על “מסמך גלנט”: הטובים, הרעים והמכוערים
על “מסמך גלנט”: הטובים, הרעים והמכוערים
“מסמך גלנט” – היה ולו רק משל היה – הסיט לרגע את הווילון מעל המתרחש בתיבה השחורה, שקובעת מי יפקד על צה”ל. לפיכך, חשובה פרשה זו, וטוב שהתרחשה, כיוון שתהיה אבן-דרך בחילון מערכת ביטחוננו.
תחילת הפרשה, לטעמי, במניפולציה שנכשלה להאריך את כהונת רב-אלוף גבי אשכנזי. למה רצו להאריך את כהונתו איני יודע. רא”ל אשכנזי – כרוב קודמיו בתפקיד – הוציא שם רע מאוד לבינוניות, ורק שתיקתו הסתירה זאת. אך הרמטכ”ל לא הבין זאת.
המועמדים להחליפו מדגישים עוד יותר את הבינוניות. אין בהם בשורה, אין בהם תשועה ואין בהם נחמה. שלושה מהם צברו ניסיון פוליטי מסוים בלשכת ראש הממשלה. כרגיל, זו מעלה. אצלנו זה חיסרון גדול ביותר, המעיד על הפוליטיזציה העמוקה של המטכ”ל.
רוב הציבור הופתע מכך, שיחצ”נים מעורבים בבחירת הרמטכ”ל – כאילו זה חידוש מפליג. כבר היו דברים מעולם, אך כיוון שסף הבושה נמוג לחלוטין במקומותינו, גם המאבק על הרמטכ”לות קיבל אופי של תפוס-ככל-יכולתך ולא של מכרז, שבסופה ימשיכו כל המעורבים לשרת את ביטחון ישראל.
בסופו של דבר, ייבחר לרמטכ”ל מי שינצח בקרב הזה, שלכבודו נדרשים כישורים וקשרים מסוימים, ולא מי שיוכל להוביל את עם ישראל לניצחון בקרב.
חוץ מהאלוף יואב גלנט, לאף אחד מהמועמדים לרשת את אשכנזי אין רקורד מוכח של ניצחונות; אדרבא. לכן, ובגלל דימויו הנִצי היו צריכים לחסלו. יש אומרים, כי כך יתקעו חנית ארוכה באהוד ברק, שכביכול תומך בגלנט. לשם כך נרתם הגלגל השלישי בעגלה – התקשורת – למסע מתוזמר של הכפשה, שנועד לפגוע באלוף, שבא מן הים, ולחסל את סיכויו גם בדברי שקר בוטים. כבר היו דברים מעולם, ובולטת באלו העלילה, שרקמו רפול ומשה וחצי נגד דן שומרון.
התקשורת – ולא רק איל ארד – הנה ממליכת המלכים באוליגרכיה, הנקראת מדינת ישראל. כלבי השמירה על הדמוקרטיה משחרים לטרוף את כל מי שאינו לרוח אדוניהם, ולקדם את המתקרנפים. התקשורת הפכה מגוף מבקר לשחקן מיוחס במערכת הפוליטית, שמצליח לכופף הכל לציות מוחלט לאדוניה. פרשה זו אינה הראשונה, שבה נחשפת המעורבות העמוקה של התקשורת. לא אחת נשמעת רכילות, שנתמכת בעובדות ובראיות, שהתקשורת עוסקת בקידום קצינים בכירים ובשיבוצם; ואבוי למי שאדוני התקשורת אינם רוצים ביקרם.
מעניינות במיוחד שתי תופעות:
- הרמה הנמוכה של בדיקת עובדות בתקשורת הישראלית בטרם יהפכו לכותרות ראשיות. כמות ההבל והשקר, שיש בעיתונות הישראלית מדהימה, ומה יגידו אזובי הקיר כשבכירי התקשורת חוטאים באי-דיוק גס ובהטיה (ביאס) אישית/פוליטית. אמנון אברמוביץ, שפרסם את המסמך בקול תרועה, המציא את האִתרוג. לבן כספית יש תיק שלם של “טעויות” מביכות ושל הטיות פוליטיות. שניהם אינם מסתירים את הטיותיהם הפוליטיות, ונחשבים למקורבים מאוד לתא”ל אבי בניהו, דובר צה”ל.
- העיתונות הישראלית הציבה את עצמה מעל לחוק. בעודה דורשת מבני-תמותה לציית לחוק, מרשה לעצמה העיתונות לסרב להוראת שופט להגיש למשטרה את המסמך השנוי במחלוקת (בינתיים חזרה בה המשטרה – אולי בלחץ התקשורת – מדרישתה), והיא עושה זאת בחסות נכבדה של שופטת בדימוס בבית-המשפט העליון, שמעודדת את סרבנות התקשורת. אנחנו יודעים מה יאמרו השופטת לשעבר דורנר והתקשורת כאשר ח”ו יסרב רב להיחקר, או להמציא ראיות לדרישת שופט. אבל ליופיטר מותר מה שאסור לכלב … או בעברית דימינו – שלטון החוק.
האם זו מערכה אחרונה של הקרב ברק-אשכנזי בטרם יתפנה אשכנזי להתמודדות על משרת יו”ר “העבודה”?
אשכנזי וברק חושבים רק על עצמם, ואינם חושבים על עם ישראל, שצריך להאמין, שבראש צבאו עומד מפקד ראוי, שיוכל להנהיגו בשגרה ובקרב. שניהם אוחזים זה בגרונו של זה מבלי לתת את הדעת לכך, שהזוכה בקרב על הרמטכ”לות יתיישב מרוט ומוכה על כסאו, ויצטרך לעבוד עם עמיתיו למטכ”ל, ולזכות באמונם, כדי להנהיגם.
אותם ואת התקשורת אין הדבר מדאיג. “אחרי המבול”, ססמתם, הפקרות שיטתם, ואנחנו, כרגיל, נשלם את המחיר.
____________
- אביתר בן-צדף הוא עמית מחקר במכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי הרצליה, והתמחותו ביחסי צבא-תקשורת.