מירי אלה, היועצת המשפטית לנציב תלונות הציבור: משרד המשפטים מטעה גם אתכם!


מירי אלה, היועצת המשפטית לנציב תלונות הציבור: משרד המשפטים מטעה גם אתכם!




31.07.2010 07:11


מירי אלה, היועצת המשפטית לנציב תלונות הציבור: משרד המשפטים מטעה גם אתכם! - איפכא מסתברא - אצילת סמכות - קליפת השום - רחל אבני - יעקב נאמן - שר המשפטים - פניות הציבור - מיכל טנא - ברק לייזר - על דעת השר - אלכס מישקיטבליט - מיכה לינדנשטראוס - נציב תלונות הציבור - דוד חשין - מירי אלה


בנציבות תלונות הציבור עדיין לא למדו את מה שאנחנו כבר הספקנו לשכוח: שבמשרד המשפטים האמירה “על דעת השר” ערכה כקליפת השום




שמחה ניר, עו”ד

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

29.7.2010

 

לכבוד

הגב’ מירי אלה

היועצת המשפטית לנציב תלונות הציבור

נציבות תלונות הציבור

ירושלים

נכבדתי,

הנדון: תיקכם 503298, מכתבך מיום 25.7.2010

אתחיל מהסוף: איפה, בשם כל הקדושים שבעולם, טענתי, בתלונתי נשוא תיק זה בעניין חוקיות מינויו של דוד חשין כ”נשיא שני” לביהמ”ש המחוזי, נצרת, או בכל מקום אחר, את הטענה – שהיא אידיוטית, לטעמי! – שהשר או הנציב אינם רשאים להיעזר באנשי משרדם לצורך מתן מענה לפניות הציבור?!

לא, לא רק שלא טענתי כדבר הזה, אלא שלטעמי הם רשאים להיעזר בכל מי שהם רוצים ומוכן להושיט להם עזרה – אפילו אם הם אינם אנשי משרדיהם – וממילא גם לא טענתי (ולא יכולתי לטעון) כי השר אינו רשאי להיעזר ביחידה לפניות הציבור שבמשרדו.

דווקא ההיפך הוא הנכון. במכתבי מיום 13.5.2010 אל מר אלכס מישקיטבליט אמרתי:

ודוק: אני לא שולל את זכותו של השר להתייעץ עם מי שיחפוץ, ואפילו לבקש ממנו לנסח את התשובה, אבל הוא לא יכול “להרחיק את אחריותו”, ולכן אני רוצה את זה בחתימתו האישית.

בהמשך, באותו המכתב, אמרתי:

מהתכתבות מאוחרת יותר בעניין הזה עם משרד המשפטים אני למד כי התשובה אינה תשובתו של השר, אלא של הנהלת בתי המשפט, ופנייתי כלל לא הונחה על שולחנו של השר.

ולפני שהם עונים לך כי תשובתו של עו”ד לייזר היא “על דעת השר” – דבר אשר גם לא נאמר בה – אני מפנה אותך אל ה”סיפור” הזה:

https://www.quimka.net/a343769-עו-ד-מיכל-טנא-מנהלת-היחידה-לפניות-הציבור-במשרד-המשפטים-מאשרת-אבל-לא-מהמקפצה,

ממנו עולה הודאה, “מפי הגבורה”, כי במשרד המשפטים האמירה “על דעת השר” ערכה כקליפת-השום (ודוק: זה לא על סמך תחושות הבטן שלי, אלא על סמך מה שהם אומרים על עצמם!).

ועל כן, כאשר את אומרת לי כי “תשובתו של עו”ד לייזר ניתנה על דעתו של שר המשפטים”, פשיטא שמשרד המשפטים הטענה אתכם, כשם שעו”ד מיכל טנא – מנהלת היחידה לפניות הציבור – הטעתה אותי, ונאלצתי לנהל איתה כמה סבבי התכתבות עד שהצלחתי לחלץ ממנה את אשר היה ברור לי מראש: “שהמונח ‘על דעת השר’ אינו מבטא אפשרות אחת מוגדרת” (ציטוט מדוייק!).

לפני שאראה לך כי גם מכתבך עצמו מאשש את טענתי בדבר הטיפול בפנייתי אל השר, אזכיר לך כי אתם עצמכם מאשרים כי הפנייתי (ע”י לשכת השר) אל נציב תלונות הציבור על שופטים (נתל”ש) בטעות יסודה – וגם ההפנייה הכושלת הזאת נעשתה על פי אותם נהלים שאת עכשיו מצדיקה אותם.

ואגב, בניגוד למשתמע ממכתבך, אני לא שלחתי את תלונתי “גם ליחידה לפניות הציבור”, כנמען נוסף. הנמען היחיד שלי היה השר עצמו, והשתמשתי בכתובת האלקטרונית של היחפ”ץ רק כערוץ-תקשורת טכני, משום שלשכת השר, במקרים רבים, כלל לא מאשרת את קבלתן של פניות המגיעות אליה.

ממכתבך אני למד כי “על פי נהלי העבודה” של משרד המשפטים ביקשה עוזרת השר מעו”ד ברק לייזר “להשיב לגופו של עניין”, והמסקנה היא לא רק שפנייתי אפילו לא הונחה על שולחנו של השר, אלא שהעוזרת גם לא נתנה לעו”ד לייזר שום הנחיות מטעם השר (סביר להניח כי אם השר היה נותן הנחייה כל שהיא, לא היה צורך לגלגל את הנושא להנהלת בתי המשפט, והמכתב היה מודפס בלשכת השר עצמה, ויוצא משם בחתימתו של מישהו מאנשי הלשכה עצמה).

אציין כי, שלא כאמור במכתבך, פנייתי אל השר לא הייתה ל”בירור” של “תלונה” או “פנייה”, אלא לעשייתו של מעשה מסויים, כאשר לשר הכל ברור, וממילא גם אין מה “לברר”.

במכתבי מיום 27.6.2010 אל הגב’ רחל אבני אמרתי (ההדגשה במקור):

מהתכתבות מאוחרת יותר בעניין הזה עם משרד המשפטים אני למד כי התשובה אינה תשובתו של השר, אלא של הנהלת בתי המשפט, ופנייתי כלל לא הונחה על שולחנו של השר, וכי מהתכתבות אחרת עם משרד המשפטים עולה כי אפילו היו אומרים – ואפילו את זה הם לא אמרו! – שהתשובה הזאת היא “על דעת השר”, גם אז ערכה הוא כקליפת-השום.

הנה כי כן, מכל האמור עולה בבירור כי שר המשפטים עצמו לא היה מעורב בטיפול בפנייתי, והוא אפילו לא יודע על קיומה, עד עצם היום הזה (וגם אין טענה כזאת).

ובמלים אחרות: עוזרת השר אצלה את סמכותו של השר לפקיד בהנהלת בתי המשפט, ועם כל הכבוד, מהי סמכותה של העוזרת לאצול סמכויות של אחרים?

אציין, אגב אורחא, כי לשכת השר אינה טוענת – אפילו היום, בדיעבד – כי השר ראה את פנייתי, ואת תשובתו של עו”ד לייזר, והוא “מאמץ” אותה, ככתבה וכלשונה.

אציין כי אם לשכת השר תבוא היום ותטען כי כך הווה, אזי, לאור הפרשנות של משרד המשפטים עצמו למונח “על דעת השר”, אני לא אסתפק בפחות מאישור כזה בחתימתו של השר עצמו, ואם זה למעלה מכבודו להטביע את חתימתו האישית על תשובה ל”פשוטי-עם”, אני דורש לפחות מסמך בחתימתו המופנה של אנשי לשכתו, כי בלי מסמך כזה יש כאן ניהול ענייני המשרד “בקריצות” – דבר שהדעת אינה סובלתו.

ואני דורש גם התייחסות של השר עצמו לכך שבתשובתו של עו”ד לייזר אין כל התייחסות לצד ה”ציבורי” של המינוי, דהיינו הרצון לפתור בעיה פרסונאלית של חבר אישי של דורית ביניש.

ומכאן לטענתך כי בקשתי מהשר אינה בקשה כמשמעותה בחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי”ט-1958‏ (להלן – החוק):

הטענה הזאת לא נשמעת טוב, ומעידה כי נגמרו לך הנימוקים לגופו של עניין.

“עובד הציבור”, כהגדרתו בחוק, היא “עובד-מדינה, עובד רשות מקומית וכן כל רשות שהוענקה לה סמכות על פי דין”, וממילא גם שר המשפטים הוא “רשות” כזאת.

החוק אינו מגיד “בקשה” מהי, וממילא עומדת לנו הוראת סע’ 2(א) לחוק, לפיה “נתבקש עובד הציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, יחליט בבקשה וישיב למבקש בכתב …”.

אמור מעתה: אפילו אם לגוף התלונה אין לפונה כל מעמד, פנייתו יוצרת לו מעמד, לפחות לצורך תשובה עניינית, גם אם זו עצמה לא תספק אותו, ומחייבת את עובד הציבור “להחליט בבקשה”, ולהשיב לפונה בכתב.

לא ברור לי מדוע נציב תלונות הציבור צריך לספק לנילונים, בהתנדבות, תירוצים שהם עצמם לא נזקקו להם, ולא רק שהנילון עצמו לא נאחז בטענה הזאת, אלא שגם אתם לא נאחזתם בה, עד שנגמרו לכם – ולך – כל “הנימוקים המתחלפים”, ואז, בצר לך, שלפת את הנימוק הזה.

אציין כי ראיתי תשובות לא מעטות שיצאו מהנציבות – גם לפניותי שלי, וגם לאלה של אחרים – ומעולם לא טענתם כדבר הזה, דבר המרמז כי זו “המצאה” חדשה שלך, או המצאה קיימת, שאתם עושים בה שימוש, כ”מפלט אחרון”.

יחד עם זאת, כיוון שהעלית את הנקודה הזאת, אציין כי גם לאזרח מן היישוב ישנו אינטרס לגיטימי – וממילא גם זכות עמידה – בנושא תלונתי. מחר אני אנהל משפט בביהמ”ש המחוזי, נצרת, בפני הרכב שנקבע ע”י “הנשיא” דוד חשין, – וזוכה, והנה בא הצד השני וטוען שהמינוי לא היה כדין, וממילא יש לפתוח את התיק מחדש, ואני בגלגול הבא אני צריך לממן מחדש ניהול המשפט, ואולי גם להפסיד בו.

מכאן עולה שגם לי וגם לצד-שכנגד יש עניין בחוקיות המינוי של הנשיא.

אזכיר לך כי נציבות תלונות הציבור הוקמה כדי להוריד את העומס מהבג”ץ, ולתת לציבור מכשיר מהיר יותר לבירור תלונותיו, ולכן לא ברור לי איזה עניין צריך להיות לנציבות לשחות נגד הזרם הזה.

איפכא מסתברא

לסיכום כדי להראות לך עד כמה אתם טועים, אציע לך “תרגיל” של איפכא-מסתברא (אני מנחש שאת לא תתייחסי אליו כלל ועיקר):

נניח שעו”ד לייזר דווקא מקבל את פנייתי כצודקת, ושולח לשופט חשין מכתב המורה לו לפנות את כסאו וחזור לתפקידו הקודם, כסגן-נשיא בביהמ”ש המחוזי בירושלים, לחשב הנהלת בתי המשפט להפסיק לשלם לחשין את התוספת לשכרו, ולנכות משכרו גם את התוספות שכבר קיבל, ולמדפיס הממשלתי – לפרסם ברשומות את דבר ביטול ההודעה הקודמת בדבר המינוי …

את ה”נניח” הזה אפצל עכשיו לשתי אפשרויות-משנה:

האחת – שעו”ד לייזר מקבל את הטענה שאכן לא ניתן למנות שני נשיאים לאותו בית משפט (שאלה משפטית טהורה);

והשנייה – שעו”ד לייזר מקבל את הטענה כי המינוי נעשה מתוך שיקולים זרים, כדי לפתור את הבעייה הפרסונלית של חשין-ביניש (שאלה מעורבת של עובדות ושל שיקול-דעת).

כעת בא השופט דוד חשין אליכם בתלונה דומה – אבל הפוכה: שלמכתבו של עו”ד לייזר אין תוקף חוקי, משום שעוזרת השר לא הייתה מוסמכת לאצול לעו”ד לייזר את שיקול דעתו של השר …

אני סמוך ובטוח שעל פי התשתית המפורטת במכתבך לא הייתם מעזים לקבוע כי מכתבו של עו”ד הוא “על דעת השר”.

וכעת אתן לך עוד תרגיל של איפכא-מסתברא – נניח שאתם מוצאים את התלונה כמוצדקת, אבל ההחלטה שאתם מוציאים אינה נושא את חתימתו של הנציב, אלא את זו שלך, או של עובד-נציבות אחר …

גם את התרגיל הזה אחלק לשתי אפשרויות-משנה:

האחת – שההחלטה הזאת נשלחת אל השר עצמו;

והשניייה – שהיא נשלחת אל עו”ד לייזר, כמי שפועל “על דעת השר”.

גם את שתי האפשרויות האלה אחלק לשתי אפשרויות-משנה:

האחת – שהשר (או עו”ד לייזר) מצפצפים על ההחלטה שלכם, כי היא לא חתומה ע”י הנציב;

והשנייה – שהם דווקא מכבדים אותה …

והתוצאה – יש לנו כאן, כבר במבט השטחי ביותר, חצי תריסר אפשרויות, אשר יוצרות קשת רחבה של חזיתות שונות ומשונות, בין האזרח הפונה לבין שר המשפטים, לבין השופט בו מדובר, לבין הנהלת בתי המשפט, לבין אוצר המדינה, לבין המדפיס הממשלתי, לבין נציב תלונות הציבור, ומעל כל אלה – לבין כל מי שניהלו משפטים על פי קביעתו של ה”נשיא” – בין אם זכו, בין אם הפסידו…

וכמובן שבסבך הזה לא ייפקד גם מקומן של הערכאות אשר תצטרכנה להחליט מה נעשה כדין, ומה לא.

וכל כך למה?

משום שבמהלך השנים נוצר – גם במשרדי הממשלה וגם בנציבות תלונות הציבור – נוהג את אין איש היודע מיהם אביו-מולידו ואימו-הורתו, ולפי הנוהג הזה הפקידות לוקחת לעצמה  את השררה להחליט במקום בעל הסמכות הסטאטוטורית, וגם לחתום במקומו.

כן, זה נוח מאוד לשרים ולנציבים שהם לא צריכים ללמוד כל תיק ותיק, ולקחת אחריות אישית – בנוסף לאחריות ה”מיניסטריאלית” – להחלטות אשר אינן יכולות לעבור את מבחן הביקורת.

כן, וזה גם מספק את האגו של הפקידים, שהם זוכים בכך גם לשררה וגם לחשיפה ציבורית.

תארי לעצמך ששופט …

תארי לעצמך ששופט – כמו, למשל, מיכה לינדנשטראוס, בשעתו – נותן לעוזרים המשפטיים, למתמחים ולשאר הפקידים לא רק לכתוב החלטות – זה בסדר גמור, כי מותר לו “להיעזר באנשי לשכתו” – אלא גם לחתום עליהן …

ואחר כך פקיד א’ יגיד שחתימתו של פקיד ב’ הייתה “על דעת כבוד השופט”.

לא, זה לא יעבור. “אין חיה כזאת”.

זה לא יעבור, כי חתימתו של בעל הסמכות הסטאטוטורית נחוצה לא רק כדי להוכיח שהוא הפעיל את שיקול-דעתו האישי, אלא גם להקנות תוקף חוקי להחלטה או לפעולה הסטאטוטורית.

ובמלים אחרות: החתימה היא גם פרובטיבית וגם קונסטיטוטיבית.

מילת-כבוד, בבקשה

המינימום שאני מצפה עכשיו, גם ממך וגם מלשכת השר, הוא מילת-כבוד – חתומה בידי בעל המילה – לפיה שר המשפטים היה מעורה אישית בפנייתי אליו ובתשובתו של עו”ד לייזר, ומילת-כבוד שלך, לפיה מר לינדנשטראוס היה מעורה אישית בטיפול בתלונתי זו.

השורה התחתונה

אני מבקש שתעיינו מחדש בכל ההתכתבות שבתיק הזה, לאור האיפכא-מסתברא, לעיל;

אני דורש תשובה עניינית מלאה לפנייתי אל השר, חתומה בידי השר;

אני דורש שהתשובה תתייחס לשני ההיבטים של פנייתי: האחד – אי החוקיות שבמינוי שני נשאים לאותו בית משפט (גם אם האחד מהם נמצא בשבתון), והשני – שהמינוי הזה לא נעשה משיקולים ענייניים, אלא מתוך רצון לפתור בעייה “פרסונלית” של חבר אישי של דורית ביניש;

אני דורש טיפול גם בתלונות-הלוואי שפירטתי בתלונתי וחזרתי עליהן בהמשך;

אני דורש החלטה לפיה תלונתי בעניין ההפנייה לנתל”ש הייתה מוצדקת;

ואם אני לא מקבל החלטה לפיה כל תלונותי בתיק הנזה נמצאו מוצדקות, אני דורש את זה בחתימתו של הנציב עצמו, זאת משום שהעליתי כאן כמה וכמה נקודות בעלות השלכות-רוחב, אשר אינן יכולות להיות מוכרעות – אלא על ידי הנציב אישית.

בכבוד רב,

 

שמחה ניר, עו”ד




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר