אני קוראת את הטור שלך בעיתון “הארץ” כמעט בקביעות, וקראתי את ספרך האחרון, “גוף שני יחיד” (הוצאת כתר), וגם אני התרשמתי. למי שעדיין לא קרא תרשה לי לספר בכמה שורות על עלילת הספר.

יש לנו שני גיבורים. אחד (גוף שני) עורך דין ערבי, ללא שם, שחי בעושר ובאושר, נשוי, אב לשני ילדים ולאשה משכילה שגר במזרח ירושלים אבל משרדו ממוקם ברחוב קינג ג’ורג’ בלב ירושלים המערבית, מפני שמשרד בירושלים המערבית זה לא כמו משרד במזרחה. הכל בהישג יד. בתי- קפה, מסעדות, חנויות וחנות הספרים “יד שניה”. עורך דין עושה חיל. הוא מעורה בחברה הערבית המשכילה, יש לו קשרים עם פעיל פת”ח, בזכות זה שבתו היא מזכירתו. חלק מהקליינטים שלו הם אנשי החזית העממית והוא מגן עליהם. העורך דין מדבר עברית מצוינת, מתחבר עם יהודים שבסביבת משרדו, נוסע במרצדס מפוארת ולבוש במיטב האופנה. הכל נראה מבטיח עד שיום אחד הוא רוכש ספר של טולסטוי, סונטת קרויצר, בחנות הספרים “יד שניה” שממוקמת ברחוב שץ, ואני מכירה את החנות הנפלאה והמיוחדת הזאת. מאותו רגע שרכש את הספר חייו משתנים מקצה לקצה.

הגיבור השני שמסופר בגוף ראשון הוא בחור צעיר שלמד עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בהר-הצופים שאת שמו אנחנו כן יודעים, מטפל במשמרת לילה בבחור בשם יונתן, שהוא צמח. אסנת, המטפלת בו ביום מבחינה בדמיון ביניהם. כלומר, אמיר דומה מאוד ליונתן. אמיר יותר ויותר מתקשר לאמו של יונתן ולכל מה שיש בחדרו של יונתן עד כדי כך שהוא מחליט להיות יונתן. הוא גונב את זהותו ואמו של יונתן עוזרת ותומכת בו. ספר מרתק שמעורר מחשבה והרבה שאלות.

את האמת, סייד קשוע? אני לא מקנאה בך. לחיות בשני עולמות ולא להיות שייך לשום חברה זה כמו לחתוך את הגוף והנשמה לשניים. אתה לא פה ואתה לא שם. אני בטוחה ששאלת את עצמך אין ספור פעמים למי אני מחוייב? כערבי פלשתינאי אתה יוצא נחרצות על מה שכואב ומדאיג. אתה לא מותר ו”מכניס” לנו בכל הזדמנות על העוולות והפשעים שאנו גורמים לכם.

מצד שני, גדלת והתחנכת בצד הישראלי והשפה שאתה יודע על בורייה היא עברית ובאחת ההזדמנויות אמרת שלכתוב בערבית אינך מסוגל כי ערבית ספרותית זו שפה אחרת שאתה לא מכיר.

מקום מגוריך היא בשכונה ירושלמית במערב העיר ולא בעיר המזרחית, בעיר העתיקה או בכפר שבו נולדת. המעורבות שלך בהוויה ובתרבות הישראלית היא גדולה ואתה מכיר אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו. שאלת הזהות ולמי אתה מחוייב היא קשה מנשוא. אני זוכרת את הרשימה שכתבת על הטיול המשפחתי בעיר העתיקה ביום שבת שהבן התעקש לדבר רק עברית וביקש חולצה טי–שרט מודפסת עם סופרמן, והבת דיברה ערבית והתעקשה שתקנו לה כפייה אפורה. התיאור שלך גם ברשימה זו מתארת את בעיית הזהות של ילדיך. השייכות.

עוד סיפרת לנו איפה-שהוא שאם יתאפשר לך לעזוב את הארץ ולעבור לברלין תשקול זאת ברצינות. סייד קשוע, אל תתפתה – גם שם תרגיש רע. על מה תכתוב? על הבעיות של הגרמנים? תשאר איתנו ותמשיך להתייסר ולייסר אותנו. קולך חשוב.

מאוד אשמח לשתות איתך אפריטיף: ויסקי עם הרבה קרח. לאכול איתך כמנה ראשונה, גיפלטע פיש. מנה עיקרית מאלובה ונקנח בקרם-בורלה.