העריצות החדשה

העריצות החדשה

מיכאל שרון
08.10.2010 13:48
העריצות החדשה


מזה שנתיים אנו ניצבים מול מצב של התאיידות טריליוני דולרים שעמדו לרשות גורמי ההון הפיננסי כמו גם רישוש רבתי של נכסיהם הדלים של משקי הבית הקטנים. בימי רוזוולט היה שינוי גישה כולל. ואילו כיום – מול הפוטנציאל המהפכני במצב, בו התערער אמון הציבור בכל מערכות ההון הפיננסי, היום אין שידוד מערכות, אלא רק הצלת ההון הפיננסי והידוק עריצותו



העריצות החדשה


מזה שנתיים אנו ניצבים מול מצב של התאיידות טריליוני דולרים שעמדו לרשות גורמי ההון הפיננסי כמו גם רישוש רבתי של נכסיהם הדלים של משקי הבית הקטנים. בתקופת רוזבלט, בזמן המשבר הכלכלי, התחוללה ה”מהפכה” הקיינסיאנית (ע”ש הכלכלן הסוציאל דמוקרטי האנגלי מאינרד קיינס), דהיינו מדיניות הרווחה היחסית, ההשקעות והעבודות הציבוריות היזומות של ה”ניו דיל”. זאת הוותה שינוי גישה כולל, דבר שאמנם נאמר עליו שמנע מהפכה סוציאליסטית בארצות המערב (דהיינו בוצע שינוי מבני אמנם, אך למטרת הצלת הקפיטליזם ולמניעת מהפכה רדיקלית. מספרים בעניין זה שקיינס כשנשאל, טוב, אבל מה יקרה בטווח הרחוק? נהג להפטיר “בטווח הרחוק כולנו נמות…”).


ואילו כיום – מול הפוטנציאל המהפכני במצב, בו התערער אמון הציבור בכל מערכות ההון הפיננסי, היום אין שידוד מערכות, אלא רק הצלת ההון הפיננסי והידוק עריצותו הקרה והחזירית, הנאו ליברלית. כך, כיום גוברות מגמות עריצות ודכאניות, לעיתים סמויות מזיהויין ככאלה, ומועצמות מגמות בצע אכזריות ומיסחור החיים באופן חסר רחמים. כולנו מתנסים במה שקורה כיום בישראל – עליות מחירים, ירידת שכר, שיסוי עובדים אלה באלה ובפרט שיסוי כלפי עובדים זרים, בשם טענות על הידללות משאבים, על גזילת מקומות עבודה, ואודות מצב קשה קיומית. ומאידך, נותני שרותים וסוחרים נוהגים באופן יותר ויותר קשוח ואכזרי, עסקי עד כלות, חסר כל חום אנושי, מפטירים בפניך תחשיבי שכר יבשים שרק האמירו תלולות חרף המצב שנעשה חרוף (אפילו המשכנתאות עלו לאחרונה), ויתייחסו אליך לא אחת כאל אבק אדם ברגע שתפגין מיעוט אמצעים. דומה שבעלי ההון שואפים לכסות את הפסדיהם במהירות וללא כל סנטימנטים, או ליצור הצברי הון מיידיים במצב שהתגלה כנזיל מבחינת סולידיות ההון. מעולם לא היה אקלים עסקי קר כזה, נטול כל סולידריות אנושית, עד עיתוי משבר ההון הפיננסי הנוכחי. זה מצב בו התפוגגו לכאורה רבים מהסנטימנטים האנושיים הבסיסיים.

מידע נוסף: לא רק בספרד ויוון – דוחו”ת עדכניים אודות ראיית משקי הבית והצרכנים במערב את מצבם כחרוף יותר ויותר:

http://www.seacoastonline.com/articles/20100929-BIZ-9290350

http://www.prlog.org/10979592-european-consumers-brace-themselves-for-the-financial-winter-

http://www.straitstimes.com/BreakingNews/Money/Story/STIStory_584244.html


וכך דומה שככל שהמצב נעשה או ניתפס כחרוף יותר עבור המונים במערב, כך, תחת הנחות התשתית של הנאו-ליברליזם שנישארו על כנם, עשויים לעלות השרדנות האכזרית, ההיסטרית להשגת אמצעי ממון בכל דרך. זהו במידה רבה דרויניזם חברתי פר אקסלנס מעוט רוך והומניזם והמתנכר תכופות לאנושי שבאדם. צפידות רוח כמעט מוחלטת הולכת ומשתררת.


ההון הפיננסי ברגע הדחק שלו, מגביר ומהדק, בלשונו של מרקס, את בניין העל האידאולוגי, ואת הדיכוי הרוחני (והממשי) הסמוי, במקום לנקוט בשינויים מבניים.


וכך כיום, לעומת תקופת רוזוולט, האמצעים הנינקטים הם הידוק המבנה החברתי הקיים ביתר שאת. ככל דכאנות ורוח עריצה, מתחייבת מתן תחושה שאין לברוח מזה, שאין כל אי של חסד: כלי ראשי במעלה היא תרבות השקר והמניפולצייה, שמשאירה כל אדם חושב בתחושת חוסר אונים, בבחינת, אין כמעט עוד אמות מידה של צדק חברתי ויושרה יצרנית להשען עליהם.  וכך, ברוח  הפצת השנאה והאוירה המלחמתית של 1984 מפיצים שמועות והתראות איסלאמופוביות באירופה ביוזמת ארה”ב על מתקפות טרור איומות העומדות לנחות במרכזי הערים. בישראל התנסינו מזה זמן בתרבות של עריצות ושקר  חדורות שרירות (ראה שקרי מלחמת לבנון השנייה ושקרי מלחמת עזה ושקרי המשט, ושיקרי הפקעת רוב מאגרי המים בגדה, והשקר מלפני מספר חודשים שאין משבר הומניטרי בעזה והרשימה ארוכה) וכך כלאו וגירשו את חתנית פרס נובל לשלום מייריד מגוואייר, היכריזו על פעילי שלום מאירגון צדקה טורקי כטרוריסטים וירו בהם, הרתיעו כל ביקורת על מדיניות ישראל, על ידי סכול אישי של רצח אופי שעשו לשופט גולדסטון, בונים בשרירות בשטחים, וכיוצא בזה.


זה למעשה אקלים שמרומז בו טרור מדינה: “שב בשקט, אחרת תפגע קשה”. כל ניסיון לחמלה בנושא הפלשתיני, מדוכא בגרוטסקא של שיחות השלום האכזריות והשרירותיות של ביבי-עבאס. הנפט המזרח תיכוני הופך כיום חשוב אף מבעבר, שכן עקב משבר ההון הפיננסי שהיבליט את ערכו הנדיף מהותית של ההון הספקולטיבי, עלה הערך הניתפס (הסובייקטיבי) של משאבים ממשיים ומרכזיים בעלי סובסטנס. וידה הקשה של ישראל היא מן הסתם הפגנה מגובה של נחישות ארה”ב לגלות חוסר רחמים וקשיחות בנושא סיכוני הזרמת הזהב השחור, ואפס סובלנות  כלפי גורמים אוטונומיים להשפעתה – אירן, סוריה, החיזבאללה, החמאס, ואפילו כלפי לבנון ש”לא נילחמה מספיק בחיזבאללה”. שכן קשה להאמין שתתכן תפנית כזאת ברוח הדמוקרטיה האזרחית בישראל, ללא חיזוקים או יצירת אקלים מתאים מצד “בעל הבית” האמריקני.

 

שיטת הדואט ושיטת הנימנעים


לאחרונה נחשפה האמת על השיחות הישירות – 3 פגישות בין נתניהו לעבאס: כזב בריבוע. אם עד כה השיחות במשך 40 שנה עם הפלשתינאים היו כזב, הרי השיחות הנוכחיות זה כזב שחצני במצח נחושה. קוריוז מעניין הוא כי מיטשל אף הוא כיזב בריבוע, והיציג זאת כהצלחה:

אבוי לגודל האבסורד – כתבה שחובה לקרוא: משני צדי המו”מ מסכימים: מיטשל שיווק מצג שווא

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1191695.html

 

אז מה יהיה? ושוב עולות הכמיהות, בעיקר מצד שרי “העבודה” לכניסת “קדימה” לממשלה ופיטורי ליברמן. בינתיים מצטייר  כאילו סוחטים את אובמה למתן הטבות מפליגות לאליטה הישראלית  בעבור עוד חודשיים של הקפאה. זאת כשנתניהו אמר שהסכם המסגרת יושג תוך שנה, והקמת המדינה הפלשתינאית – עוד 20 שנה. ומה אם כן בעניין הצבעת הקבינט המדיני ביטחוני ביום רביעי הקרוב, כשיידון בהצעת ההקפאה לחודשיים תמורת ההטבות, דבר שיאפשר את חידוש שיחות השלום?

נכון שלכאורה בלי קדימה בממשלה הצבעה כזאת ודומות לה נידונו לכאורה לכשלון. הפעם למשל, מתוך 15 השרים בקבינט, צפויים לתמוך ברק, שטייניץ, מרידור, סער ובן אליעזר. יתנגדו 9 הנותרים: נאמן, ליברמן, אהרונוביץ, יעלון, שלום, בגין, לנדאו ישי ואטיאס. אך אל דאגה, סביר שההצעה תעבור, יהיו גם נימנעים. בהצבעה הצפוייה, יירבו הנימנעים, לאחר שביבי, כשם שנהג בעבר, ישכנע שהקפאה של חודשיים זה שום דבר, וזאת תהיה ההקפאה האחרונה, ושאר מילים שיראו: ביבי ימני-קיצוני חכם, שלא יעשה דבר ממשי בעד השלום. אבל ידע לתמרן כל מצב לטובת האג’נדה הימנית, המתנחלית, פשיסטית.

הממשלה הנוכחית מתקיימת ומנציחה את עצמה עקב שני תחבולות מרכזיות: שיטת הדואט, ושיטת הנימנעים.

 

יש לזכור כי קואליציות בעבר התפרקו רק על רקע התנגדות סיעות למהלכי ראש הממשלה. בקואליצייה הנוכחית נימצא פתרון “יצירתי” שמנציח אותה: שיטת הדואט, או הדיבור בשני קולות. וכך נתניהו אומר א’ וליברמן אומר “א’ נייט”, והעסק ממשיך על מי מנוחות. הדבר מאפשר רטוריקה של אי נחת מצד קיצוני הימין, במקביל לצעדים רפים של נתניהו, שגם עיקרם רטוריקה של שלום, אך שאינם מקדמים את השלום. רטוריקה מול רטוריקה. וכך, ליברמן לא פרש על רקע ההקפאה, וגם לא על רקע הקפאת ההריסה בשייך ג’ראח מצד נתניהו, וגם לא על רקע הצהרת בר אילן (2 מדינות) שהיביע התנגדותו להם.

 

יוצא שכולם מאמינים שמדובר במשחק במילים בעצם, ושעניין השלום יהיה תחת סחבת קשה בפועל, ואין מה להתרגש. לכן לא צפוייה שום תזוזה של ממש בקו המדיני שתביא לפיטורי ליברמן או להתפטרותו בטריקת דלת והצטרפות “קדימה”.

 

כלום.

 

דומה שהצטרפות קדימה לממשלה היא מבחינת משאלת לב, שכבר הובעה על ידי רבים מייד אחרי הבחירות. ומידי פעם צצות מחדש כמיהות לקדימה בממשלה, כמו לאחרונה, מצד שרים בעבודה. אך אין כל תמורה ולחץ אמריקני שיזיזו משהו ממשי.

 

 

שיטת הנימנעים ושיטת הדואט הם שינציחו את הממשלה הזאת בעזרתו האדיבה של ממשל אובמה.

 

 

 

 

 


Article viewed 2349 times



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר