פרשת הסקאייגארד/נאוטילוס נ’ כיפת הברזל: נספח ב’ לעתירה לבג”ץ

פרשת הסקאייגארד/נאוטילוס נ’ כיפת הברזל: נספח ב’ לעתירה לבג”ץ

אל”מ (מיל’) יוסי ארזי
24.07.2010 03:24
פרשת הסקאייגארד/נאוטילוס נ' כיפת הברזל: נספח ב' לעתירה לבג"ץ


חוות דעת של מומחה בעניין ההיבטים התוכניתיים והתפעוליים של מערכות הלייזר רב העוצמה – ה”נאוטילוס” וה”סקייגארד” – והשוואה בין מערכות אלו ובין מערכת “כיפת ברזל” שנבחרה ע”י מערכת הביטחון להגנה מפני איומים בליסטיים לטווחים קצרים



יוסף ארזי, ת.ז 06964043

רח’ אנקור 7

רמת השרון, 47229

טל: 03-5405529

 

חוות דעת

 

נתבקשתי על ידי עו”ד ניצנה דרשן-לייטנר ועו”ד רועי כוכבי ליתן חוות דעת בעניין ההיבטים התוכניתיים והתפעוליים של מערכות הלייזר רב העוצמה – ה”נאוטילוס” ונגזרתה המיידית, ה”סקייגארד” – המיועדות ליירוט רקטות קצרות טווח ופיתוחיה של מערכת זו. כמו כן נתבקשתי להשוות בין מערכות אלו ובין מערכת “כיפת ברזל” שנבחרה ע”י מערכת הביטחון להגן על היישובים הקרובים לגבול מפני איומים בליסטיים הנורים לטווחים קצרים.

 

הנני מצהיר בזאת כי ידוע לי שלעניין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר בבית המשפט, דין חוות דעתי זו כשהיא חתומה בידי כדין עדות בשבועה בבית המשפט.

 

תחומי התמחות

 

מומחה בפיתוח מערכות נשק עבור חיל האוויר וחילות היבשה; מעורב ישירות (יוזם, מפתח ומנחה) בפיתוח מערכות נשק כאמור, החל בשנת 1971, עם סיום לימודיי בטכניון.

 

ניסיון מקצועי

 

2009-היום –      מנכ”ל עמותת “מגן לעורף”.

 

1962-2008 –      טייס קרב בחיל האוויר הישראלי (עד 1982), טייס במילואים ומדריך בבית הספר לטיסה. מהנדס אלקטרוניקה החל בשנת 1971.

 

1996-היום –      סמנכ”ל בחברת ציוד הנדסי, דל-תה בע”מ. החל בחודש פברואר 2007, עת ניתקה חברת נורתרופ-גרומן (החטיבה הרלוונטית) את כל קשריה עם מדינת ישראל כולל עם חברת דל-תה – עוסק בקידום נושא ה”נאוטילוס”/”סקייגארד” כאזרח פרטי,  מטעמים לאומיים בלבד וללא כל קשר עסקי עם הנושא.

 

1996-2007 –      ליווי פרויקט ה”נאוטילוס” כאיש חברת ציוד הנדסי, דל-תה בע”מ: תחילה כנציג חברת TRW, החברה האמריקנית ששימשה כקבלן הראשי בפרויקט ומפתחת מערכת הלייזר ומערכת העקיבה האופטית בו; החל משנת 2001, עת נרכשה חברת TRW ע”י חברת נורתרופ-גרומן, שימשתי כיועץ לחברה זו. מהות הפעילות – נציג החברה בישראל, ליווי כל פעילות הקשורה למשרד הבטחון ולתעשיות הישראליות המעורבות (רפא”ל, תדיראן, אלתא, מב”ת ואלאופ), השתתפות בחלק ניכר מהפגישות המקצועיות בארץ ובחו”ל והשתתפות בחלק מהניסויים – הן בארץ והן בחו”ל.

 

1991-1996        יזמות בנושאים שונים בתחום התקשורת.

 

1985-1991 –      סמנכ”ל לפיתוח בחברת אלישרא. אחראי לפיתוח מערכות נשק עבור חילות היבשה.

 

1982-1985 –      תפקיד אחרון בצה”ל: רמ”ח מערכות בחיל האוויר (אחראי למרבית המערכות האלקטרוניות של החיל). במסגרת תפקיד זה עסקתי בפיתוח מערכות נשק בתחומים שונים ומגוונים כגון לוחמה אלקטרונית, מכ”ם, תקשורת חוטית ואלחוטית, פיקוד ושליטה, וכיו”ב.

 


השכלה

 

1955-1959 –      בית הספר המקצועי התיכוני שליד הטכניון בחיפה.

 

1967-1971 –      הנדסת אלקטרוניקה, הטכניון בחיפה: תואר ראשון בהנדסת חשמל.

 

וזו חוות דעתי:

 

א.         מערכת ה”נאוטילוס” – רקע כללי

 

1.                   מערכת ה”נאוטילוס”, נשוא העתירה דנן, פותחה לצורך אחד בלבד והוא לספק הגנה לעיר קריית שמונה מפני התקפות רקטות קצרות טווח (“קטיושה” ודומותיה) שנורו מלבנון החל בשנות ה- 70′ של המאה הקודמת.

 

2.                   פיתוח מערכת ה”נאוטילוס” החל בשנת 1996 והסתיים בשנת 2000, עם ביצוע שני הניסויים המבצעיים הראשונים (השמדה באוויר של רקטת “קטיושה” אחת, ולאחריה – השמדת מטח של שתי רקטות).

 

3.                   במהלך שנות ה-90′ הגיעה מדינת ישראל למסקנה שמדינות ערב מצאו את הדרך ל”עקיפת” יכולות חיל האוויר הישראלי, וזאת באמצעות נשק בליסטי תלול-מסלול – קרי, רקטות וטילים לטווחים שונים.

 

4.                   מערכת הבטחון קיבלה באותה תקופה החלטה נכונה ומשמעותית, לפתח ולהצטייד בשתי טכנולוגיות שונות על מנת לספק הגנה לתושבי ישראל מפני האיום תלול-המסלול: הטכנולוגיה הקינטית (קרי, מערכות של טילים נגד טילים, וכעבור זמן רב גם נגד רקטות), וטכנולוגיית הלייזר רב-העוצמה, שביטוייה הם מערכת ה”נאוטילוס” ופיתוחיה.

 

5.                   לאחר ניסוי הדגמה מוצלח של יירוט “קטיושה” באמצעות מערכת לייזר, שהתקיים בארה”ב בתחילת 1996, נחתם בחודש יוני 1996 חוזה לפיתוח ובניית מערכת מבצעית ראשונה של לייזר רב-עוצמה להגנת קריית שמונה. הפרויקט, שזכה לחסות מלאה של נשיא ארה”ב דאז ביל קלינטון ושל ראש ממשלת ישראל דאז שמעון פרס, זכה לכינוי העממי “נאוטילוס”; ואולם שמו הפורמלי של הפרויקט הוא THEL ACTD (Tactical High Energy Laser, Advanced Concept Technology Demonstrator).

 

ב.         פיתוח וניסויים

 

6.                   תכלית החוזה הראשון שנחתם לפיתוח ובניית המערכת היתה לבצע אינטגרציה של מכלולים עיקריים במפעל בארה”ב, במשך 18 חודשים ובעלות של כ-80 מיליון דולר. חוזה זה הוחלף באחר, שתכליתו הגעה לביצוע שני ניסויי מערכת מלאים, מוצלחים, בשדה ניסויים של הצבא האמריקני בארה”ב, בתקופה של 3 שנים ובעלות של 168 מיליון דולר.

 

7.                   כקבלן ראשי של הפרויקט שימשה חברת TRW האמריקאית ואליה צורפו, כקבלניות משנה, התעשיות הישראליות הבאות: רפא”ל, תדיראן, אלתא, מב”ת ואלאופ.

 

8.                   תהליך הפיתוח התאפיין בשיתוף פעולה ובהצלחה יוצאים מגדר הרגיל בין התעשיות הישראליות והאמריקניות השותפות בפרויקט. בפועל נמשך התהליך 4 שנים במקום 3 השנים המתוכננות, ועלותו הגיעה לכ-220 מיליון דולר, במקום לכ-168 מיליון דולר כפי שתוכנן מראש. למרות החריגה בלוחות הזמנים ובעלות – תופעה אופיינית ונפוצה מאוד לפרויקטים בטחוניים מסוג זה – ההצלחה עלתה על כל המשוער.

 

9.                   החל בחודש יוני 2000 ועד סוף שנת 2004 בוצעה במערכת ה”נאוטילוס” סדרת ניסויים חסרי תקדים בהצלחתם. בניסויים אלה הושמדו בעת המעוף באוויר 46 איומים בליסטיים מסוגים שונים – קטיושות ורקטות מתוצרת ישראל, פגזי ארטילריה 152 מ”מ ופצצות מרגמה – והכל זאת בקרוב ל- 100 אחוזי הצלחה (100 אחוז בכל המקרים בהם קרן הלייזר “ננעלה” על המטרה, וזאת למעט מספר תקלות שאירעו בשנת 2000, בתחילת ניסויי המערכת, אשר מרביתן נבעו מרכיבים אחרים של המערכת ולא בלייזר עצמו).

 

10.               המערכת הוכיחה יכולת הגנה נגד כל האיומים הרלוונטיים הנשקפים כיום ליישובי עוטף עזה, שדרות ואשקלון (כמו גם ליישובי הצפון) – “קטיושות” ורקטות דומות, רקטות קסאם, כולל רקטות קסאם לטווחים קצרים מאוד, וכן פצצות מרגמה.

 

ג.          הקפאת פיתוח מערכת הנאוטילוס וההצטיידות בה, הקפאת פיתוח הגרסה המבצעית המלאה שלה, ומגבלותיה של מערכת “כיפת ברזל”

 

11.              בשנת 2000 נסוג צה”ל מרצועת הבטחון בדרום לבנון. במערכת הבטחון הוחלט כי אין עוד איום על קריית שמונה ויישובי הצפון וכי אין עוד צורך בהגנה מפני איומי ה”קטיושות” והרקטות קצרות הטווח האחרות למיניהן, הואיל וארסנל הרקטות המצוי בידי חיזבאללה ושאר ארגוני הטרור בלבנון צפוי “להחליד במחסנים”.

 

12.              החלטה זו מנעה את המעבר המהיר לייצור מערכות לייזר מבצעיות להגנה מפני רקטות קצרות טווח, לאחר שהטכנולוגיה הוכיחה עצמה לחלוטין בסדרת ניסויי ה”נאוטילוס”. מעבר לייצור מערכות לייזר מבצעיות היה מאפשר להציב מערכות כאלה באזור שדרות, אשקלון ועוטף עזה החל בשנת 2003 (דהיינו לפני 7 שנים!) – כאשר האזור כבר היה נתון להתקפות רקטות חוזרות ונשנות – וכן להציב מערכות דומות בגבול הצפון, בשעה שהחיזבאללה היה בשיא התעצמותו (כך שהמערכות היו יכולות להיות פרוסות בגבול הצפון זמן רב לפני מלחמת לבנון השניה).

 

13.              ויתור זה של מערכת הבטחון על מערכת הלייזר רב-העוצמה, לאחר שזו הוכיחה את יכולותיה בניסויים, ולנוכח האיומים החמורים והברורים לעין, הוא מעשה בלתי נתפס.

 

14.              החלטת מערכת הבטחון בעניין זה הינה טעות אסטרטגית, מהחמורות בתולדות ישראל:

 

·         היא שינתה את המאזן האסטרטגי והפסיכולוגי מול מדינות ערב, החיזבאללה ויתר ארגוני הטרור, לרעת ישראל.

 

·         היא עלתה למדינת ישראל ולתושביה בנזקים חמורים בגוף            וברכוש וכן בפגיעה קשה בדימויה ההרתעתי של ישראל ובמורל הלאומי של תושביה, במהלך מלחמת לבנון השנייה – נזקים שאת מרביתם ניתן היה למנוע בוודאות.

 

·         היא ממשיכה לעלות לנו בסבלם של תושבי שדרות, אשקלון ויישובי עוטף עזה במשך למעלה משמונה שנים.

 

15.              וכאילו לא די בכך, טעות נוראה זו עודנה הולכת ונמשכת. לאחר סידרת ביקורים של חברת נורתרופ-גרומן בארץ, החל בחודש מאי 2006 ועד חודש ינואר 2007 – במהלכם הוצגה מערכת ה”סקייגארד” (הפיתוח הישיר, המבצעי, של מערכת ה”נאוטילוס”) והוצגו גם ההתחייבויות שחברת נורתרופ-גרומן היתה מוכנה לקחת על עצמה – החליטה מערכת הבטחון, בעקבות המלצה של מפא”ת (מנהלת פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות במשרד הבטחון), באמצעות ועדה שמונתה לבחינת הנושא (“ועדת נגל” שפעלה בחודשים ינואר-פברואר 2007), לפסול אופציה זו לחלוטין ולהסתפק במערכת קינטית (מוצעת, כלומר כזו שהיתה קיימת באותה תקופה “על הנייר” בלבד) בשם “כיפת ברזל“.

 

16.              בכך השליכה מפא”ת, ככלי אין חפץ בו, פתרון טכנולוגי שמדינת ישראל וארה”ב השקיעו בו, יחד, כ- 400 מיליון דולר(!); פתרון בשל, מוכח, שניתן להפעילו באורח מבצעי מלא בתוך כשנה וחצי ממועד קבלת ההחלטה על כך. על פני פתרון זה הועדפו פתרונות שהיו קיימים אז “על הנייר” בלבד, שהיו ונותרו בעייתיים מבחינת יעדי זמן, מחיר וביצועים ורחוקים מהוכחה מבצעית.

 

17.              יש לציין כי כבר בחודש דצמבר 2006, עוד לפני כינוסה של ועדת נגל (ולאחר החלטת מפא”ת להתחיל בפיתוחה של מערכת כיפת ברזל בהיקף מלא, כפי שנראה בהמשך), התפרסם בעיתון “מקור ראשון” ראיון עם ראש מפא”ת לשעבר, האלוף (מיל.) פרופ’ יצחק בן ישראל (נספח  1 לחוות דעת זו), בו הביע בן ישראל ספק רב ביכולותיה של מערכת “כיפת ברזל” להתמודד עם איומים בליסטיים הנורים לטווחים קצרים יחסית עקב בעיית זמן המעוף הקצר של האיום, שאינו מותיר די זמן לטיל המיירט להכין את כל נתוני היירוט ולבצע את היירוט עצמו – כלומר, האיום יגיע למטרתו לפני שטיל כיפת ברזל יהיה מסוגל לפגוע בו. בראיון זה הסתייג בן ישראל גם מתג המחיר הגבוה הכרוך בהפעלת טילים כנגד רקטות ופצצות מרגמה (עלות יירוט של מאות אלפי דולר, כפי שנראה בהמשך, לעומת עלות ייצורו של טיל קסאם או קטיושה, שהוא מספר מאות דולרים בלבד).

 

18.              זאת ועוד: בעקבות מבצע “עופרת יצוקה”, בו הופיעו איומים בליסטיים נוספים על יישובי דרום הארץ בדמותם של רקטות קסאם 3, גראד רגיל וגראד משופר (חלק מאיומים אלה הופיעו אז לראשונה בזירה), בצענו הערכות ביצועים צפויים של מערכת כיפת ברזל בהתמודדותה עם איומים אלה. ההערכות התבססו על נתונים מדויקים של ביצועי הרקטות שבידי האויב ועל הביצועים המשוערים של מערכת “כיפת ברזל”, כפי שפורסמו בערוצי המדיה השונים ע”י אנשי רפאל עצמם (נספח  2 לחוות דעת זו). תוצאות הערכות אלו הועברו לשר הביטחון, לראש הממשלה ולגופים רלוונטיים נוספים בשני מכתבים שנשלחו אליהם בתאריכים 6 בספטמבר 2009 ו-15 בדצמבר 2009 (נספחים 3 ו-4 לחוות דעת זו,  בהתאמה).

 

19.              עיקרי המסקנות אליהן הגענו בהערכות הביצועים, ושאותן פירטנו בנספחים 3 ו-4 לחוות דעתו זו, הינם כדלקמן:

 

·         למערכת “כיפת ברזל” לא תהיה יכולת כלשהי להתמודד עם איומים הנורים לטווחים של 12 ועד 16 ק”מ. זאת כתלות בסוג האיום ובזמני התגובה של המערכת נגדו (20 עד 30 שניות מרגע ירי האיום ועד לשיגור טיל “כיפת ברזל” נגדו, או 8 שניות שמחושבות עבור נתון זה – במקרה האופטימי ביותר). נובע מכך, כמובן, שכל יישובי “עוטף עזה” לא יהיו מוגנים כלל ע”י מערכת זו.

 

·         לעומת זאת – 8 מערכות “סקייגארד” שיוצבו סביב רצועת עזה יהוו מעין “חומת מגן” סביב הרצועה, וישמידו, מיד לאחר שיגורו, כל איום שיירה ממנה לכל טווח שהוא – בין אם לשדרות ובין אם לתל-אביב.

 

·         מערכות ה”סקייגארד” יספקו גם הגנה מלאה מפני פצצות מרגמה, הגנה שאינה כלל בתחום יכולותיה של “כיפת ברזל”.

 

20.              החלטת מערכת הבטחון להתעלם לחלוטין ממערכות ה”נאוטילוס” וה”סקייגארד” מניחה את היסודות לנזק פוטנציאלי אדיר העלול להיגרם למדינת ישראל ולתושביה בכל קונפליקט עתידי, כאשר בנוסף לרקטות קצרות טווח כ”קטיושות” למיניהן וקסאמים, ניאלץ להתמודד עם מערכות נשק מתקדמות יותר כגון נשק בליסטי מונחה, טילי שיוט, מזל”טים ומערכות נוספות. השגיאה שהביאה לתוצאותיה העגומות של מלחמת לבנון השנייה בעורף הישראלי חוזרת, למרבה התדהמה, על עצמה – ואין פוצה פה ומצפצף.

 

21.              למען הסר ספק, התחייבויותיה של חברת נורתרופ-גרומן – מהחברות הגדולות בעולם בתחום ייצור מערכות צבאיות – שנמסרו כהצהרות מחייבות של החברה בפני מערכת הבטחון, הינן כדלקמן:

 

·         החברה התחייבה להציב את מערכת ה”נאוטילוס” (המאוחסנת כעת בשדה הניסויים של הצבא האמריקני בווייט סאנדס, ניו מקסיקו) בתוך 6 חודשים ליד העיר שדרות, לשם מתן הגנה בזמן הקצר ביותר האפשרי לעיר ולסביבתה – בדיוק באותה מתכונת שתוכננה בשעתו עבור קריית שמונה; זאת, במקום להותיר את המערכת כאבן שאין לה הופכין בשדה הניסויים בארה”ב (התחייבות זו ניתנה בעל פה, כהערכה).

 

·         במכתב פורמאלי מחודש ינואר 2007, שהונח על שולחנם של בכירי מערכת הבטחון (מצורף כנספח 5 לחוות דעת זו), התחייבה החברה לתחילת אספקת מערכות “סקייגארד” בתוך 18 חודשים מעת קבלת ההחלטה על הצבת המערכת, ובקצב של מערכת אחת נוספת מדי חודשיים – וכל זאת במחיר קבוע ותוך נכונות לשאת בקנסות פיגורים. החברה התחייבה גם לשיתוף פעולה מלא עם התעשייה האווירית בישראל, עבור השוק המקומי והבינלאומי.

 

·         ניתן לקבוע בוודאות כי לו היתה מאושרת הצעתה של החברה, הרי שמערכת “סקייגארד” ראשונה יכולה היתה להיות מוצבת באזור העיר שדרות כבר בחודש יולי 2008; מערכת שנייה – בחודש ספטמבר 2008; ומערכת שלישית – בחודש נובמבר 2008. כל האזור שבין אשקלון ושדרות, לרבות שתי ערים אלה, יכול היה להיות מוגן כבר לפני כשנה וחצי (!), דהיינו עוד לפני תחילתו של מבצע “עופרת יצוקה”, מפני ירי רקטות ופצצות מרגמה.

 

·         ניתן לקבוע בוודאות כי לו היתה מאושרת הצעתה של החברה, הרי שמאז ינואר 2009 ועד כה יכולה היתה מערכת הבטחון, לו רצתה בכך, להציב עוד 9 מערכות “סקייגארד” להגנת יישובי עוטף עזה ויישובי הצפון (מועדי אספקה: ינואר, מרץ, מאי, יולי, ספטמבר ונובמבר 2009; ינואר, מרץ ומאי 2010), ובסך הכל יכולות היו להיות בידי מערכת הבטחון כיום (נכון לחודש אפריל 2010) לא פחות מ-12 מערכות “סקייגארד” פרוסות בשטח.

 

·         מערכות אלה (בהינתן טווח פעולה יעיל של 10 ק”מ ומעלה למערכת “סקייגארד”) היו מסוגלות לספק הגנה מלאה לכל יישובי עוטף עזה לרבות שדרות ואשקלון, עם מקדם בטחון של 100 אחוז (המתקבל מהצבת 8 מערכות בלבד, לפי החישובים הנדיבים ומרחיקי הלכת ביותר); נוסף על כך, המערכות שניתן היה להציב עד כה היו מסוגלות לתת מענה חלקי להגנת יישובי הצפון (באשר הגנת כל אזור הצפון עם מקדם בטחון של מאה אחוז דורשת הצבת 26 מערכות “סקייגארד”, לפי החישובים מרחיקי הלכת ביותר).

 

התעלמותה המוחלטת של “ועדת נגל” ממכתבה של חברת נורתרופ-גרומן היא מחדל חמור, שהדעת אינה סובלת. התעלמות זו גרמה וגורמת להמשך הפקרת תושבי אשקלון, שדרות ויישובי עוטף עזה לגורלם, כאשר שום תחליף להגנה אקטיבית (קרי, השמדת הרקטה התוקפת בעת מעופה) אינו מוצע להם. מחדל זה, המהווה הוספת חטא על פשע, משליך אף על הגנת יישובי צפון המדינה ומעמיד בסכנה מוחשית גם את תושבי הצפון.

           

ד.         “ועדת נגל” ושיקולים זרים בפסילת חלופת היירוט-באמצעות-לייזר

                       

22.               בתחילת שנת 2007, בעקבות תוצאות מלחמת לבנון השנייה (ולמיטב ידיעתי – גם בעקבות 3 ביקורים של בכירים בחברת נורתרופ-גרומן בישראל, שמטרתם היתה להציע את מערכת ה”סקייגארד” כפיתרון הגנתי-אקטיבי ליישובים סביב רצועת עזה וצפון הארץ מפני האיומים הבליסטיים מהם סבלו כה רבות), החליט שר הבטחון דאז, מר עמיר פרץ, להקים ועדה שתבחן פתרונות לבעיית ירי הרקטות ותמליץ על פתרון לבעיה.

 

23.               לטענת מערכת הבטחון, ועדה זו (“ועדת נגל”, ע”ש יעקב נגל – העוזר המדעי לראש מפא”ת – שעמד בראשה), היתה ועדה אובייקטיבית (כביכול), שכללה כ- 30 מומחים לנושא, ובחנה כ-14 סוגים שונים של פתרונות אפשריים.

 

24.               למעשה, “ועדת נגל” – אשר פסלה את מערכת הלייזר “סקייגארד” – הורכבה מאנשי מפא”ת וממקורביהם בלבד, כאשר איש מבין אלה שהתנגדו לדעתם של חבריה לא זומן לדיוני הוועדה, ולו רק במעמד של עד. כך לדוגמא, עמיתי ד”ר עודד עמיחי – האיש שהתניע את פעילות הלייזר רב העוצמה ברפא”ל ואשר לכל הדעות הוא מגדולי המומחים לנושא הלייזר רב העוצמה בישראל אם לא הבולט שבכולם – אפילו לא הוזמן להופיע בפני הוועדה (!). לא הוזמנו להופיע בפני הוועדה גם אישים בולטים אחרים שנשאו בתפקידי מפתח במערכת הביטחון, התומכים בשילוב טכנולוגיית הלייזר רב העוצמה במערכות ההגנה של טילים נגד טילים ורקטות, כדוגמת מפקדי חיל האוויר לשעבר – האלופים דוד עברי והרצל בודינגר.

 

25.               “ועדת נגל” כלל לא טרחה להתעמת עם מי שחלקו על דעתה – דעה שכעת כבר ברור כי נקבעה ו”ננעלה” מראש (ראו להלן). אני עצמי – כיועץ חברת נורתרופ-גרומן בארץ באותה עת – פניתי לוועדה באופן פורמאלי, בכתב, בבקשה לקבל לפני פרסום החלטת הוועדה את רשימת הסתייגויותיה ממערכת הלייזר (ראו נספח 6 לחוות דעת זו). עשיתי זאת על מנת שניתן יהיה להתייחס להסתייגויות אלה באופן ענייני ובמועד. דא עקא, פנייתי זו לא זכתה לתגובה כלשהי.

 

26.               יש לציין כי ב-9 בפברואר 2007 – לאחר ששר הבטחון דאז, עמיר פרץ, הודיע בביקור בחו”ל על הבחירה במערכת “כיפת ברזל” – פורסם על ידי העיתונאי אמיר אורן, בעיתון “הארץ”, כי: “פרץ לא סיפר לסחפר [מזכ”ל נאט”ו; י.א.] וגם לא לאזרחי ישראל שאחד השיקולים המכריעים אך הנסתרים בהחלטה זו הוא שבמימון המערכת משתתפת מדינה זרה, שאינה שוכנת ביבשות נאט”ו – אמריקה ואירופה. השבוע, לאחר פרסום ההחלטה, יצאו שניים ממפקדי חיל האוויר לשעבר, דוד עברי והרצל בודינגר, נגד חלק ממנה – הסירוב להציב בשדרות, בתוך 18 חודשים, שנה לפני שמערכת היירוט (כיפת ברזל) תהיה מוכנה, את מיירט הלייזר ‘נאוטילוס’…”.

 

27.               העובדה החמורה ביותר המתייחסת לאופן פעולתה של “ועדת נגל” התגלתה בעקבות פרסומו של דו”ח מבקר המדינה בנושא הגנת העורף מפני איומים בליסטיים (דו”ח מס’ 59א’, פורסם במרץ 2009, נספח 7 לחוות דעת זו). בדו”ח זה קובע המבקר כי מפא”ת הורה לרפאל להתחיל בפיתוח בהיקף מלא של “כיפת ברזל” כבר בחודש נובמבר 2006, חודשיים לפני כינוסה בכלל של “ועדת נגל” (!). נובע מכך שהקמתה של “ועדת נגל” לא נעשתה אלא כפסאדה, כהעמדת פנים של בחינה, בדיקה ושיקול דעת שמאחוריה לא עמדה שום כוונה אמיתית לשקול אפשרויות שונות ולבחור בטובה שביניהן – אלא לאשר את התוצאה שנקבעה מבעוד מועד ולבחור ב”פתרון” עליו הוחלט זה מכבר. “ועדת נגל” היתה אפוא מצג שווא, מעשה הונאה ורמיה כלפי הציבור הישראלי, כלפי מקבלי ההחלטות (לרבות בכירי מערכת הביטחון) וכלפי חברת נורתרופ-גרומן, שהופיעה בפני הוועדה בחודש ינואר 2007 מתוך אמונה (תמימה) כי היא מתמודדת כשווה מול שווים בוועדה הדנה בחלופות שבפניה ברצינות ראויה, בלב פתוח ובנפש חפצה, ללא משוא פנים ובלא שיקולים זרים ופסולים.

 

28.               יתר על כן, אם “ועדת נגל” לא מצאה לנכון להתייחס להסתייגויותיה-שלה ממערכת ה”נאוטילוס”/”סקייגארד” ולהעבירן להתייחסות מפתחי ויצרני ה”נאוטילוס”/”סקייגארד – ואף התעלמה מעמדתם של מפקדי חיל האוויר לשעבר, האלופים (מיל.) עברי ובודינגר – איזו משמעות היתה להקמתה, לבד מניסיון נואל להצדיק בדיעבד ובכל מחיר החלטה שכבר נתקבלה? אין ספק כי הגנת תושבי שדרות, אשקלון ויישובי עוטף עזה, כמו גם הגנת תושבי יישובי הצפון, לא עמדה לנגד עיני “ועדת נגל” – שאם לא כן, מדוע ההתנגדות להציב בשטח את מערכת הנאוטילוס, הקיימת וניתנת להשמשה והצבה בתוך זמן קצר, וזאת אף בלא קשר להחלטה על פיתוח הגרסה המבצעית המלאה, היא מערכת ה”סקייגארד” ורכישתה? התשובות לשאלות שלעיל הינן ברורות לחלוטין.

 

29.               קיים, אפוא, יותר מאשר חשד בעלמא, כי המלצות “ועדת נגל” קשורות בשיקולים זרים ובהם שיקולים של יצוא נשק למדינות זרות. חשד זה מתחזק לנוכח ידיעות שהתפרסמו ולא הוכחשו, לפיהן סינגפור היא המדינה שהזמינה ומימנה את פיתוחה של מערכת “כיפת ברזל”. בידיעות אלה אף הועלתה הטענה לפיה “פיתוח המערכת נועד בראש ובראשונה לטובת סינגפור ולא להגנת תושבי שדרות ויישובי הדרום” (ראו בין היתר מאמרו של יוסי מלמן בעיתון “הארץ” מיום 25 במרץ 2010 – נספח 8 לחוות דעת זו).

 

30.               לא זו אף זו – כיצד ניתן לצפות שאותה קבוצה בדיוק של בכירים במפא”ת, שקיבלה בשנת 2001 את ההחלטה להפסיק את הפעילות בפרויקט ה”נאוטילוס” (וכפועל יוצא מכך הותירה את יישובי הדרום חשופים לירי רקטות ופצצות מרגמה במשך שנים ארוכות ולמעשה עד היום, והותירה את יישובי הצפון חשופים לירי אינטנסיבי ביותר של חיזבאללה במהלך 34 ימי מלחמת לבנון השניה), תקבל בשנת 2007 החלטה מנוגדת לחלוטין להחלטתה הקודמת? כיצד ניתן לצפות שאותה קבוצה בדיוק של בכירים האחראים להחלטה האומללה משנת 2001 תקבל בשנת 2007 החלטה המנוגדת בתכלית להחלטתם הקודמת, וזאת כאשר תוצאותיה ההרסניות של ההחלטה הקודמת ניכרות לעיני הציבור הישראלי כולו?!

 

31.               ברי כי אפילו מלאכי השרת בכבודם ובעצמם היו מתקשים לקבל החלטה, שפירושה הודאה בטעות איומה כל כך, שעלתה למדינת ישראל ולתושביה בנזקים חמורים כל כך. באופן טבעי ומתבקש, התכנסו חברי “ועדת נגל” על מנת להגן על החלטתם הקודמת של בכירי מפא”ת ולהצדיקה בדיעבד, וחזקה על אותם גורמים שיוסיפו לעשות כל שביכולתם כדי להגן על החלטותיהם השגויות והשערורייתיות גם הלאה, על אף המחיר הכבד הכרוך בהתבצרות בטעויות העבר. ויודגש: המשך התעלמות מערכת הבטחון ממערכת ה”סקייגארד” הינו מחדל מתמשך, שערורייתי ובלתי נתפס, הפוגע באופן חמור ביותר בבטחון המדינה ותושביה הן ברמה היומיומית והן במלחמה עתידית. לטעמי, די בעובדה זו כשלעצמה על מנת לפסול את “ועדת נגל” ואת “החלטותיה” גם יחד – וזאת אף אם לא היו בנמצא ראיות להתנהלות פסולה בפועל של הוועדה, מחמת מראית עין בלבד; קל וחומר, כאשר בנסיבות העניין אכן קיימות ראיות להתנהלות פסולה כאמור.

 

32.               עוד יודגש, כי על אף ש”ועדת נגל” הוסמכה להמליץ בלבד (ולא להחליט) בשאלת המענה ההגנתי לירי הרקטות – הרי שלמעשה הוועדה עצמה היא זו שקיבלה את ההחלטה, ולא שר הבטחון. מצב זה נובע מן העובדה שלרשות הדרג המדיני לא עומדים כלים מקצועיים עצמאים ובלתי תלויים על מנת לקבל החלטה כזו, וכן כלים המאפשרים לדרג המדיני לבקר “המלצה מקצועית” בעניין זה. מבחינה זו, הדרג המדיני סמוך לחלוטין על שולחנם של אנשי מפא”ת, חי מפיהם ומקבל ללא עוררין את “המלצותיהם”. כאשר אנשי מפא”ת מועלים בתפקידם, כבמקרה זה, התוצאה היא הרת אסון מאחר שאין כל “מסננת” שתגן על הציבור מפני השלכותיה של התנהלותם הפסולה.

 

33.               בפרספקטיבה של כשלוש שנים לאחור מעת קבלת המלצת (קרי, החלטת) “ועדת נגל”, לא נותר לח”מ אלא להעמיד את ההחלטה במבחן התוצאה, ולהלן המסקנות:

 

·         מתוך 14 חלופות שבחנה הוועדה (לפי פרסומים שונים בנושא), השכילה “ועדת נגל” לבחור בפתרון היחיד (הוא מערכת “כיפת ברזל”) שאין בו כדי להגן על יישובי עוטף עזה ועל העיר שדרות מפני רקטות קצרות טווח (כאלה שנורים לטווחים פחותים מ-12 ועד כ-16 ק”מ, כתלות בסוג האיום) ומפני ירי פצצות מרגמה – שהם מרבית האיומים המופנים לעבר רוב היישובים הללו יומם וליל, לאורך שבע השנים האחרונות.

 

·         כיפת ברזל היא מערכת חדשה לחלוטין, אשר לפניה ניצבים עדיין רוב שלבי הפיתוח והוכחת היכולת, על סיכוני הפיתוח הכרוכים בתהליך זה. הדרישות ממנה – מבחינת הביצועים, העלויות ומשך הפיתוח – הינן יומרניות ביותר. איש אינו יכול לערוב להצלחתו של פרויקט כזה, וההחלטה לזנוח חלופה קיימת ומוכחת באה על חשבון בטחונם של תושבי שדרות, אשקלון ויישובי עוטף עזה.

 

            שתי הנקודות הנ”ל זכו לאחרונה לחיזוק כאשר דווח כי מערכת “כיפת ברזל” אכן אינה מיועדת להגן על תושבי יישובי קווי העימות בדרום ובצפון. כך לדוגמא, ביום 3 בפברואר 2010 התפרסמה בעיתון “הארץ” כתבה מאת עמוס הראל תחת הכותרת “המערכת ליירוט טילים לא תוצב בשדרות” (העתק הכתבה מצורף כנספח 9 לחוות דעת זו), בה הוא מצטט “גורם בכיר במטכ”ל” האומר את הדברים הבאים: “הפרשנות שניתנה בתקשורת כאילו נועדה “כיפת ברזל” ליירט באופן שוטף רקטות קסאם וקטיושות גראד, מחמיצה את ייעודה האמיתי של המערכת. זו מערכת שצריכה להתמודד עם רקטות כבדות יותר, שייתכן שנמצאות ברצועה, כמו פאג’ר 5″. עוד מוסיף הגורם הבכיר ואומר כי “המענה העיקרי להגנה בפני קסאמים וקטיושות יישאר השילוב בין התרעה (אזעקת צבע אדום) לתפיסת מחסה במקלט או תחת גג של מבנה“. דברים אלה מאמתים את טענותינו, אחת לאחת. יצוין כי כתבה זו פורסמה לאחר “חגיגות הצלחת הניסויים” במערכת “כיפת ברזל” ניסויים שאין כל סיבה שלא יצליחו אם היירוט מתבצע בתחום ההגנה הרלוונטי ליכולותיה של “כיפת ברזל”. תחום זה אינו כולל, כאמור, את האיומים הנורים לטווחים הקצרים, שהם אלה המסכנים את חיי התושבים ביישובים הסמוכים לגבול.

 

·         בחודש פברואר 2007, עם פרסום ההחלטה, קבעה הוועדה שמערכת “כיפת ברזל” של רפא”ל תהיה מוכנה מבצעית תוך שנתיים – קרי, בחודש פברואר 2009.  אנו נמצאים כעת למעלה מ-15 חודשים לאחר מועד זה, והצבת מערכת “כיפת ברזל” אפילו אינה נראית באופק – כפי שהתריעו מבעוד מועד מומחים בלתי תלויים ובהם הח”מ ועמיתי ד”ר עודד עמיחי. לוח זמנים “זוחל” זה מעמיד באור מגוחך את טיעוני “ועדת נגל” אשר בחרה להתעלם לחלוטין מהתחייבויותיה של חברת נורתרופ-גרומן בעניין לוחות זמנים מחייבים.

 

·         כאמור, הוועדה פסלה כלאחר יד ולחלוטין את הצעתה של חברת נורתרופ-גרומן, במסגרתה התחייבה להתחיל לספק תוך 18 חודשים מעת קבלת ההחלטה על הצבת המערכת, מערכות “סקייגארד” מבצעיות, שלהן אין כל בעיה של טווח מינימום או בעיית יכולת להתמודד עם פצצות מרגמה. כל זאת במחיר קבוע ונכונות לשאת בקנסות פיגורים. כפי שצוין לעיל – לו היתה מתקבלת בחודש ינואר 2007 ההחלטה להציב מערכות סקייגארד מבצעיות, הרי שהמערכת הראשונה היתה מוצבת בשטח כבר בחודש יולי 2008, ובהמשך – מערכת נוספת מדי חודשיים!

 

·         מה יכולים חברי “ועדת נגל” לומר כיום לתושבי שדרות, אשקלון ויישובי עוטף עזה? כיצד יסבירו חברי הוועדה את מחדלם החמור? כיצד יתרצו בפני התושבים את העובדה כי הללו הופקרו לגורלם בשל שיקולים זרים ופסולים? והלא למערכת הבטחון אין עד עצם הרגע הזה, ואף לא תהיה בעתיד הנראה לעין, חלופה להגנה על התושבים, פרט לפתרון הקיים מן המוכן – מערכת ה”נאוטילוס”/”סקייגארד”.

 

·         במקום לדאוג להגנה כמעט מיידית על התושבים – תחילה באמצעות הצבת מערכת ה”נאוטילוס”, שהושארה בארה”ב כאבן שאין לה הופכין, להגנת העיר שדרות – ובהמשך באמצעות מערכות ה”סקייגארד”, העדיפה “ועדת נגל” לפתח מערכת חדשה ויומרנית מבחינת ביצועים מול עלות, תוך שהיא מוליכה שולל את תושבי אשקלון, שדרות ויישובי עוטף עזה, ואת ציבור משלמי המסים בישראל. ויודגש: שר הבטחון דאז, מר עמיר פרץ, אישר בשיחה עם הח”מ כי הנתונים (המופרכים) שהוצגו בפניו על ידי “ועדת נגל” באשר ליכולת מערכת “כיפת ברזל” להגן על העיר שדרות ובאשר ללו”ז פיתוח והצבת המערכת, הם שהביאו אותו לאשר את “המלצת” הוועדה.

 

34.               כחלק בלתי נפרד מן הדיון במבחן התוצאה, לא ניתן להימנע מלהתייחס גם להיבטיה הכלכליים של “המלצת” הוועדה, כדלקמן:

 

·         עלות הפיתוח של מערכת “כיפת ברזל” עדיין אינו ידועה לאיש. לפי פרסומים שונים, עד כה הוקצו לפיתוח המערכת סכומים המגיעים לכדי כ-250 מיליון דולר (!). הערכתו המקצועית של הח”מ הינה כי העלות הכוללת של פיתוח מערכת “כיפת ברזל” תחרוג מהצפי ותסתכם בכ-500 מיליון דולר, וזאת מבלי להביא בחשבון את עלות ייצורן    ופריסתן של המערכות ועלות ייצורם של הטילים-המיירטים.

 

·         מחיר טיל-מיירט בודד של מערכת “כיפת ברזל” ינוע בין 40,000 דולר (לפי ההערכות המקלות ביותר, קרי – עמדת חברת רפא”ל) לבין 100,000 דולר ואף יותר (כפי שסבורים מומחים חיצוניים). לעומת זאת, מחיר יירוט איום בודד (קרי, רקטה או פצצת מרגמה) באמצעות מערכת “נאוטילוס”/”סקייגארד” עומד על 1,000 עד 3,000 דולר בלבד – עלות הדומה, מבחינת קנה המידה, לעלותן של מרבית הרקטות קצרות הטווח.

 

·         מחיר ההצטיידות ב- 3 מערכות “סקייגארד” ראשונות הוא 310 מיליון דולר.

 

·         מחיר ההצטיידות במערכות סקייגארד נוספות בייצור שוטף, בכמות של כ- 10 ומעלה – כ-30 מיליון דולר האחת (וזאת כאשר 40% מהייצור ייעשה בארץ ומכלולי הגילוי [מכ”ם], התקשורת, הפיקוד והשליטה יהיו משותפים למספר מערכות “סקייגארד”, כפי שמתוכנן גם עבור “כיפת ברזל”).

 

·         כדי לכסות את כל צפון המדינה, מקריית שמונה ועד קו חיפה-עפולה-בית שאן, יש צורך בכ- 26 מערכות “סקייגארד”. כמות זו של מערכות נושאת בחובה מקדם ביטחון של כ-100 אחוז.

 

·         8 מערכות כאלו, כאמור, יכסו את כל אזור עוטף עזה, מאשקלון ועד כרם שלום. הן ייתנו מענה מלא לכל האיומים, גם נגד הרקטות קצרות הטווח ונגד פצצות המרגמה. יתר על כן, כפי שצוין בנספח 4, מערכות הסקייגארד – שיכסו את כל אתרי השיגור ברצועת עזה – ישמידו, מיד לאחר השיגור, כל איום שיירה מעזה לכל טווח שהוא. לא רק שדרות ואשקלון אלא גם באר שבע וקריית גת, אשדוד ויבנה, ראשון לציון ותל אביב, וכך הלאה.

 

·         מחיר ההצטיידות ב-34 מערכות אלו יהיה כ-1.2 מיליארד דולר. אך זו תהיה ההוצאה המאסיבית האחרונה.

 

·         ברמת סמך גבוהה ניתן להניח שעלויות אלו יכוסו ע”י מטבע אשראי, אולי אפילו כמענק, אם ממשלת ישראל תשכיל להציג נכון את העניין.

 

·         מספר מקורות מתייחסים לעלות ההצטיידות בסוללות “כיפת ברזל”. מבקר המדינה, בדו”ח 59א’, נספח 7 לחוות דעת זו, נוקב בסכום של “מספר מיליארדים” של שקלים. יוסי מלמן, בכתבתו נספח 8 לחוות דעת זו, נוקב במחיר של 50 מיליון דולר לסוללת “כיפת ברזל” אחת. מקורות אחרים ציינו סכום של 30 מיליון דולר כעלותה של סוללה אחת. זה סכום הדומה לעלותה של מערכת “סקייגארד” אחת.

 

לפי רפא”ל (אורון אוריול, ראיון ל”דיפנס ניוז”, 23 בינואר 2009 – נספח 10 לחוות דעת זו) שטח הכיסוי של מערכת כיפת ברזל הוא כ-100 קמ”ר. שטח הכיסוי של מערכת הסקייגארד הוא כ-300 קמ”ר (מעגל שרדיוסו כ-10 ק”מ ומעלה). נובע מכך שכל מערכת סקייגארד מגינה על שטח הגדול פי 3 מהשטח עליו מערכת “כיפת” ברזל תוכל להגן (כאמור – על היישובים הרחוקים מהגבול בלבד); לחלופין, יידרשו פי 3 יותר מערכות “כיפת ברזל” בהשוואה למערכות “סקייגארד” לשם הגנה על תא שטח נתון. העלויות, כמובן, בהתאם.

 

·         מחיר “לחיצה על ההדק” (דהיינו יירוט בודד) במערכת “סקייגארד” הוא 1,000 עד 3,000 דולר בלבד (מחיר הגזים הנשרפים על מנת לייצר “יריה” אחת של קרן לייזר), כאשר העלות המדויקת תלויה בטווח האיום, המשפיע על משך ה”הארה” הנדרש על המטרה על מנת להשמידה.

 

·         לצורך המחשה: מחיר יירוט מטח של 10 רקטות באמצעות מערכת “כיפת ברזל” ינוע בין 800,000 דולר (לפי ההערכות המקלות ביותר, שאינן סבירות, 2 טילים בממוצע לביצוע כל יירוט) לכ-2,000,000 דולר. את אותו מטח ניתן יהיה ליירט במחיר של כ-20,000 דולר אם היירוט יתבצע באמצעות מערכת “סקייגארד”. זהו הבדל הזועק לשמים.

 

·         לפי פרסומים יש כיום בידי חיזבאללה כ-60,000 טילים ורקטות מסוגים שונים. בכמה טילי “כיפת ברזל” מתכוונים להצטייד כנגד טילים אלו?? על פי מנכ”ל משרד הבטחון הקודם, מר פנחס בוכריס – בכמה אלפים בלבד (ראיון עם בן כספית ב”מעריב”, 4 באפריל 2008, נספח 11 לחוות דעת זו). ולאחר מכן, על פי בוכריס – נמתין ונראה (האם נמתין גם בזמן מלחמה? הלא ההיערכות לייצור טילים נוספים וייצורם בהיקף נרחב דורשים זמן!).

 

·         בהנחה שכדי “להרגיע” את הציבור הישראלי תצטייד מערכת הבטחון נגד האיום הנ”ל בכ-10,000 טילי “כיפת ברזל” בלבד (מספר שכאמור, אפשר שלא יהיה בו די עבור מתאר מלחמתי מלא), יסתכם מחיר הצטיידות זו בסך של 400 מיליון דולר (לפי ההערכות האופטימיות ביותר) עד סך של כמיליארד דולר (לפי הערכות ריאליות יותר) – דהיינו קרוב מאוד למחיר ההצטיידות בכל מערכות ה”סקייגארד” (כמות מערכות העולה להערכתי על הנדרש ומספקת מקדם בטחון של כ-100 אחוז), אשר עלות היירוט באמצעותן היא זניחה.

 

·         ניתן כמובן לתהות האם לאחר הקונפליקט הראשון שלאחר הכנסת “כיפת ברזל” לשימוש (קונפליקט אשר מן הסתם לא ישים קץ לתמיד לאיום תלול-המסלול, כשם שמלחמת לבנון השניה ומבצע עופרת יצוקה לא עשו זאת), תחליט מערכת הבטחון להותיר את מערכות “כיפת ברזל” כאבן שאין לה הופכין (לאחר שמלאי המיירטים אזל בחלקו הגדול או אף לחלוטין) – או שמא תבחר להצטייד ב-10,000 מיירטי “כיפת ברזל” נוספים, בעלות נוספת של כמיליארד דולר. ומה יהיה לאחר הקונפליקט השני? שוב הוצאה עצומה שכזו? ובמידה שיווצר צורך להמשיך ולהצטייד במהלך הקונפליקט עצמו – כמה זמן יידרש עד קבלת מיירטים נוספים במספר מספיק? המשך ההצטיידות בתרחיש אפשרי כזה (כלומר תוך כדי קונפליקט אינטנסיבי אשר במהלכו מותקף העורף בכמויות גדולות של רקטות) אינו רלוונטי, בשל קבועי הזמן והעלות.

 

·         מבחינת ה”סקייגארד”, לעומת זאת, אין צורך בשום הצטיידות נוספת ואחת היא מהו מספר הרקטות שבידי האויב. לעולם תהיה בידי ישראל כמות גזים ודלקים להפעלת מערכות ה”סקייגארד” שהיא גדולה יותר מכמות הרקטות בה יצטייד האויב.

 

·         ל”סקייגארד” “מחסנית” אינסופית, לכל צורך מעשי, של גזים ודלק. אלה הם חומרים מסחריים הזמינים בשוק, נגישים לכל אחד וניתנים לאספקה שוטפת ומיידית. אין שום צורך לייצר אותם במיוחד לצורך השימוש ב”סקייגארד” או להחזיק מלאים גדולים מהם למטרה זו.

 

·         לעומת זאת, ה”מחסנית” של מערכת “כיפת ברזל” היא “קצרה” מאוד ויקרה מאוד. עלויותיה גבוהות, היא דורשת החזקת מלאי גדול של מיירטים יקרים (הטעונים אחזקה, בדיקות וכו’) שאינם ניתנים לאספקה שוטפת ומיידית. חידוש המלאי במקרה הצורך דורש פתיחה מחדש של קו ייצור, ובמקרה חירום כאמור, קצב ייצור המיירטים עלול ליצור “צוואר בקבוק” ביכולת לתפעל את המערכת באופן שוטף.

 

·         הפעלת מערכות “כיפת ברזל” והן בלבד נגד האיום התלול-מסלול על העורף “תשאב החוצה” את משאביה הכלכליים של המדינה. לעומת זאת, הפעלת מערכות ה”סקייגארד” כאופציה ראשונה להשמדת הרקטות במעופן “תשאב החוצה” את משאביו הכלכליים של האויב, שיכלה את הרקטות שלו לשווא ובעלות מינימלית מבחינתה של מדינת ישראל. כפועל יוצא מכך ייאלץ האויב לשקול מחדש האם יש טעם מבחינתו להחזיק בכמויות גדולות כל כך של רקטות ולאיים בהן על ישראל, לא כל שכן לעשות בהן שימוש. 

 

35.               לסיכום מבחן התוצאה:

 

·         גם לאחר סיום פיתוחה של מערכת “כיפת ברזל” יישארו התושבים ביישובי עוטף עזה חשופים לכל האיומים הפוגעים בהם זה שמונה שנים, קרי –  רקטות הקסאם קצרות הטווח ופצצות המרגמה. “כיפת ברזל” אינה מסוגלת להתמודד עם איומים אלה, הנורים לטווחים הקצרים יחסית, ולדברי ה”בכיר במטכ”ל” – גם אינה מיועדת לכך. “כיפת ברזל” כן תוכל להגן על יישובים המרוחקים מהגבול, כמו קריית גת, באר שבע וכו’, אך בעלות גבוהה מאוד.

 

·         שימוש במערכת “כיפת ברזל” בלבד להגנה, גם מפני האיומים כנגדם היא כן מסוגלת להגן, הוא פרוהיביטיבי מבחינה כלכלית.

 

ה.         מסע טיוח וזריית חול בעיני הציבור מטעם גורמים בעלי עניין במערכת הביטחון 

 

36.               גורמים בעלי עניין במערכת הבטחון עושים כל מאמץ על מנת להצדיק את החלטתה של “ועדת נגל”. הם אינם בוחלים לצורך כך באמצעי כלשהו, תוך זריית חול בעיני הציבור. מערכת מתוחכמת של הונאה והפצת בדותות גמורות או חצאי אמיתות הגרועים משקר, תוך פיזור השמצות אישיות כלפי מי שמעזים לבקר את ההתנהלות השערורייתית בעניין הגנת העורף מפני איום הרקטות, משמשת על מנת להדוף כל ביקורת עניינית ולהשתיק כל ניסיון לעורר דיון ציבורי בסוגיה קריטית כל כך לתושבי ישראל כולם.

 

37.               מערכת דיסאינפורמציה ועיוות האמת הגיעה לשיאה עם חזרתם לפני כשנתיים מביקור בארה”ב של מנכ”ל משרד הבטחון דאז מר פנחס בוכריס והעוזר המדעי לראש מפא”ת, מר יעקב נגל. היה זה ביקור בו היו השניים אמורים “לבחון” את משמעות הבאתה של מערכת ה”נאוטילוס” לארץ (וזאת לאחר שוועדת נגל סיימה כבר את עבודתה, ובעקבות תהיות שהועלו באמצעי התקשורת על ההחלטה לזנוח את מערכת הלייזר לטובת פיתוח מערכת יירוט קינטית יקרה (בין היתר בתחקיר ששודר בדצמבר 2007 בערוץ 2 במסגרת התוכנית “עובדה” ובמספר טורים שפרסם באותה תקופה הפרשן לענייני בטחון ד”ר ראובן פדהצור ב”הארץ”).

 

38.               תוצאת הביקור היתה (ואולי ניתן להוסיף כאן: “כצפוי”) שלילה מוחלטת של הרעיון. את נימוקיהם העלו בוכריס ונגל בראיון שהעניקו לעיתונאי בן כספית ב”מעריב”, ביום 4 באפריל 2008 (ראו נספח 11 לחוות דעת זו). חשיבותו של הראיון נובעת הן מן העיתוי בו נערך והן מחמת העובדה שנימוקי מערכת הבטחון לפסילת מערכת הלייזר (“נאוטילוס”/”סקייגארד”) הוצגו בו ישירות על ידי דובריה הרשמיים של המערכת.

 

39.               למקרא הדברים, ובמיוחד על רקע הידוע כיום על מחדלי המערכת ועל דרך פעולתה של ועדת נגל, קשה להימנע מן המסקנה לפיה רשימת הנימוקים של בוכריס ונגל נגד מערכות ה”נאוטילוס” ו”הסקייגארד” מטרתה אחת – להצדיק את אי הבאת מערכת ה”נאוטילוס” מניו מקסיקו להגנה על שדרות וסביבתה. בהמשך חוות דעתי אתייחס לכל אחד ואחד מנימוקים אלה.

 

40.               מייד עם חזרתם של בוכריס ונגל מהביקור בארה”ב, הודלף לאמצעי התקשורת כי בעת הביקור בארה”ב נכח מר בוכריס בניסוי של המערכת, בו שוגרו 36 רקטות ומהן רק 8 יורטו, ולכן הניסוי כולו היה כישלון – דהיינו, כי ממצאי הביקור מספקים חיזוק נוסף לעמדת מערכת הבטחון הפוסלת את ה”נאוטילוס” וה”סקייגארד”. ה”ידיעה” על כך פורסמה קבל עם ועדה, בהבלטה מרבית, בטלוויזיה – בערוץ 2, ובעיתונים “מעריב”, “ג’רוזלם פוסט” ו”הארץ”.

 

41.               רק לאחר שהנזק כתוצאה מן ההדלפה כבר נגרם (שהרי הציבור הרחב – שאינו מתמצא בפרטי תהליך פיתוח מערכת הנשק ובמאפייניה – כבר נחשף ל”ידיעה” השקרית והפנים אותה), הודו בוכריס ומר שלמה דרור, דובר משרד הבטחון, כי ניסוי שכזה כלל לא בוצע, לא היה מתוכנן להתקיים, ואף אחד גם לא ציפה שיתקיים (ראו נספח 11 לחוות דעת זו).

 

42.               כפי שאראה להלן, טענותיהם של פנחס בוכריס ויעקב נגל בראיון עם בן כספית ב”מעריב” הינן מופרכות לחלוטין. היות שחזקה על בוכריס ונגל כי הם יודעים את האמת – הרי שמדובר בניסיון לזרות חול בעיני הציבור ולהוליכו שולל, ודי בכך כדי להצדיק בחינה מחדש של המלצתם (דהיינו – החלטתם) בעניין מערכת ההגנה מפני רקטות קצרות טווח.

 

43.               לחלופין, אם בוכריס ונגל לא ניסו להוליך שולל את הציבור ביודעין, המסקנה המתבקשת היא כי השניים פשוט אינם יודעים את העובדות הבסיסיות ביותר הנוגעות למערכת ה”נאוטילוס”/”סקייגארד”; לפיכך משקל המלצותיהם וחוות דעתם בנידון הינו אפסי ודי בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק ואף לחייב את פתיחת הנושא לבחינה מחודשת, אובייקטיבית ורצינית.

 

44.               בסעיפים 45-59 להלן תובא התייחסות, בקצירת האומר, לעיקרי טענותיהם של פנחס בוכריס ויעקב נגל, המופיעות בריאיון הנ”ל עם בן כספית בעיתון מעריב.

 

45.               הטענה: “המערכת תיצור אשליה של הגנה… תהיה לה יכולת לתת מענה רק ל- 6 עד 10 יירוטים, ואח”כ יש להפסיקה לכ-10 שעות לצורך מילוי המחסנית מחדש.

 

            האמת: מטעמי חסכון נבנתה עבור המערכת (הנסיונית) רק “מחסנית” אחת. ניתן להזמין     במפעל וולקן במפרץ חיפה עוד כ-5 עד 6 “מחסניות” כאלו, שתיוּצרנה במהלך הזמן עד           להבאת המערכת לשדרות (דהיינו בתוך כחצי שנה), וכמובן שניתן לייצר “מחסניות”             כאלה עבור מערכת ה”סקייגארד” ללא שום הגבלה. זאת ועוד – החלפת ה”מחסנית”             באחרת דורשת לא יותר מ-2 עד 3 דקות, בלבד. לפיכך, בניגוד מוחלט לנטען על ידי בוכריס ונגל, אין שום בעיה באספקת דלק סדירה ורצופה למערכת. הלא גם כשנגמרת   מחסנית ברוס”ר M-16 או ברוס”ר “תבור” (שני רובי הסער בהם מצויידים מרבית כוחות    צה”ל) מקובל להחליף את המחסנית הריקה במלאה ואיש אינו טוען שבשל כך יש    להפסיק בצה”ל את השימוש ברובים אלה… 

 

46.               הטענה: “המערכת גדולה מאוד וקשה למגן אותה”.

 

            האמת: טיעון זה אינו רלוונטי כלל. כך לדוגמא, סוללה של טילי “פטריוט” מהסוג   המופעל על ידי חיל האוויר, אינה יותר קטנה ממערכת ה”נאוטילוס” (נהפוך הוא) ויש לה          את אותן בעיות מיגון, וראה זה פלא – נימוק זה אינו מונע ממערכת הבטחון להצטייד בסוללות “פטריוט” ולהפעילן על ידי חיל האוויר (ואפילו בסמיכות לשכונות מגורים).             בדיוק באותו אופן, טיעון זה אינו מהווה נימוק נגד הבאת ה”נאוטילוס” להגנת שדרות.        ושוב יש להזכיר כי מערכת הבטחון ייעדה במקור את מערכת ה”נאוטילוס” להיפרס    באזור קריית שמונה ולתת מענה מבצעי להגנת עיר זו – למרות גודלה של המערכת;      ולמיטב ידיעתו של הח”מ, מאז יוצרה מערכת ה”נאוטילוס” ועד מועד הראיון של בוכריס ונגל ב”מעריב”, המערכת לא גדלה וה”קושי למגן אותה” לא גבר…

 

            עוד יצוין כי מערכת ה”סקייגארד” המיועדת לייצור סדרתי ולהצבה בשטח באופן קבוע       (להבדיל מה”נאוטילוס” המהווה פתרון ביניים זמני בלבד לעיר שדרות) הינה קטנה במימדיה באופן משמעותי הן מה”נאוטילוס” והן ממערכות אחרות שמערכת הבטחון    פורסת בשטח ומפעילה אותן למרות מימדיהם הגדולים יותר ממימדי ה”סקייגארד”    באופן משמעותי.

 

47.               הטענה: “המערכת תצטרך להיות ממוקמת בין שדרות לעזה ולחמאס יהיה קל לפגוע בה.

 

            האמת: רצוי היה לבקר באזור שבין העיר שדרות לרצועת עזה לפני השמעת טענת הבל        מעין זו. האזור משופע (תרתי משמע) בגבעות שמאחוריהן ניתן להציב את המערכת כך       ששום נשק שטוח מסלול (כגון ירי נק”ל, ירי מקלעים, ירי רקטות נ”ט וכיו”ב) לא יוכל             לפגוע בה, ובה בעת מערכת ה”נאוטילוס” (וכמובן גם מערכת ה”סקייגארד”, בעתיד)    תוכל לפעול בנקל נגד כל איום תלול מסלול עליה מייד לאחר שיגורו – שהרי המערכת             יודעת בהגדרה לטפל בכל איום תלול מסלול קצר טווח! והוא הדין בהגנת כל אזור עוטף      עזה ואף גבול הצפון – בכל האזורים הללו קיימים די והותר מקומות בהם ניתן להציב את מערכת ה”נאוטילוס” (ומקל וחומר את מערכת ה”סקייגארד”, הקטנה ממנה) באופן        שלא יתאפשר ירי שטוח מסלול כלשהו לעבר המערכת.

 

            למותר לציין שאת אותה טענה (מופרכת כשלעצמה) ניתן להפנות כלפי כל מערכת אחרת       ליירוט רקטות קצרות טווח, כולל מערכת “כיפת ברזל” שנבחרה על ידי אותם בוכריס ונגל עצמם…

 

48.               הטענה: “יש משמעויות של איכות סביבה.”

           

             האמת: אין כל סכנה בגזים ובדלק המזינים את המערכת לפני הפעלתה. לאחר ההפעלה פולטת מערכת הלייזר – כמוה כטילי הפטריוט – שובל של גזים בעת הפעלתה. חלק מהגזים הללו הם רעילים במינון נמוך מאוד. אך ראה זה פלא – טווח הבטחון הנדרש עבור טיל הפטריוט הוא 300 מטר, בעוד שטווח הבטחון הנדרש להגנת הצוות המפעיל את מערכות ה”נאוטילוס”/”סקייגארד” הוא 100 מטר בלבד, ועם מסנן מתאים (סופח מסחרי מסוג סידן הידרוקסיד) – לא יותר מ-30 מטר (!). דהיינו, מערכת הלייזר בטוחה יותר ופוגעת פחות באיכות הסביבה מאשר מערכת הפטריוט, הנמצאת בשימוש מבצעי נרחב בצה”ל (ואף הוצבה במספר הזדמנויות, לרבות מלחמת המפרץ ב-1991, תקופת הכוננות לפני הפלישה לעירק ב-2003 ומלחמת לבנון השניה, בסמיכות רבה לשכונות מגורים בישראל).

 

49.               הטענה: לייזר כימי (שעליו מבוססים ה”נאוטילוס” והנגזרת המבצעית שלו, ה”סקייגארד”) הוא טכנולוגיה מיושנת שלא תיושם בישראל ולא בשום מקום אחר בעולם.

 

             האמת: ההיפך הגמור הוא הנכון! בעצם ימים אלה (ונוסף על מערכת ה”נאוטילוס” הקיימת) נבנית בארצות הברית מערכת לייזר רב-עוצמה מוטסת, המכונה ABL, אשר מיועדת ליירט טילים בליסטיים (להבדיל מרקטות קצרות טווח) במעופם בטווחים של 300 עד 500 ק”מ מן המטוס הנושא את המערכת (לרבות טילים בליסטיים המשוגרים מטווחים רחוקים מאוד, הרבה יותר מטווח קרן הלייזר עצמה, המיירטת את הטיל באמצע מעופו). מערכת זו נוסתה בהצלחה מלאה כבר בניסוי המבצעי הראשון שלה, בחודש פברואר 2010, עת השמידה מהאוויר שני טילים בליסטיים מיד לאחר שיגורם.

 

            מערכת זו היא כולה על טהרת הלייזר הכימי – וזאת בניגוד מוחלט לטענתו של מר נגל         (ששימש, כזכור, יו”ר ועדת ה”מומחים” כביכול לנושא זה!) לפיה המערכת מבוססת על          טכנולוגיית לייזר מצב מוצק… טענה זו של מר נגל מעידה על חוסר התמצאות בעובדות           הבסיסיות ביותר של הנושא ולפיכך יש בה כדי להטיל צל כבד ביותר על דרכי עבודתה של             הוועדה בראשותו ועל ערך “המלצותיה”.

 

            יצוין, כי מערכת הלייזר הכימי רב-העוצמה ABL עונה על צרכי הצבא האמריקני ולכן        הוא ממשיך לפתח אותה – וזאת בניגוד למערכת ה”סקייגארד”, אשר האמריקנים התנו          את המשך פיתוחה בהשתתפות ישראלית במימון הפיתוח. לצבא האמריקני אין צורך          במערכות מסוגן של ה”נאוטילוס”/”סקייגארד”, היות ששום עיר בארה”ב אינה מותקפת             ברקטות קצרות טווח ובפצצות מרגמה – לא משטח מקסיקו ואף לא משטח קנדה.

 

            לא זו אף זו: ביום 13 במאי 2008 בצעה חברת בואינג האמריקנית ניסוי מוצלח במערכת      לייזר כימי מוטסת נוספת (מערכת ה-ATL, הנישאת על מטוס C-130) למטרות אוויר-   קרקע. המערכת מפותחת עבור משרד ההגנה האמריקני והניסוי בוצע בבסיס חיל האוויר          האמריקני קירטלנד בניו מקסיקו (ראו הודעתה לעתונות של חברת בואינג בעניין זה:           http://www.boeing.com/news/releases/2008/q2/080519a_nr.html).

 

            סיכומו של דבר – האמריקנים בונים גם בונים מערכות לייזר כימי רב-עוצמה בהתאם        לצרכיהם המבצעיים. הייתכן כי מר יעקב נגל – המתבטא בפסקנות כה רבה בענייני        הלייזר, כבקיא וכמומחה, וכמי שעמד בראש הוועדה אשר פסלה את מערכות היירוט   באמצעות לייזר בנימוקים מופרכים – אינו יודע עובדה בסיסית כזו? אם אכן זהו המצב –          איזה מין ערך יש ל”המלצות” הוועדה בראשה עמד? ואם, לעומת זאת, האיש יודע את         האמת ומשמיע בראיון עיתונאי טענות כוזבות ביודעין, על מנת להטעות את הציבור           ולטעת בו את התחושה שמערכות ה”נאוטילוס”/”סקייגארד” אינן רלוונטיות – כיצד            ניתן לסמוך על שיקול דעתו, על טיב שיקוליו ועל טוהר מניעיו? כיצד אדם המטעה את    הציבור יכול להיות מופקד על האינטרס הציבורי ועוד בתחום בעל חשיבות עצומה כל כך             לאזרחי ישראל, כמו תחום ההגנה מפני האיום תלול-המסלול?

 

            הדעת נותנת כי מי שפסלו את ה”נאוטילוס”/”סקייגארד” מטעמים כה מופרכים      ושערורייתיים (ואף שקריים ממש) יעשו כל שלאל ידם על מנת לטשטש את מחדליהם.           לפיכך יש לצפות שגם מערכות ה-ABL וה-ATL, לכשיגיעו לבשלות מבצעית, ייפסלו על         ידי אותם אנשים על מנת שלא לתת גושפנקא לטכנולוגיית הלייזר הכימי אותה פסלו            בטיעונים הזויים ומופרכים – וזאת אף אם מערכות ה-ABL וה-ATL יתבררו כנחוצות          לצה”ל ולבטחון ישראל. כך, בשל מחדלי העבר של מספר אישים במערכת הבטחון ובשל רצונם לחפות על מחדלים אלה בכל מחיר, תשתרך ישראל מאחור בכל הנוגע לשימוש             במערכות נשק אנרגיה, במקום להיות מובילה עולמית בתחום זה כפי שראוי לה שתהיה.     ועל כך כבר נאמר כי עבירה גוררת עבירה.

 

50.               הטענה: האמריקנים סגרו את המערכת. הם הפסיקו את הפיתוח שלה. לא אנחנו.

 

            האמת: את הפרויקט הפסיקה מדינת ישראל בשנת 2001, ולא האמריקנים. לאחר נסיגת צה”ל מלבנון החליטה מערכת הבטחון שהאיום תלול-המסלול הוסר, אין עוד ירי רקטות על קריית שמונה ולא כדאי להשקיע עוד במערכת הגנה. מר נגל מאשר זאת באותו ראיון עם בן כספית; לדברי נגל: “מייק מקוויי [סגן נשיא נורתרופ-גרומן; הח”מ) עצמו הודה שהפסקת פיתוח ה’נאוטילוס’, בזמנו, החלטה שהתקבלה בישראל, היתה נכונה”.

 

            מר נגל אינו מדייק בדבריו אלה: בראיון לירחון “אירוספייס אמריקה” (מרס 2007) אמר מייק מייק מקוויי בדיוק את ההיפך מן הדברים שמייחס לו נגל. מקוויי אמר כי “שיפרנו את הטכנולוגיה כדי ליצור את ה’סקייגארד’ ולעשותו זמין הן לארה”ב והן למדינות זרות. השתמשנו בלייזר הכימי כי הטכנולוגיה שלו מוכחת ובגלל שניתן לבנות ולהתקין מערכת ‘סקייגארד’ שלמה תוך 18 חודשים“.

 

            לעניין זה ראו גם את תוכנו של הראיון עם אלוף (מיל.) פרופ’ יצחק בן ישראל המצורף לחוות דעתי זו כנספח 1 לחוות דעת זו.

 

            זאת ועוד: בכנס בנושא שהתקיים באוקטובר 2007 בירושלים מטעם עמותת עי”ט – העמותה הישראלית להגנה מפני טילים (גוף וולונטרי בו פעילים מיטב המומחים בתחום, מהם כאלה שכיהנו בתפקידים בכירים במערכת הבטחון בכלל ובנושא ההגנה מפני טילים ורקטות בפרט), אמר מנכ”ל משרד הבטחון דאז, אלוף (מיל.) עמוס ירון כי הפסקת הפעילות במערכת ה”נאוטילוס”/”סקייגארד” נבעה מטעמי תקציב (של מדינת ישראל) בלבד.

 

51.               הטענה: מכתבה של חברת נורתרופ-גרומן למערכת הבטחון ובו ההתחייבויות הכתובות בנוגע לייצור ה”סקייגארד” נשלח “לפני שנים”, מתייחס ל”נאוטילוס”, “אינו רלוונטי עכשיו” ו”נעשה לפני תקופתו” של פנחס בוכריס בתפקידו כמנכ”ל משרד הבטחון בעת הראיון עם בן כספית ב”מעריב”.

 

            האמת: במהלך הראיון הפנה העיתונאי בן כספית את תשומת לבו של פנחס בוכריס למכתב ההתחייבות הרשמי ששלח סגן נשיא נורתרופ-גרומן, מייק מקוויי, למערכת הבטחון בחודש ינואר 2007 (שהעתקו מצורף כנספח 5 לחוות דעת זו) ובמסגרתו התחייבה החברה לביצועים, ללוחות זמנים, לעלויות ואף לתשלום קנסות בגין חריגה מלוחות הזמנים (התחייבות יוצאת דופן, בה לוקחת החברה המפתחת את כל הסיכונים על עצמה ובכך מעידה על בטחונה ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה). מכתב זה נשלח למערכת הבטחון כשנה לערך לפני הראיון עם מר בוכריס.

 

            תשובתו של בוכריס לבן כספית היא מדהימה. לדבריו: “אתה מדבר על מכתב שנשלח לפני שנים, ועל הנאוטילוס, וכל זה לא רלוונטי עכשיו. אני לא יודע להתייחס לדברים שנעשו לפני תקופתי“. קשה להאמין שטענה כזו יצאה מפיו של מנכ”ל משרד הבטחון, האמור “להפוך כל אבן” (כדבריו שלו) על מנת לספק פתרון לאזרחים המותקפים ברקטות ופצצות מרגמה זה שנים – ובמיוחד אנשי שדרות והיישובים הסמוכים לה.

 

            מכתבה של חברת נורתרופ-גרומן מתייחס למערכת ה”סקייגארד”, ולא ל”נאוטילוס”; הוא נשלח לכל הגורמים הרלוונטים במערכת הבטחון ביום 16 בינואר 2007, דהיינו כ-3 חודשים בלבד לפני שמר בוכריס החל לכהן כמנכ”ל משרד הבטחון, וכשנה בלבד לפני הראיון עם בן כספית (ולא “לפני שנים”); והוא רלוונטי מאין כמוהו, ואפילו מר נגל מצטט ממנו באופן חופשי בהמשך הראיון. אני יכול להעיד כי חברי עודד עמיחי ואנוכי הפנינו באופן אישי את תשומת לבו של מר בוכריס למכתבה של נורתרופ-גרומן במספר הזדמנויות בשנה שקדמה לראיון עם בן כספית, והדגשנו בפניו את חשיבותו של המכתב – באשר הוא מתווה תוכנית שניתן היה להניע אותה מייד עם קבלתה והיתה מביאה לכך שמערכות “סקייגארד” ראשונות יכולות היו להיות מוצבות באזור עוטף עזה כבר החל בחודש יולי 2008 ולספק הגנה מצוינת לעיר שדרות וליישובים הסמוכים לה, ובתוך פרק זמן של חודשים ספורים בלבד גם לעיר אשקלון ולכל יישובי קו העימות בדרום (ובהמשך אף ליישובי הצפון).

 

            הצעתה של חברת נורתרופ-גרומן (אחת משלוש החברות הגדולות והמוערכות בעולם בתחום המערכות הצבאיות) פשוט הושלכה על ידי ועדת נגל ככלי אין חפץ בו, ללא דיון כלשהו וללא בחינה כלשהי של הדברים לגופם, ובהתעלם מכל הנתונים שהיו פרוסים בפני הוועדה. מכתב זה אף לא זכה למענה כלשהו מצידה של מערכת הביטחון!

 

            עם המכתב הושלכה כלאחר יד גם טכנולוגיית הלייזר הכימי רב העוצמה – שהיא הטכנולוגיה היחידה בעולם שהוכיחה יעילות בניסויים מבצעיים נגד איומים בליסטיים קצרי טווח, כולל פצצות מרגמה! מדינת ישראל נותרה עם פתרון מבוסס טילים בלבד, שאינו קיים, יעילותו חלקית ועלותו מרקיעת שחקים.

 

52.               הטענה: לדברי מר בוכריס, הוא ביקש מהאמריקנים הערכות של זמן ועלות לייצור מערכת ה”סקייגארד” (הנגזרת המבצעית של ה”נאוטילוס”) ולא קיבל הערכות כאלה.

 

            האמת: מכתבה של חברת נורתרופ-גרומן, נספח 5 לחוות דעת זו, מתווה את אופן התנעת הפרויקט, את לוחות הזמנים שלו ואת העלויות בצירוף התחייבות לגבי כל אלה, המגובה בנכונות לשלם קנסות במקרה של חריגה. נוסף על כך, מצגת בהיקף של כ-170 שקפים, שהציגה החברה בפני “ועדת נגל” ימים מספר לפני משלוח המכתב, מתארת את כל תכונות מערכת ה”סקייגארד” ואת הסטטוס שלה. מערכת הסקייגארד היא למעשה “בלוק 0” (כינוי לגרסה אחת מתוך חמש שתוכננו) שהוצג בפני מפא”ת במפגש PDR שהתקיים בארה”ב באוגוסט 2005. ההצגה האמורה כללה תיכון הנדסי מלא של המערכת המאפשר תחילת בנייתה. צבא ארה”ב כיסה את הוצאות החברה לביצוע תיכון זה. עיקר החומר הנדרש לתחילת מו”מ להבאת ה”סקייגארד” לישראל נמצא במשרד הבטחון זה שנים, וזמן רב לפני שמר בוכריס העניק את הראיון לבן כספית ב”מעריב”. כל מה שנדרש הוא לעיין בחומר, לרענן את הזכרון, ולדון בנושא ברצינות ובאופן אובייקטיבי, ללא שיקולים זרים, אישיים ופסולים שכל קשר בינם לבין טובת הציבור בישראל הוא פחות מאשר מקרי.

 

53.               הטענה: לדברי מר נגל, טוענים האמריקנים כי נדרשות לקרן הלייזר 13 עד 15 שניות על מנת להשמיד איום.

 

            האמת: זמן התגובה של מערכת הלייזר מרגע גילוי האיום באמצעות המכ”ם ועד לעקיבה אחר המטרה הוא כשניה עד 2 שניות בלבד. זהו גם הזמן הנדרש למעבר ממטרה אחת לשנייה. על מנת להשמיד את המטרה נדרשות ל”סקייגארד” עוד כשניה אחת עד 3 שניות – רחוק מהנטען על ידי נגל, ששוב מוכיח חוסר בקיאות משווע ושערורייתי בעובדות הבסיסיות ביותר הצריכות לעניין.

 

54.               הטענה: בניסוי שהתקיים בשנת 2001 נורו 36 רקטות, כאשר מתוכן הושמדו רק 8 רקטות.

 

האמת: גם טענתו זו של מר נגל היא מופרכת לחלוטין ואין בה אף שמץ של אמת. על מנת לסבר את האוזן יצוין כי ניסוי כזה לא יכול היה להתבצע, אף לשיטתו של מר נגל עצמו, שכן בניסויי מערכת ה”נאוטילוס” נעשה שימוש ב”מחסנית” גזים ודלקים אחת בלבד, המספיקה ל-8 עד 10 “יריות” (יירוטים), כאשר מילויה מחדש של ה”מחסנית” מאותו דגם אורך כמה שעות. לפיכך אין, מעולם לא היה ומעולם אף לא יכול היה להיות ניסוי במהלכו נורות לעבר המערכת 36 רקטות.

 

            העובדות הן שבסיום פיתוח המערכת, בשנים 2000 ו-2001, נערכו ניסויים במערכת בעת שהיא סבלה עדיין, באופן טבעי וכצפוי בכל מקרה של פיתוח מערכת נשק חדשה, מ”חבלי ילדות” בכל מרכיביה – לרבות המכ”ם ומערכת הפיקוד, המשותפים לה ולמערכת “כיפת ברזל”. באותה תקופה נדרשו מספר ימים להכנתו של כל ניסוי. הפיתוח נמשך והוכנסו במערכת שיפורים משמעותיים לאור תוצאות הניסויים. בהמשך התהליך, המערכת יוצבה וזמן ההכנה לקראת ניסוי קוצר עד לשעתיים ואף פחות מכך. מאז ייצוב המערכת, ב-2001, יירטה מערכת ה”נאוטילוס” את המטרות ללא יוצאת מן הכלל בכל פעם שקרן הלייזר הופעלה. היות שהיו מקרים בודדים שבהם נכשלה הוראת ההפעלה למערכת הלייזר, אישר צבא ארה”ב, מסיבה זו בלבד, לחברת נורתרופ-גרומן להציג “רק” סיכויי יירוט המוגדרים “גדולים מ-90%”, ולא סיכויי יירוט של 100%, שזהו למעשה שיעור הצלחתה האמיתי של המערכת (כאשר כאמור, מערכות המשנה שגרמו לכשלים בודדים הינן משותפות ל”נאוטילוס”/”סקייגארד” ול”כיפת ברזל”). זהו שיעור הצלחה מדהים בהשוואה לכל מערכת יירוט קינטית (המבוססת על שיגור טילים מיירטים, כמו “כיפת ברזל”) בתנאים דומים.

 

            על הצלחתם יוצאת הדופן של הניסויים במערכת ה”נאוטילוס” העיד גם מי שהיה ראש מפא”ת בתקופה בה כשהפרויקט הותנע ובה הסתיים פיתוחו – אלוף (מיל.) פרופ’ יצחק בן ישראל, שבראיון לעיתון “מקור ראשון” ב-29 בדצמבר 2006 (ראו נספח 1 לחוות דעת זו) אמר כי: “בניסויים שנערכו בניו מקסיקו ע”י צוות הפיתוח הוכיחה המערכת מאה אחוזי הצלחה. משנת 2000 ועד להקפאת הפרויקט בשנת 2004 הביאו אתם המדענים הישראלים עשרות קטיושות תוצרת המזרח התיכון וכולן, ללא יוצא מן הכלל, הופלו בזמן מעופן“. מייק מקוויי, סגן נשיא חברת נורתרופ-גרומן אמר דברים זהים בראיון לירחון “אירוספייס אמריקה” (מרס 2007): מערכת ה-THEL (‘נאוטילוס’) יירטה 46 רקטות, פצמ”רים ופגזי ארטילריה – בהצלחה מוחלטת (100%)“.

 

55.               הטענה: הלייזר המבוסס על מצב מוצק הוא הפתרון.

 

            האמת: טענה זו היא בלתי מבוססת מדעית וטכנולוגית, ומנותקת ממצוקת תושבי שדרות והאזור. גם לדעת מומחי מפא”ת, אין סיכוי שמערכת מבצעית המבוססת על טכנולוגיה זו תיושם לפני חלוף עשור נוסף, אם בכלל. עד אז העורף צפוי להישאר חשוף, ולו רק מטעמים תקציביים של עלות הטילים המיירטים של מערכת “כיפת ברזל”, אפילו תחת ההנחה שמערכת הבטחון תצטייד בדי והותר מערכת “כיפת ברזל” ותפעיל מערכות אלה גם מול ירי רקטות “שגרתי” אל יישובינו ולא רק בעת מלחמה.

 

            כמפורט בהרחבה בחוות דעתו של חברי, עודד עמיחי, קיים קושי עקרוני בלייזר מצב מוצק הכרוך בבעיית פיזור החום הנוצר בעת הפעלת המערכת. קושי זה מגביל את המערכת להספק מקסימלי של כ- 100 קילוואט. זהו הספק שיאפשר טווח מבצעי יעיל של כ-2 עד 3 ק”מ בלבד, שהוא רחוק מן הנדרש. הספק הלייזר במערכת ה”סקייגארד” גדול בסדר גודל, ולפיכך הוא מאפשר טווח העסקת מטרה של 10 ק”מ. נוסף על כך, אורך הגל בו פועל לייזר מצב מוצק גורם לעיוורון כאשר הוא מוחזר מהמטרה אותה רוצים ליירט, ולכן הוא אינו מתאים ולא יתאים אי פעם בעתיד להגנה על יישובים אזרחיים. ל”סקייגארד”, הפועל באורך גל גבוה יותר, אין בעיה כזאת. ולבסוף, אורך הגל בו פועל לייזר מצב מוצק רגיש יותר לניחותים באטמוספירה בהשוואה לאורך הגל של מערכות המבוססות על לייזר כימי.

 

56.               הטענה: ביצועי מערכת “כיפת ברזל” יהיו טובים יותר ב-15 פרמטרים שנבדקו על ידי “ועדת נגל”, מביצועי ה”סקייגארד”.

 

האמת: רשימת 15 הפרמטרים הללו אינה מוכרת וכל הנסיונות להבין במה מדובר עלו בתוהו. אפילו בהנחה שמאן דהו ניסה להכין רשימה כזו, ראוי לברר האם פרמטרים אלה הוגדרו באופן שיחשוף את שתי המערכות להשוואה נכונה.

 

            מכל מקום, העובדות הבאות הן ידועות וברורות:

 

·         מערך של שתי מערכות “סקייגארד” המגנות על עיר כמו קריית שמונה או שדרות עומד בכל מתארי הייחוס המבצעיים, כולל ירי במטחים, כולל במצבי מזג אוויר אופייניים, כפי שהוגדרו על ידי מערכת הבטחון לקראת כינוסה של “ועדת נגל”.

 

·         שלא כמערכת “כיפת ברזל”, למערכות ה”נאוטילוס” ו”הסקייגארד” אין כל בעיה של פעולה כנגד הרקטות קצרות טווח ופגזי המרגמה הממררים את חיי תושבי עוטף עזה.

 

·         גם מול איומים הנורים לטווחים ארוכים יחסית, מולם מערכת “כיפת ברזל” כן תוכל לפעול – סיכויי היירוט של מערכות טילים נגד רקטות, כמו “כיפת ברזל”, רחוקים מלהיות 100% (וזאת על יסוד הססטיסטיקות של הניסויים שבוצעו במערכות יירוט קינטיות, כולל מערכת החץ ליירוט טילים בליסטיים); עובדה זו דורשת ירי של יותר מטיל-מיירט אחד על מנת לפגוע במטרה – כפי שאכן מחייבת כיום תורת הלחימה; לעומת זאת, מושג ההחטאה אינו קיים כלל במערכות מבוססות לייזר שכן עבור כל האיומים הרלוונטיים – כפי שהוכיחו ניסויי מערכת ה”נאוטילוס” – די בכך שקרן הלייזר תהיה על המטרה כדי לוודא את יירוטה. הנעלם היחיד הוא האם המטרה תושמד תוך שנייה אחת או תוך שלוש שניות.  גם חברת נורתרופ-גרומן חוזרת ומצהירה כי: בכל פעם שהלייזר הופעל המטרה יורטה“, וגם מי שעמד בראש המערכת, אלוף (מיל.) פרופ’ יצחק בן ישראל מסכים עם קביעה הזו (ראו נספח 1 לחוות דעת זו).

 

·         העלות הנמוכה של “ירי” לייזר – כ-2,000 דולר בממוצע – מאפשרת “פילוסופיית לחימה שעיקרה יירוט כל האיומים הנמצאים באוויר, ללא תעדוף במידת האפשר. זאת בניגוד למערכת “כיפת ברזל”, שמטעמי עלות לא תופעל (גם לדברי מר בוכריס) אלא נגד האיומים היותר מסוכנים. אלו שלא ייפגעו יגיעו לקרקע, וכל אחד מהם יגרום את הנזק הפוטנציאלי שלו. עלותו של היירוט באמצעות טילים-מיירטים (“כיפת ברזל”) צפויה להשפיע גם על ההחלטה בכמה מערכות “כיפת ברזל” להצטייד, בכמה טילים-מיירטים להצטייד, היכן ייפרסו המערכות הללו ומתי יופעלו (האם גם מול ירי “שגרתי”, כמו זה שממנו סובלים תושבי שדרות, עוטף עזה ואשקלון – או שמא רק מול ירי המתבצע כחלק ממלחמה דוגמת מלחמת לבנון השניה או אף מלחמה כוללת).

 

·         המדיניות של יירוט האיומים “היותר מסוכנים” בלבד ב”כיפת ברזל” – לצורך התמודדות עם העלות הגבוהה של הטילים-המיירטים – צפויה לקרוס לנוכח איומים עתידיים. האויב שוקד על שיפור דיוקן של הרקטות, על הגדלת מהירותן והרש”ק שלהן, במטרה לפגוע באוכלוסיה גדולה וצפופה. שיפורים ביכולות האויב יגדילו את טווח אי היעילות של “כיפת ברזל” (טווח המינימום ממנו ניתן לשגר את האיום מבלי שייפגע – דהיינו, ניתן יהיה לשגר איומים מטווחים רחוקים יותר ויותר מבלי שהללו ייפגעו ע”י “כיפת ברזל”) מחד, ואת כמות האיומים אותם תהיה חובה ליירט (גם לשיטתם של מי שמבקשים “לחסוך” ביירוטים) מאידך. כתוצאה מכך ואם תתבסס ההגנה האקטיבית מפני רקטות על מערכת “כיפת ברזל” בלבד (כפי שהחליטה “ועדת נגל”), תתחייב גם השקעה נוספת – הן בכמויות הטילים בהן יש להצטייד והן בהגנה פסיבית, קרי – מיגון. זהו תהליך מתבדר, בלתי הגיוני ובלתי אפשרי שככל שנתקדם על ציר הזמן כך עלויותיו ירקיעו לשחקים ואילו התועלות הכרוכות בו יילכו ויפחתו.

 

·         שלא כמערכת “סקייגארד”, המבוססת במלואה על הצלחתה של ה”נאוטילוס”, מערכת כיפת ברזל לא סיימה עדיין את שלבי הפיתוח שלה. אין שום ודאות באשר להצלחתה המלאה ומועד תחילת הפעלתה המבצעית. שום ניסוי מבצעי אמיתי (ירי כנגד איומים המשוגרים לטווחים רלוונטיים להגנת ישובים קרובים לגבול) עדיין לא בוצע בה, גם לא בסדרת הניסויים ה”מוצלחת” בינואר 2010 בה מערכת הביטחון כה השתבחה. מערכת “כיפת ברזל” תצטרך להתחיל להוכיח את אשר מערכות הלייזר הכימי “כבר שכחו מזמן”…

 

57.               הטענה: עננים מבטלים את יעילות הלייזר.

 

            האמת: מגבלה מעין זו קיימת אך ורק בתנאי מזג אוויר קיצוניים של עננות נמוכה מאוד, שממש מלחכת את הקרקע. תנאים כאלו שכיחים באזורנו הרבה פחות מ-10% מימי השנה. העננות השכיחה באזור עזה, שבלמעלה מ- 90% מהזמן מתחילה מגובה של כ- 2500 רגל ומעלה, תאפשר פעולת הגנה מלאה גם מתחת לבסיס הענן באותם מתארי ייחוס שאוזכרו לעיל.

 

58.               הטענה: אין להאמין לחברת נורתרופ-גרומן. היא לא עמדה בעבר בהתחייבויותיה וחרגה בלוחות הזמנים ובתקציב. היא תחרוג גם הפעם.

 

            האמת: כמי שעיסוקו ומומחיותו בתחום פיתוח מערכות צבאיות, אני קובע חד משמעית כי החריגות בפיתוח ה”נאוטילוס” (4 שנים במקום 3 שנים והוצאה של 220 מיליון דולר במקום 168 מיליון דולר) אינן יוצאות דופן לפרויקט מורכב וחדשני מסוג זה – וההישג, לעומת זאת, חריג בהצלחתו בכל היבט. כל גורם מעורב ובעל ניסיון יוכל לקבוע בקלות כי גם התעשיות הבטחוניות הישראליות ואחרות, מהמובילות בעולם, אינן טובות יותר בהיבט העמידה בלוחות הזמנים ובתקציב מחברת נורתרופ-גרומן כפי שהוכח במקרה של פיתוח מערכת ה”נאוטילוס”. יתר על כן, לגבי “חששם” של בוכריס ונגל ביחס הסטיות החזויות, הרי שחברת נורתרופ-גרומן התחייבה בכתב ללוחות זמנים מחייבים, למחיר קבוע ולקנסות פיגורים במקרה של עיכוב כלשהו – דבר המצביע על בטחונה ביכולתה לעמוד ביעדים עליהם התחייבה. למיטב ידיעתי, מפתחי “כיפת ברזל” לא נתנו התחייבויות דומות והם רחוקים מאוד מלעמוד בלוחות הזמנים שנקבעו לפרויקט זה (כאמור, מערכת כיפת ברזל היתה אמורה להיות מבצעית כבר בתחילת שנת 2009).

 

59.               לטעמי, כמי שעיסוקו ומומחיותו בפיתוח מערכות צבאיות וכאזרח ישראל, מעציב, מקומם ופאתטי לראות עד להיכן מוכנים גורמים מסוימים במערכת הבטחון להגיע במאמציהם להצדיק בדיעבד החלטה מוטעית, גורלית לבטחונה של מדינת ישראל ואומללה ממש; זאת, במקום להעז להודות בטעות ולתקנה על ידי תוספת נדבך ההגנה באמצעות מערכות לייזר רב עוצמה ולא בהכרח על חשבונה של מערכת “כיפת ברזל”, אלא לצדה.

 

ו.          הפתרון ארוך הטווח: שילוב מערכות לייזר במערכות יירוט קינטיות 

 

60.               מה, אם כן, ראוי לעשות? מהי דרך הפעולה הנכונה והמיטבית? ראשית כל, יש להביא מייד לארץ את מערכת ה”נאוטילוס”, השוכבת באתר הניסויים האמריקני בוייט סאנדס, ניו מקסיקו, כאבן שאין לה הופכין; יש להתניע מייד את ייצורן של 8 מערכות “סקייגארד” במטרה לפתור את הבעיה המיידית והייחודית של יישובי עוטף עזה, שעבורם אין פתרון אחר.

 

61.               ההמשך הוא שילוב אופטימאלי של המערכות: אין לפסול את מערכת “כיפת ברזל”, אלא להכיר במגבלותיה. יש לקוות להצלחתה, שכן הפתרון הטוב ביותר הוא בשילוב נכון בין מערכות הגנה קינטיות (באמצעות טילים-מיירטים) דוגמת “כיפת ברזל” ו”שרביט קסמים” (מערכת קינטית הנמצאת בפיתוח ומיועדת לתת מענה לרקטות בטווחים של 40-250 ק”מ) לבין מערכת הלייזר “סקייגארד”, תוך מיצוי יתרונותיהן היחסיים של המערכות הללו זו לצד זו. אין נכון יותר משילוב בין 2 סוגי המערכות הללו, אשר בלאו הכי נשענות על אותה מערכת גילוי, תקשורת, פיקוד ושליטה (דבר המאפשר להוזיל את הפתרון המשולב להגנת העורף, במידה ניכרת). ההבדל היחיד בין המערכות השונות יהיה בסוג המיירט – טיל במקרה של “כיפת ברזל” ו”שרביט קסמים”, וקרן לייזר במקרה של “סקייגארד”.

 

62.               הצבת המערכות השונות באזור רצועת עזה, בזמן הקצר ביותר האפשרי, תאפשר להעריך נכונה את הביצועים ואת היתרונות והמגבלות של כל אחת מהן בתנאי אמת, כאשר מסתמכים על מערכות מבצעיות הפועלות בשטח, לא על “הבטחות על הנייר”.

 

63.               אין לשכוח גם את מערכת ה”סקייגארד” המוטסת, שכינוייה ARIEL. כבר בשנת 2003 הציגה חברת נורתרופ-גרומן גרסה של מערכת “סקייגארד” המותקנת במטוס תובלה בינוני, כדוגמת ה”הרקולס” או בואינג 737. מערכת כזאת, כאשר מטיסים אותה בגבהים של כ-35 אלף רגל עד 40 אלף רגל, תוכל ליירט איומים בליסטיים בטווחים של עד כ-100 ואף 150 ק”מ ממנה, הרחק מגבולות הארץ, שנורים לטווחים של כ-40 ק”מ ועד כ-2000 ק”מ. מערכת זו דומה עקרונית למערכת ה-ABL האמריקנית שהוזכרה קודם, אך היא קטנה ופשוטה ממנה, וניתנת ליישום בזמן סביר (מתחייבת כמובן בדיקת היתכנות מסודרת בנושא).

 

64.               או אז, ניתן יהיה להגדיר את התמהיל היותר יעיל של הפעלת המערכות השונות. על פניו נראה שברוב המקרים יהיה נכון יותר להפעיל את מערכת הלייזר מסיבות של מגבלות ירי לטווח קצר, סיכויי השמדת מטרה עדיפים ועלות נמוכה לאין ערוך. ברם, בתנאי מזג אוויר קשים במיוחד (ובלתי שכיחים בישראל, ובפרט באזור עוטף עזה) ניתן יהיה להפעיל את “כיפת ברזל”, לאותם טווחי ירי עבורם היא רלוונטית.

 

65.               שילוב זה יאפשר להצטייד בכמות קטנה בהרבה של מיירטי “כיפת ברזל”, להחזיק מלאים קטנים יותר של מיירטים אלה, לחסוך בעלויות האחזקה שלהם ולא להיות תלויים בייצור מיירטים בעת חירום – משימה הצפויה לגזול זמן ומשאבים רבים.

 

66.               מטרת המערכת המשולבת תהיה השמדת כל האיומים ולא רק חלק מהם, כך שגם שיפורים שיכניס האויב ברקטות שברשותו לא יועילו לו לפרוץ את מסך ההגנה על אזרחי ישראל (ועצם הידיעה כי בכוונתה וביכולתה של ישראל ליירט את כל האיומים מכל הטווחים ובלי צורך להתחשב בשיקולי עלות – עשויה לגרום לאויב להתייאש מכל מאמץ לשפר את הרקטות שברשותו).

 

67.               יישום תפיסה כזו יאפשר למדינת ישראל ולאזרחיה ליהנות מכל העולמות – יירוט זול מאוד של כל המטרות, סיכויי הצלחה גבוהים ביותר, מערכת המגבה את עצמה בכל מצב, אי הסתמכות על טכנולוגיה אחת ויחידה, כיסוי מלא בתנאי מזג אוויר גבוליים ושימור היכולות הישראליות הן בתחום מערכות היירוט הקינטיות והן בתחום נשק האנרגיה (לייזר).

 

68.               זוהי האפשרות ההגיונית ביותר מבחינה בטחונית, כלכלית, טכנולוגית ואסטרטגית – אך זוהי גם האפשרות שכלל לא נשקלה על ידי “ועדת נגל” וכלל לא הובאה בפני הממשלה. כך אירע שהוועדה הוקמה על מנת להצדיק את מחדליהם של מי שעמד בראשה ושל מי שהחליטו לזנוח את פרויקט ה”נאוטילוס”/”סקייגארד” וכך אירע שבפני הממשלה לא ניצבה שום אופציה לבחירה פרט לאישור ה”המלצה” המפוקפקת שהובאה בפניה על ידי “ועדת נגל”. התוצאה אינה לטובתם ולתועלתם של אזרחי ישראל ודי לחכימא ברמיזא.

 

69.               ברצוני לסיים את חוות דעתי בנימה מעט אישית.

 

70.               הח”מ וחברו ד”ר עודד עמיחי מואשמים על ידי גורמים שונים בתקשורת ובמערכת הבטחון באינטרסנטיות, בחוסר מקצועיות ועוד כהנה וכהנה השמצות חסרות בסיס. במקום להתעמת עם טיעונינו לגופו של עניין מעדיפים אותם גורמים לתקוף אותנו לגופנו ולהתעלם לחלוטין מהנימוקים ומהעובדות.

 

71.               ענייננו היחיד בנושא חשוב זה הוא עניין לאומי. לד”ר עודד עמיחי, מומחה למערכות לייזר, שיזם ופיתח טכנולוגיות של לייזר רב עוצמה ברפא”ל עוד בשנות השבעים (ולמרות זאת לא הוזמן ל”וועדת נגל” כחבר או כעד-מומחה), לא היה מעולם ואין גם כיום כל קשר עסקי שהוא עם חברת נורתרופ-גרומן, או עם גורם אחר הקשור בנושא.

 

72.               הח”מ ליווה מטעם חברת דל-תה ציוד הנדסי את הפרויקט מתחילת 1996 ועד לחודש פברואר 2007, עת ניתקה החטיבה הרלוונטית בחברה האמריקנית את יחסיה עם כל גוף במדינת ישראל, לרבות חברת דל-תה. מאז אותה עת גם לח”מ אין קשר עסקי כלשהו, או הבטחה כלשהי, מחברת נורתרופ-גרומן.

 

73.               הח”מ וד”ר עמיחי הינם שני אזרחים המקורבים לנושא ובקיאים בו מאוד מכוח עיסוקיהם ומומחיותם, והם פועלים למען הנושא מתוך איכפתיות לשמה. גם אם האחראים למחדל עליו אנו מצביעים מנסים לטשטש עובדה זו וגם אם יוסיפו להשמיץ אותנו, אנו לא נשתוק ולא נרפה. כאזרחים אנו מתקשים לראות את תושבי עוטף עזה והנגב המערבי, שדרות ואשקלון, מתפקדים זה שנים כקורבנות פסיביים של מתקפת רקטות ופצצות מרגמה העולה כדי התעללות בהם ופגיעה חמורה בכבודם, בבטחונם, באורח חייהם התקין ובזכותם לחיות בשלווה ובבטחון בדיוק כמו תושבי תל אביב.

 

74.               אנו נוסיף ונקרא לאחראים למחדל להתייחס לעובדות ולנתונים שאנו מביאים, להתמודד עמם ולהסביר לציבור ולממשלה מדוע התנהלותם ו”המלצותיהם” מנוגדות לעובדות, לנתונים, לאינטרסים של מדינת ישראל ולטובתם של אזרחיה.

 

75.               אנו נוסיף ונקרא לשילובן של טכנולוגיית הלייזר הכימי רב העוצמה, הזמינה והמוכחת, עם טכנולוגיית הטילים נגד טילים ורקטות במינון הנכון, כך שיתקבל פתרון משולב, שהוא היעיל ביותר האפשרי הן מבחינה מבצעית והן מבחינה כלכלית.

 

 

ולראיה באתי על החתום, היום,  _______________ ביוני 2010.

 

 

                                                                             

                                                                              יוסף ארזי

 

נספחים לחוות הדעת

 

נספח 1                         ראיון עם ראש מפא”ת לשעבר האלוף (מיל) פרופ’ יצחק בן ישראל.

 

נספח 2                         פרסומים בערוצי המדיה השונים על ידי אנשי רפא”ל.

 

נספח 3                         מכתב לראש הממשלה ולשר הביטחון מיום 6.9.2009.

 

נספח 4                         מכתב לראש הממשלה ולשר הביטחון מיום 15.12.2009.

 

נספח 5                         מכתב לבכירי מערכת הביטחון מחודש 01/2007.

 

נספח 6                         פנייה ל”ועדת נגל” מטעם הח”מ בתפקידו כיועץ לחברת נורתופ-גרומן.

 

נספח 7                         דו”ח מבקר המדינה ממרץ 2009.

 

נספח 8                         מאמר בעיתון הארץ מאת יוסי מלמן מיום 25.3.2009.

 

נספח 9                         כתבה בעיתון הארץ מאת עמוס הראל מיום 3.2.2010.

           

נספח 10            ראיון של אורון אוריול ל”דיפנס ניוז” מיום 23.1.2009.

 

נספח 11            ראיון של פנחס בוכריס לעיתון מעריב מיום 4.4.2008.      

__________

סקאייגארד/נאוטילוס נ’ כיפת הברזל: העתירה לבג”ץ

נספח א’: חוות דעת מומחה, ד”ר עודד עמיחי

נספח ב’: חוות דעת מומחה, אל”מ (מיל.) יוסף ארזי (אתה כאן)

__________

מחדל הגנת העורף: מדוע נזנח פתרון הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד) לטובת כיפת ברזל“?

האם מדינת ישראל החליטה להפקיר את העורף לירי בליסטי?

עוד על מחדל הגנת העורף, ועל פתרון הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד) שנזנח לטובת “כיפת ברזל

עוד על גרירת-הרגליים בעניין מערכות הלייזר נגד טילים: מערכת הביטחון שמה את כל הביצים בסל עם חור



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר