“עגל הזהב” של יאיר נווה (ב)
“עגל הזהב” של יאיר נווה (ב)
ב”ה
ה”סגידה” ל”עגל הזהב” של “ארץ ישראל השלמה”
אשפי התעמולה ואש”פיה
למה, לכל העמים יש מולדת, רק ליהודים יש “שטחים” ו”עגל-זהב”?
ה”סגידה” ל”עגל הזהב” של “ארץ ישראל השלמה” (יאיר נווה)
איזה משפט טעון… טעון בעיוותים, ברוע בסיסי ובכפירה בעיקר;
למה אצל כל העמים יש נאמנות למולדת, ורק אצל היהודים יש “סגידה”?
למה, לכל העמים יש מולדת, רק ליהודים יש “שטחים” ו”עגל-זהב”?
למה לכל העמים יש ארץ – יש צרפת, יש אנגליה, יש איטליה, יש דנמרק, יש הולנד וכו’ – ואיש אינו גורע מחשיבותן לעמיהן על ידי התוספת הבאה למעט – “השלימה…”. אין “צרפת השלמה”, אין “איטליה השלמה”, אין “אנגליה השלמה”, רק ליהודים יש – “ארץ ישראל השלמה”, כצל”ש – ציון לשלילה.
וזה חלק מן המסרים המועברים על ידי אשפי התעמולה ואש”פיה, המומחים בפסיכולוגיה של ההמונים, במנטרה ה”אקסיומטית” – “טוב שלום מארץ ישראל השלימה” –
1. ייחוס חשיבות לארץ ישראל שלימה, יש בו טעם לפגם, זו היא חמדנות, זה פאשיזם.
2. מדובר בארץ אגדית, הנפרשת אל מעבר להררי החושך ועד לסמבטיון, ב”גבולות ההבטחה” ה”מיסטית”, כאשר, באמת, עסקינן
בפחות מרבע חבליה של ארץ קטנטנה, בבלימה המכווצת בגדת מערב הירדן – “גבולות אושוויץ” שבתוך “הקו הירוק” ו”השטחים
הכבושים” – כשחלק הארי של ארצנו כבוש בידי הממלכה הפיקטיבית – “ירדן”. ה”סרח העודף”, המעלה את הדם לראשם של
מהרסינו ומחריבינו, הם החבלים ששוחררו על ידינו ב-1967 מכיבושם ב-1948, על ידי ה”לגיון הערבי”, כיבוש שמעולם לא הוכר על
ידי המשפט הבינלאומי, כמזכה בריבונות עליהם, כנ”ל, כל שטחה של “ירדן”, נחלתנו, שלנו, השדודה בידיהם.
3. כאילו מדובר בקריאה לצאת ל”מלחמת-ברירה” (עוד כלי לשוני בשירות מנגנון השקר) לשחרור “ארץ ישראל השלימה” ולא בהתנגדות
לגיטימית, מוסרית והגיונית למסירת חבלים שכבר נלחמנו עליהם, כבר שפכנו את דמנו עליהם, במלחמות שנכפו עלינו להשמידנו,
וכל נסיגה תגרור אחריה שפך דם יהודים נוסף. זה בדוק!
4. כאילו תאוותנו ל”ארץ ישראל השלימה” היא המונעת את השלום באזורנו, אשר על כן, אנו שוחרי מלחמה, ותאבי הדמים ואדמות לא
להם, רוצחי ילדינו, הם בעלי המונופול על השלום.
5. כאילו ויתור על חלק-הארי בשארית ארצנו, יביא שלום, ולא את ההיפך הגמור, המובטח – המשך המלחמות, גרורות הנסיגות,
בארצנו.
6. סירוב הג’יהאד להניח לנו לנפשנו, כל עוד תביעותיו אינן נענות, הוא טבעי, מובן מאליו, אפילו, צודק. מה שלא טבעי ולגמרי לא
מוצדק ולא מתקבל על הדעת, הוא סירוב היהודים להיכנע לשוד המזויין הזה. זו קשיות עורף מיותרת, המונעת את השלום, והראויה
לכל גינוי והתעללות ולגיוס כל “פעילי השלום” בעולם, נגד שארית פליטת ישראל, בשארית פליטת ארץ ישראל.
7. כאילו “הסכם שלום”, או אפילו שלום עם אויבי-חינם, הוא ערך נעלה על האמת ועל הצדק, על המוסר ועל האנושיות, על עצם הקיום
ועל הזכות הטבעית למולדת הטבעית, האחת והיחידה.
8. כאילו אין ברירה, כאילו כניעה לשוד מזויין מוסרית יותר מחיסול השודד.
ליהודים בארץ ישראל מובן מאליו, שעליהם “לקחת סיכונים”, כלומר, להתאבד, ובלבד שלא ישמידו את האויב, כאשר השמדת אויבי חינם, כלומר – רוצחי עם, באידיאולוגיה, הוא צו מוסרי עליון, העומד בראש סולם הערכים האנושי – הבא להרגך השכם להרגו. שני דברים טובים יצאו מזה, האחד – הצלת חייך, והשני – ביעור הרע!
והם הצליחו מעל ומעבר בשטיפת מוחו של העם הזה, שהפך לעדר מדקלמי מנטרות סרק, ריקות מכל משמעות, לבד מקידום תכנית השלבים להשמדת היהודים.
הם הצליחו כי כשהראש היהודי מעמיד את עצמו לשירות שנאת ישראל, הרי, התוצאה היא קטלנית לעם ישראל. מבקר עד ערב ומערב עד בקר נחשף העם היושב בציון לסרטן הרדיואקטיבי וה – TV-אקטיבי. העם היושב בציון סיגל לעצמו, על כרחו, שפה מטורפת, כולה מנטרות ודיקלומים, כולם תוצרת מנגנון התעמולה לקידום הכחדת היהדות, המכונה: “תיקשורת ישראלית”. השמאל יצר את השפה, ודתיי-המחמד, שסיסמתם היא – in בכל מחיר – הפנימו את השפה הזו לפנים ולפני שפת-מורשת-ישראל.
דתיי-המחמד מנאצים
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:
איך יכל יהודי הנמנה על המחנה הטוען כי – היא חיינו ואורך ימינו – , להתייחס לארץ ישראל, למצוות יישובה, למלחמת המצווה, המתחייבת ממנה, ולכל המצוות התלויות בה בביטוי “עגל הזהב”. אירוע הילולת עגל-הזהב הוא אחד האירועים היותר טראומטיים בחיי האומה;
(כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם:
(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיקֹוָק אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי:
(כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:
(כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:
(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיקֹוָק כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה:
(ל) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְקֹוָק אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם:
(לא) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:
(לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:
(לג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי:
(לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם:
(לה) וַיִּגֹּף יְקֹוָק אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן: שמות פרק לב
הסגידה לעגל-הזהב הצדיקה את חיסולם של אלפי יהודים בידי יהודים. לא היו שום פטפוטים על “שמירה על שלימות העם“, לא על “אחדות ישראל” ולא כל דברי טמטום אחרים, כשהעם נמצא בסכנה, יש להשמיד את המסכנים את שלום הציבור, ולא להשלים עם רדיפת הטובים על ידי הרעים, למען “אחדות”, שסופה השמדת כולם!
גם סגידתם של קורח ועדתו לעצמם, הביאה מות על אלפים, בלי פטפוטי “אחדות”, להיפך:
(כ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע:
(כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף: פ
(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם:
(כה) וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם: במדבר פרק טז
מחריבי הארץ סוגדים לעגלי-זהב שונים ומשונים , לזהב ולכסף, למלחמה במסווה “שלום”, על חשבון זכויותינו, על דמנו, על חשבון מולדתנו, על חשבון עתידנו, על חשבון טובת העם לדורותיו. הם אלה שחובה עלינו להיבדל מהם, כדי לא להיספות אתם. אך, רשעים כמו יאיר נווה, מצדיקים את השתתפותם בביצוע פשע הרדיפה הבלתי נלאית של העם היהודי, זה דורות, בארצנו, בשמירה על “אגודה אחת לא לעשות רצונך, בכלל”. למען שלימות ה”ציונות”, שהיא הגדרה אלגנטית לאנטישמיות, שגם היא הגדרה אלגנטית לדבר האמיתי… הם סוגדים לכל עגל-זהב, שיש לו הנתונים לנתק את עם ישראל ממורשתו, מחייו, מהוויתו, מזהותו, מעיקרי חיותו – עם, תורה וארץ ישראל!!
היום מדינת יאיר נווה היא מובילת האנטישמיות הבינלאומית, והתאחדות עמה, היא “אחוות העמים” האנטישמית.
שמענו, בכל העולם, מאז ומקדם, על בנים הנופלים על הגנת המולדת, לא שמענו על מולדת הנופלת על הגנת ה”שלום”.
מי אחראי ל”סגידה” לארץ ישראל
משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים
מי שהביא לעולם את ה”סגידה” ל”ארץ ישראל השלימה” הוא בורא הארץ. ולא נצטט כאן את הפסוקים העוסקים בארץ ישראל, שהתנ”ך מלא בהם. בלי ארץ ישראל, אין עם ישראל ותורתו שלמים. ובלי העם, אין טעם בתורה ובארץ. ובלי התורה, שני האחרים בוודאי לא יתקיימו. הדברים ידועים. נווה רואה בערך בעל חשיבות עליונה, שנקבעה על ידי א-ל עליון, “עגל זהב”, כלומר, חטא. ומי הקב”ה שישבור לנווה את המלה?
כבר בפסוק הראשון בתנ”ך, למעשה, בראשית ספר חוקי ה’, מביאים המפרשים את ארץ ישראל. לכאורה – מה הקשר? ה”ימנים” האלה, משתמשים בכל האמצעים לדחוף לנו את האג’נדה הפוליטית שלהם, הם עושים שימוש ציני, אפילו בתורת ישראל, כדי לקדם את דרכם הפוליטית….
(א) בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו: רש”י בראשית פרק א
חז”לינו כבר ידעו שהיהודים הם עיקר הבעיה. הם אלה שצריך להבהיר להם ב”רחל בתך הקטנה”, שהקב”ה הוא בורא שמים וארץ, הוא עשאם והם שלו, מה ברור ופשוט מזה? ואם הבעלים בחר להפקיד את הארץ – אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: (דברים פרק יא), בידי אברהם, יצחק ויעקב ובניהם אחריהם, לעבדה ולשמרה, הרי, זו לא רק זכות, אלא, חובה! חובה עליהם להחזיק בה, וליישם את כל החובות והזכויות התלויות בה. אין לשום יהודי הזכות למסור את מה שאיננו שלו לאלה שהקב”ה לא מצא אותם ראויים להחזיק בפיקדון היקר הזה.
הקב”ה הבטיח ליורשי אברהם יצחק ויעקב:
(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: ויקרא פרק כו
כלומר, הוא ידאג לכך, ששום גוי לא ינסה להתעלק על הארץ, כי הארץ לא תתן לו את יבולה. הארץ תקיא אותו. העדויות על היות הארץ ארץ-תלאובות, בצות וציה, אינן מיתוס, זו האמת. עם ישראל חזר אל ארצו, אל הארץ שמצבה הטבעי, כשהיא בידי בניה-אוהביה-יודעיה, הוא – ארץ זבת חלב ודבש, והנה – ארץ טרשים, בצות, חולירע, קדחת ושממון. והאויבים שישבו בה, היו כנופיות שוד ורצח. במאה התשע-עשרה, לא העז שום תייר לעשות את מסלוליו בארץ, אלא בשיירות מוגנות.
הקב”ה דאג לכך, שלשום גוי בעולם לא תהיה טענה כלשהי על ארץ ישראל. אז באו עוכרי ישראל והמציאו “גוי”, בעל טענות ו”זכויות לגיטימיות”, כדי לקיים “ארץ ישראל נקנית ביסורים”, כי כל מהותם ותכלית חייהם של עוכרי ישראל, מהרסינו ומחריבינו מבית היא – המרידה בה’! לתכלית זו הוקמה המדינה ה”ציונית”!
אז מה אומר המהרס והמחריב, עוכר ישראל, יאיר נווה? להלן דברי ה”אינטליגנט” הצבוע:
“זה החינוך שקבלתי כאדם ציוני-דתי. חינכו אותי שיש שלושה ערכים שווים: עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. הערכים הללו, שאותם ינקתי בישיבת נתיב-מאיר ובבית הורי, הנחו לכך, שאסור ליצור מצב, בו, בשם ערך אחד – פוגעים בערכים האחרים. ולכן, במקרה של ההתנתקות לא היתה לדעתי שום ברירה למי שרוצה לשמור על שלמותו של עם ישראל, אלא, לפעול בצורה שפעלתי….
איזה עיוות נפשי; איזה הגיון מטורף.
גירוש קטיף, כלומר, יישום מדיניות היודנריין בגוש קטיף, ולפני כן, בחבל ימית, וכל הזמן בכל רחבי הארץ, פגע, לפני הכל, בעם ישראל, פגיעה אנושה, לדורות, ר”ל, פגע בתורת ישראל – רמיסה גסה של תורת ישראל, עבירה על כל מצוותיה, שכן, גם על פי האסכולה הצבועה, שגדלה ורוממה את הבן הנפסד הזה – מצוות ישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וכמובן, פוגע בארץ. כל “שלושה הערכים השווים” ספגו מכה איומה במעשה הלא יהודי, הלא אנושי הזה, הנוגד כל מוסר והגיון והנלחם ביצר הקיום הבסיסי. כל משתתפיו פושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות. כל שושביניו – פושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות, ובעיקר רבניו, שנתנו מכשול בפני תלמידיהם העיוורים מזרמי שטיפת-המח שקלחו עליהם כאשד מצנרת השפכין ה”ממלכתית”. בתוך אלה, עוכרי ישראל, נציגי משיחיות השקר של ה”ממלכתיות” – יאיר נווה, רפי פרץ ואלעזר שטרן. שלושה רשעים, היודעים היטב, שהמדיניות שהם תומכים בה בשם “אחדות ישראל”, מובילה את עם ישראל, כאיש אחד, לאבדון, ככתוב: “בחייהם ובמותם לא נפרדו”. לו נפרדו בחייהם, לו נתבדלו מתוך העדה המתועבת, מתוך העוז’ים והפרס’ים, לא היו מגיעים אל מותם!!!
עם שלא היה כמוהו נרדף עלי אדמות, שנשבע כי – לעולם לא עוד – שב למולדתו, לאחר אלפיים, אירוע חסר תקדים בדברי ימי האנושות, נס נשגב מתפיסת אנוש, אינו עושה את הדבר הראשוני ביותר – יישוב ארץ כיסופיו, אלפיים!!! בנינה! פריצה ימה וקדמה וצפונה ונגבה, לקיים את השבועה, צו עליון – לעולם לא עוד. את הרגע ההסטורי האדיר הזה, ניצלו שונאי ישראל מבית, לקדם את האידיאליזציה של הבריחה מן האנטישמיות אל חיק “אחוות העמים“, האנטיתיזה של כל מה שמייצגת היהדות. הרשעים, שהתחזו ליהודים – יורשי הארץ, השתלטו עליה, כדי ליילד בה עם אחר, עם ככל העמים – עם אנטישמי.
וכשהתאוששו היהודים מן המפץ הגדול וגילו שכל מה שנשאר להם זו שוקת שבורה, קבלו את הדין, ענו – אמן, ובמקום לעצור את הסחף, לאלתר, בכל כוחם, ויתרו, לקחו סיכונים למען “אחדות ישראל” וזרמו אתה לתהום רבה, כסירת הצלה הסטורית.