של מדינה ודגל של מלוכה….”.

 

ומנחם אוסישקין:

 

“… זה נתן לו כח לסבול במשך אלפיים שנה. אני יודע שבמשך אלפי השנה לא השגנו כמעט כלום במובן המדיני, אבל האומה הישראלית האמינה ולעולם לא תמצאו במשך אלפים השנה אף הכרזה אחת ואף דוקומנט אחד באיזו צורה שהיא, שאנו מוותרים על חלק של הארץ, או על כל הארץ, על התקווה המלאה...

 

….. אין זה אומר כלום. לא הרי המצב אם עושים זאת בהסכמתנו, או אם עושים את זאת נגד הסכמתנו. זוהי השאלה העיקרית. אם עושים זאת בהסכמתנו, אז אנחנו בוגדים בכל התקווה בשלימותה, תקוות הדורות. אם עושים זאת בלי הסכמתנו, הרי דברים רבים נעשו בלי הסכמתנו – גם ה”אוטו דה-פה”, גם הפוגרומים ברוסיה נעשו בלי הסכמתנו, וגם פוגרומים בארצות שונות נעשים בלי הסכמתנו – אבל אז אין אנחנו בוגדים באומה.


גם אייכמן עצמו, ידיד ורע לקסטנר, הצביע על הזהות בין הפנאטיות ה”ציונית”, לבין זו הנאצית:

                                            

“… התרכזתי עתה במשא ומתן עם העסקנים הפוליטיים היהודים בבודפשט… ביניהם ד”ר רודולף קסטנר, הנציג המוסמך של התנועה הציונית. ד”ר קסטנר זה היה אדם צעיר, כבן גילי, עורך דין קר כקרח, ציוני פנאטי. הוא הסכים לסייע בשידול היהודים שלא יגלו התנגדות לגירושים – ואפילו לקיים את הסדר במחנות האיסוף – אם אעצום את עיני ואאפשר לכמה מאות או כמה אלפי יהודים צעירים להגר באורח בלתי ליגאלי לארץ ישראל. היתה זו עיסקה טובה, תמורת שמירת הסדר במחנות. המחיר… לא היה גדול מדי, לדידי.

“… סמכנו איש על רעהו בשלימות. כאשר היה במחיצתי, נהג קסטנר לעשן כאילו נמצא בבית-קפה. בעת השיחה נהג לעשן סיגריה מבוסמת אחת אחר השניה, אותם היה מעלה מנרתיק-כסף ומצית במצית עשוי כסף. בגינוניו המהוקצעים ובהתאפקותו, עשוי היה בעצמו להיות קצין-גסטאפו אידיאלי…”.

(“וידויי אייכמן” – כפי שפורסמו בכתב העת “לייף” ב-28 בנובמבר וב-5 בדצמבר 1960, “כחש”).

 

ב-16.9.1919, נתפרסמה ב”טיימס” הלונדוני (מ.א.צ.ל) כתבה מאת סופרו במזרח הקרוב, ובה נאמר:

“…. הציונים האחראיים ביותר מטרותיהם הנוכחיות הן תרבותיות וכלכליות יותר מאשר מדיניות… בענין העליה התשובה הציונית היא: על הכניסה צריך יהיה להשגיח השגחה מעולה ולהרשות לבוא רק לעולים נבחרים, בה במידה שיהיו לנו עבודה או אדמה. אנחנו צריכים להתנגד לכל לחץ הדוחף אותנו לצד תכניות גדולות של עליה מיד”.

                             ההולכים למות מצדיעים ל"ממלכתיות"

          “אנחנו מצידנו נתאמץ לעצור בעד זרמי אמיגרציה פתאומית לארץ ישראל, כדי למנוע בעד תוהו ובוהו— היהודים בחו”ל ישארו, כמקודם, אזרחים נאמנים לארצות מלדתם ומגוריהם – אולם ליהודי ארץ ישראל הרי זה יהיה בית נאמן ממש —- התנועה הציונית אינה חֶברה-לעזרת-נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם מכל הבא לידינו…” (“התרן” מס’ 46, 1.2.1918 “מערכות הארגון הצבאי הלאומי” דוד ניב).

         

 

ארבע שנים לאחר עלית היטלר (בבחירות דמוקרטיות) לשלטון בגרמניה, הבהיר חיים ויצמן  (NEW JUDEA, סתו 1937 [“בן המאה העשרים”, בן הכט]):

 

.. ארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית יהודי אירופה – רוצים אנו, כי רק מיטב הנוער היהודי יבוא אלינו. רוצים אנו, כי רק יהודים בעלי השכלה יכנסו לארץ ישראל, כדי להגדיל את התרבות בה. שאר היהודים יצטרכו להישאר במקום מושבותיהם ולעמוד מול כל גורל שנגזר עליהם. מליוני יהודים אלה אבק-אדם הם על גלגלי ההסטוריה ואפשר שיצטרך להיזרות ברוח, אין אנו רוצים שינהרו לארץ ישראל, אין אנו רוצים שתל-אביב שלנו תיהפך לעוד גיטו בזוי .

 

לא היה חידוש ב”בשורה” זו של ויצמן; כבר ב – 19.12.1919 (הארץ, מס’ 146) אמר:

 

“בכאב לב עלינו לציין תמיד, כי אין הציונות יכולה לענות על קטאסטרופה..”.

 

וגם אלה היו טמאים בעיני בריוני ה”ציונות”  – 

 

“… ויושבים מליונרי המלחמה האלה בשטוקהולם, בקופנהאגן, בהולנד והיו מסכימים להסתלק מאומות העולם לפינה שלנו(!), ואפילו היהודים העשירים בגרמניה, אוסטריה והונגריה, חשים את עצמם בחוסר בטחון ונכונים לחפש מחסה. הרדיפות והגזירות מצד אחד, והפחד מפני הבולשביזם מהעבר השני, דוחפים איפא את עשירי ישראל לחפש ‘מקלט’ בטוח ….. ואולם הציונות של ההון הפרטי נפגשה מצד פועלי ציון שבוועידה בביקורת….. נגד השקפות ישוביות אלו הגנו פועלי ציון על רעיון הישוב העובד, אשר אין בו נותני עבודה ומקבלי עבודה. השאלה העיקרית כרגע היא הלאמת הקרקע, האפשרות לכל פועל להשיג באריסות עולמית שטח אדמה אשר יוכל לעבד בעצמו מבלי להעסיק שכירים….” (נ. סירקין, קונטרס, א’ בסיון תרע”ט, “מערכות הארגון…..”, דוד ניב).

 

 

כבר בשנת 1933 עמד הרב ישראל דוד אפשטיין מאוז’רוב על סוד הקמתה של ה“דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. וכך הוא כותב במכתב בו הוא מבקש לסדר בשבילו ובשביל ר’ חיים יודא קריסטל רשיונות עליה לארץ ישראל:

 

“… בזמן שעיני כל ישראל צופים אל אדמת ישראל, והחרדים הרוצים לעלות, אין מניחים אותם הכת השמאלית לבוא, ועל ידי זה מתרבה כוחם, ועלינו לעמוד על המשמר וללחום מלחמת התורה, כי בעת כזאת הכל מתנהג על פי הרוב, ואין מסתכלין על אודות משהו, רק רוב. ולמה אינכם מרעישין בבית הממשלה נגד העוולה שנעשה בזה, נגד העם החרדי, אשר הם רוב מנין ורוב בנין האומה הישראלית… חוב קדוש מוטל עליכם איפוא, לשחר דרך אשר יוכל איש חרדי לבוא לארץ” (“אות קין”, על פרשת מחדלי ההצלה-אזלת היד ואטימות הלב של הנהגת הציונות העולמית והסוכנות היהודית בשנות השואה והחורבן, למ. וזלמן).

חד וחלק! כך בונים “דמוקרטיה” – סלקציה בעליה, והוצאתם לשמד של המוני ילדי ישראל.

 

 

 

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר