ב”ה

 

                              על פי כל הסממנים, היתה זו עצרת “ספונטאנית”, כנאה וכיאה למוצאי-שבת ב”מדינת היהודים”.   
                                                            
          

ואותי לא שאלו מה עשיתי באותו הערב…

 

 

היארצייט        

 

מביא את השלום לאלה שהגיעו לכיכר ולאלה שרצו להגיע

 

 

מיד לאחר ההבדלה יצאנו לכיוון בית לחם, כדי להגיע למצבת קבורת-רחל אמנו לפני בוא ההמונים. במשך שלושה ימים נהרו רבבות לקבר-רחל לרגל יום השנה למותה, שחל בי”א במרחשון. אתנו, במכונית, נסע זוג צעיר שהתארח אצלינו בסעודה שלישית. כאמור, יצאנו מהר-נוף מיד עם צאת השבת, ואכן הגענו לפני ההמונים. אם כי, כבר אז קשה היה להיכנס לאולם עצמו ולהתקרב למצבה. עמדתי בשולי הקהל ואמרתי פרק תהלים. ידעתי כי זה ביקורי האחרון, לעת עתה, בבית-לחם, שכן, באותם ימים העביר רבין את השליטה בבית-לחם לידי הג’יהאד, ואני איני מוכנה לבוא בית-לחם-יהודה, בחסות זרים, רוצחי ישראל.

 

כשיצאנו ממתחם הקבר לאוירא דבית-לחם, כבר התפתל תור ענק של אנשים, שהחלו להגיע מכל רחבי הארץ, לקבר-רחל. המון עם רב. שמחתי שהקדמנו כל כך, כי אילו הייתי אני צריכה לחכות עכשו בנחש העקלתון הענק הזה, הייתי מוותרת. אין לי סבלנות לתורים.

 

כל אותו ערב הייתי בדיכאון. בעלי ניגש לטלויזיה, הדליק אותה, ומצאנו את עצמנו בכיכר- מלכי-ישראל, כש”כתבתנו” כלשהי מציעה לנו, בהתרגשות, לצפות בכיכר במבט ממעוף ההליקופטר, ואח”כ, במיוחד בשבילנו, מחזירה אותנו לקטע מנאומו של רבין, ואנו שומעים את הצהרתו החגיגית של ראש-ממשלה-בישראל, שהוא מביא את השלום לאלה שהגיעו לכיכר ולאלה שרצו ולא הצליחו להגיע, בקיצור, הוא מביא את השלום לחבר’ה.

 

מובן שרחל-אמנו וציון יום פטירתה, ובמיוחד, ריבוי המבקרים במקום קבורתה, לא נרמזו כלל במנגנון התעמולה בשירות ה”שלום”, המכונה – “התיקשורת הישראלית”. כל ההמונים שהגיעו בכוחות עצמם, ולא בהסעות על חשבוננו, ההמונים שיצאו מבתיהם לאחר צאת השבת, ולא חיללוה בהמוניהם, במימון וארגון ממלכתיים, לא הוזכרו כלל, שהרי, במדינת-ה”ציונים” עסקינן והס מלהזכיר את מורשת ישראל. יש להרים על נס את “מורשת רבין”, וזה הצליח להם מעל למשוער…

 

בקשתי מבעלי – עשה טובה, כבה את הטלויזיה. הוא כיבה. אפילו בשבילו, שטען תמיד שהדברים נכנסים לו באוזן האחת ויוצאים בשניה, הבבל”ת הרבין’י הזה היה קצת יותר מדי.

 

בסרטון של אותו הערב, בו צפיתי בסוף השבוע שעבר, ראיתי את חבורת הפוליטביורו, ממש, חבורת הזבל, צל הקומסומול מן המילניום שעבר, שרים שירי-שלום, כעדת ילדים מפגרים. כמו שהביאו בהבל פה את “אחוות העמים”, את ה“שוויון” ואת ה“חירות”. רוצחים ונרצח על במה אחת, כמו אותה שלישיה מבחילה – חסר אחד, שקבלה את פרס-נובל לקידום תכנית השלבים להשמדתנו….

 

 

הבשורה

 

 

הוא מת

 

בתנו ישבה ולמדה משהו ליד השולחן, כלשצידה דולק, בווליום נמוך, מקלט רדיו קטן. אני שפכתי את לבי בטלפון באזני חברה שהרגישה כמוני. ופתאם – יריות. הרדיו מודיע לנו שנשמעו יריות בכיכר. תגובתי הראשונה: “פרובוקציה של השמאל”. בינתיים, מהומה, איש אינו יודע מה קרה. ואז מספרים לנו שרבין נפגע. הדלקנו שוב את הטלויזיה וראינו אשה אדומת שיער אומרת למיקרופון – רבין לא נפגע…

 

בשרי נעשה חידודין חידודין. מצד אחד, כאילו משהו קם לתחיה, שיגרת הטירוף הופרעה פתאם בכמה יריות. האפאתיה נשברה, משהו קרה לזומביות הפטאליסטית. יש פעילות שמתחילה להכניס דברים לפרופורציה. אחד האנשים השנואים ביותר במדינה, נורה.

 

 

מאידך, לאור ההסתה הגבלסית הפרועה בארצנו, נגד הדבקים בעם ובארץ, לא קשה לתאר את מחול השדים ואת צייד המכשפות שיתעצמו עכשו לגבהים שלא שיערנום, וליתר דיוק, ירדו לשפל של שנאת ישראל, שאין נמוך ממנו.

 

הרדיו מודיע – רבין אושפז, אך מצבו יציב. טוב, אני אומרת, אפשר ללכת לישון. איני יודעת איזה רגש חזק יותר – האכזבה מכך, שמה שהיה הוא שיהיה, ואין חדש במקום מתחת לשמש המזרח התיכון החדש של פרס.  או, הרווחה, שהעילה למחול-השדים, המובטח לנו, תהיה פחותה בעצמתה. ואז, כשאני פונה ללכת למיטתי, הבת צועקת – הוא מת…. לא ייאמן, זה באמת קרה…

 

 

אחרי מות

 

השטף העכור בלע את כל בדיחות רבין

 

הפסטיבל הבלתי נדלה יצא לדרך. הוא שטף באדיר, והעם היושב בציון ברח לצדדים, בעצם, לצד אחד, לצד שמאל, כדי שהזרם העכור לא יבלע אותו… השטף העכור בלע את כל בדיחות-רבין, כל מלת ביקורת, כל גילוי של אי-האלהה של הטיפה הסרוחה  שעלתה מן המדמנה ונקבעה ככוכב בשמי הכחול-לבן-אדום. את הכיכרות שטפו דמעות-תנין וחלב-נרות. מוטב היה לו לרבין אילולא הנהיגו פסטיבל על שמו. הוא היה יורד לתהום הנשיה, ובקושי היה מישהו זוכר את הנמושה, אולם, השטף, כדרכו של כל שטפון, פתח סדקים וחורים, וכל חרפת רבין נסחפה מתהום ההשכחה, בכוונה, ועלתה על פני המדמנה. היום יודע כל עם ישראל, שרבין לא היה סתם נמושה, אלא, רוצח-שכיר, שמינויו לראש-ממשלה-בישראל, היה התשלום האחרון של החוב שחב לו בן-גוריון.

 

ספר שסיפר ללקוחו את אחת מבדיחות-רבין, נעצר. מי שלא עמד לזכרו של הפושע, נחשד באי-מניעת רצח ראש-הממשלה. אדם שירק על המצבה, בתיזמון תקשורתי, נעצר אף הוא (וודאי שוחרר לאחר שביצע את תפקידו), חובשי כיפות הוכו ברחובות, משטרת-המחשבות עבדה שעות נוספות. סטאלין, שם למטה, היכה על חזהו בגאווה אבהית: ניצחוני בני…

 

 

הפוליטרוקים

                                                        אז אני לא נותן לך את התרופות

 

למחרת הרצח באתי לבית-מרקחת של קופת-חולים בסניף קרית משה בירושלים, לקחת את התרופה הקבועה, מאז הסכמי השלום למיניהם, לויסות לחץ הדם. הסניף שוכן לו בבית-גידול חמים ונוח – שיכון יוצאי-מפא”י. התור היה גדול, ופוליטרוקית מן השכונה, ניצלה את ההזדמנות לשאת הספד על רבין, באזני ממתינות רבות שישבו על הספסל וחיכו לתורן. הקינה נמשכה, הנשים, פניהן אבן, חסרות הבעה, מדי פעם מנענעות בראשיהן, כאשר עיניה של הפוליטרוקית נחות עליהן ודורשות תגובה. הגה לא נשמע שם, חוץ מן הקול הסמכותי הזה… בשלב מסויים, הרגשתי שאיני יכולה לשתוק עוד – הסתובבתי אל הס.ס.ס.רית ואמרתי – רבין היה טינופת… שקט. ואז אומרת לי אחת הנשים – הוא מדבר אליך, ומצביעה בסנטרה לנקודה מאחורי, פניתי ומצאתי את הרוקח, עוד אחד מאותה קליקה אדומה, והוא שואל – מה רבין? אמרתי – טינופת! – אז, אני לא נותן לך את התרופת, אומר האדום…

 

הרגשתי שלחץ-הדם שלי אינו מתיר לי להתרגש עוד באותה שעה, ויצאתי מבית המרקחת. פניתי לרופא, מנהל הסניף וסיפרתי לו על האירוע. האיש, כמובן, לא רצה לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה. הוא הציע לי לכתוב תלונה להנהלת קופ”ח בירושלים, ברח’ התקופה 1. ואת זאת עשיתי, למרות שבבטני התעופפו כבר אלפי פרפרים. צייד המכשפות היה בעיצומו… (את התרופות קבלתי בסניף אחר של קופ”ח).

 

חכיתי כמה שבועות לתגובת קופ”ח, אך זו לא הגיעה, לאחר התלבטויות התקשרתי להנהלת קופ”ח. הפקידה נדהמה – מה, באמת חכית לתגובה….? לאחר כמה ימים קבלתי את התגובה – תלונתי הועברה להנהלה הראשית בתל-אביב. משם קבלתי תשובה מהירה למדי, בה מודיעה לי קופת חולים הכללית, ש“מכתבך אינו ראוי לתגובה…”

 

הפניתי את כל החומר ללשכת שר-הבריאות, דאז, אפרים סנה, ודוברו הפטיר כקודמיו – התלונה אינה ראויה לתגובה….

 

העברתי את הדברים לעתונות, יש שם מדורים העוסקים בנושאים כאלה. ערב אחד התקשרה אלי כתבלבת, גלילי, או משהו כזה, שאלה כמה שאלות, וסיכמה בשאלה: את מתחרטת? עניתי בשלילה… זה היה ההד האחרון לתלונתי על רוקח שהחליט ששפיטת אדם, שלא על פי דעתו, מתירה לו לסכן את חיי. מעניין איך היה מגיב, וכנ”ל, כל החלונות הגבוהים, שמעליו, אילו התבטאתי כך, להבדיל אלף אלפי הבדלות, על הרב מאיר כהנא, הי”ד.

 

התוצאה היחידה שראיתי בשטח היתה, היעלמותו של הרוקח, וותיק בסניף. איני יודעת אם הועבר לסניף אחר, או פוטר, כפי שצריך היה להיות במדינה מתוקנת.

 

באותם ימים השתתפתי בקורס עיבוד-תמלילים ב”סיון”. באחת ההפסקות ראיתי התקהלות במסדרון, איזה יצור, מנסה לשכנע את שומעיו, כדלהלן – זו היתה קונספירציה של הימין, אומר היצור – הקהל מקשיב. חלפתי על פניהם, תוך כדי אמירה – אם כבר מדברים על קונספירציה, מה בקשר לשמעון פרס? – “נו, באמת”, אומר היצור, ונעלם, כשכל קהלו מתפזר לכל עבר…

 

מחול השדים עדיין נמשך, מאביסים את עם ישראל בקולות ובמראות, אך הפאטנט כבר לא כל כך עובד. כבר בימים ראשונים, כשרישומו של הרצח היה עדיין חזק, הוא לא עבד;  – העם בחר בחיים, אך טעה בבחירת הרופאים, וקבל רופאי אליל, רמאים, רשעים, שונאי ישראל, חסרי כל מוסר וחסרי רגשי אנוש.

 

לא נשכח ולא נסלח! עוד יבוא יום נקם ושילם!