אדמונד לוי סומך על קוצר זכרוננו

אדמונד לוי סומך על קוצר זכרוננו

שמחה ניר, עו”ד
01.12.2010 13:44
ועודו מקנן

ועודו מקנן


חז”ל אמרו סייג לחכמה שתיקה, והמהדרין יוסיפון מילה בסלע, שתיקה בתרי



עוד ברמת השופט:

על אמון הציבור במערכת המשפט:

סדרת מאמרים

נאום תשובה לדורית ביניש:

הפתרון לבעיית המחסור בשופטים נמצא במקום אחר!

שופטי העליון אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר:

שקרנים, לכו הבייתה!

כב’ רשם ההוצל”פ רט עמיעד:

איפה הכסף? לאן נעלמו חצי מיליון (!) שקלים?!

שופטי העליון אשר גרוניס, ניל הנדל, עוזי פוגלמן:

האם הם אידיוטים, או שהם רק עושים את עצמם ככאלה?


בתיק דנג”ץ 219/09 קיים ביהמ”ש העליון דיון נוסף, בהרכב תשעה שופטים, בהלכה שנפסקה על פי דעת הרוב, בהרכב של שלושה שופטים, בתיק בג”ץ 10021/06.

השאלה אשר התעוררה בפרשה הזאת הייתה אם שר המשפטים חייב לתת את חתימת-הקיום להחלטת נשיא המדינה להעניק חנינה לעבריין, בבחינת חותמת-גומי חסרת שיקול-דעת.

דעת הרוב בתיק הבג”ץ (אדמונד לוי ויורם דנציגר) הייתה כי חתימת הקיום של שר המשפטים אינה מקנה לו שיקול דעת עצמאי אם להיעתר לבקשת החנינה או לדחותה, ואינה מפקידה בידיו זכות “וטו” על הכרעות הנשיא. לגישת שופטי הרוב, חתימת הקיום נועדה לוודא שבפני נשיא המדינה מצוי כל החומר הרלוונטי להכרעה וכי כל הפעולות המקדימות להחלטת החנינה, להן נדרשים גורמי המינהל השונים, התקיימו כסדרן. שופטי הרוב קבעו כי אם לאחר ששר המשפטים וידא כי ננקטו הפעולות המוקדמות לאישור החנינה בחר הנשיא להיענות לבקשה, אין לשר המשפטים כל שיקול דעת ועליו לצרף את חתימתו לזו של נשיא המדינה.

בדיון הנוסף התהפך הגלגל, ושמונה מבין תשעת השופטים (כולל אדמונד לוי, אשר שינה את דעתו מאז הדיון המקורי) קבעו כי לשר המשפטים אכן ישנו שיקול דעת, והוא רשאי שלא לתת את חתימת הקיום אם נראה לו שהחנינה אינה מוצדקת, אלא שהוא צריך לעשות זאת “רק במקרים נדירים”, או משהו דומה.

בדיון הנוסף, אגב, ישבו כל שלושת השקרנים – אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר, אבל הפעם עסקינן דווקא באדמונד לוי, שהוא, כידוע, “מומחה למשפט פלילי“.

את החששות אשר ליוו אותו בדיון המקורי, והניעוהו לשלול את שיקול-הדעת של שר המשפטים, מסביר אדמונד לוי, בין השאר, כך:

2.     ביסוד השקפתי שלראשית קינן, ועודו מקנן, החשש מפני התערבותה של הרשות המבצעת במעשה החנינה … חשש זה מתעצם שבעתיים מקום בו קם הצורך בהסכמתו המאוחרת של השר לצו הנשיאותי. לא רק שהדבר עלול להקנות למשרד המשפטים ולשר העומד בראשו, למצער, מעמד שווה בעניני חנינה, אלא שכמו מאליו עלול הוא להוליד מערכת של מקח-וממכר, “בבחינת תמוך במועמדי, ואתמוך במועמד שמטעמך” … למרבה החשש, עיקרו של “משא-ומתן” מעין זה עלול להיות סמוי מן העין, באשר יש מבין רבדיו שמטבעם לא יגיעו לידיעתם של גורמים חיצוניים – אם למבקשי החנינה, אם לציבור, ואם לערכאות הביקורת השיפוטית.

והשאלה היא אם אדמונד לוי חושב לתומו שאנחנו שכחנו כי הוא עצמו הגיע אל הכורסה בבית המשפט העליון בזכות עיסקה של מקח-וממכר, “בבחינת תמוך במועמדי, ואתמוך במועמד שמטעמך” … עיסקה בין נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, לבין שר המשפטים, מאיר שטרית, לפיה שטרית יתמוך במועמדותה של איילה פרוקצ’יה, ובתמורה לכך ברק יתמוך במועמדותו של אדמונד לוי עצמו.

אכן, היום הכל יודעים, ואיך גם לא מכחיש, כי הייתה עיסקה כזאת, אבל “עיקרו” של “משא-ומתן” זה היה סמוי מן העין, ולא כל רבדיו הגיעו לידיעתם של גורמים חיצוניים – אם למועמדים אחרים, אם לציבור, ואם הם היו מגיעים לערכאות הביקורת השיפוטית צריך להיות אולטרא-נאיבי כדי להאמין שהן היו מתערבות בעיסקה הזאת.

והשאלה היא בשביל מה צריך היה אדמונד להעיר את הדב הזה מתרדמתו, במקום לשתוק, ולהתפלל שהציבור ישכח את העיסקה הזאת, אשר לא מוסיפה כבוד רב – לא לשופטים אשר “נהנו” ממה, לא למי שרקחו אותה, ולא למערכת המשפט בכללותה.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר