הרפתקאותיו של ג’ורג’ מיטצ’ל במזרח התיכון

הרפתקאותיו של ג’ורג’ מיטצ’ל במזרח התיכון

ד”ר ישראל בר-ניר
09.06.2010 00:35
סיפור הצלחה אמריקאי - לא במזרח התיכון

סיפור הצלחה אמריקאי – לא במזרח התיכון


בואו של ג’ורג’ מיטצ’ל למזרח התיכון מעורר את השאלה – מה הוא מחפש פה? הסיבוב הקודם של מעורבותו בסיכסוך הישראלי ערבי לא היה סיפור הצלחה, וכבר איינשטיין הגדיר טרוף – חזרה על אותו ניסיון פעם אחר פעם תוך תיקווה שהתוצאה תהיה שונה



בואו של ג’ורג’ מיטצ’ל, שליחו המיוחד של הנשיא אובאמה למזרח התיכון, לאזור מעורר את השאלה שחוזרת על עצמה בכל פעם שאיזה מתווך או שליח אמריקאי בא לאזורנו – מה הוא מחפש פה? הסיבוב הקודם של מעורבותו של מיטצ’ל בסיכסוך הישראלי ערבי לא היה סיפור הצלחה, וכבר איינשטיין הגדיר טרוף – חזרה על אותו ניסיון פעם אחר פעם תוך תיקווה שהתוצאה תהיה שונה. בשורות הבאות נסקור את מה שקרה בעבר, ננסה לראות אם מה שהוא השתנה וכן אם יש סיכוי שיצא מזה מה שהוא.

א.    מי הוא ומה הוא ג’ורג’ מיטצ’ל ?

ג’ורג’ מיטצ’ל הוא סיפור הצלחה אמריקאי טיפוסי. אדם שהתחיל מכלום והגיע כמעט לפיסגה. הוא ממוצא אירי, וגדל והתחנך כקתולי. אביו, שהתייתם בגיל צעיר, אומץ ע”י משפחת מהגרים מלבנון ומאוחר יותר נישא ללבנונית שהגרה לארה”ב בשנות העשרים של המאה הקודמת. הקתוליות של מיטצ’ל היא הגירסא המרונית המקובלת בלבנון (אני לא כל כך מתמצא בהבדלים בין הזרמים השונים בכנסיה). מיטצ’ל, צעיר הבנים של הזוג, הצטיין בלימודים ובספורט, נכנס לפוליטיקה ונבחר לסנאט. בסנאט הוא עשה חיל והגיע לתפקיד של מנהיג הסיעה הדמוקרטית, תפקיד אותו הוא מילא עד שפרש מהחיים הפוליטיים בשנת 1994. בבחירות לנשיאות של שנת 2000 ראו אותו כמועמד רציני לתפקיד סגן הנשיא, אבל אל גור העדיף בסוף את ליברמן (ג’ו, לא אביגדור …). אחרי פרישתו מהסנאט, מיטצ’ל מלא תפקידים ציבוריים שונים, ובין השאר נשלח ע”י הנשיא קלינטון לנסות למצוא הסדר באירלנד. שליחותו של מיטצ’ל באירלנד הצליחה. ישנן פה ושם חריקות, אבל בסך הכל ההסדר שהוא השיג שם עובד, והטרור נעלם כמעט לחלוטין מהשטח. למרות שהישגו של מיטצ’ל באירלנד היה הרבה יותר ממשי מאשר הסכמי אוסלו, מועצת החכמים הנורווגית לא חשבה שמגיע לו פרס נובל. לא צריך להגזים, דבר כזה שומרים לערפאת.

ב.    מה הביא את מיטצ’ל למזרח התיכון?

בחודש יולי 2000, התקיים מפגש פיסגה בין ברק (אהוד, לא אהרון . . . ) וערפאת בקמפ דייויד בחסותו של הנשיא קלינטון. השיחות הסתיימו בכישלון שהדהד בכל העולם. לא כאן המקום לדון בשאלה על מה ולמה, וכן לא בשאלה מי אשם בכשלון השיחות. הנקודה העיקרית היא שהצעותיו של ברק בקמפ דייויד חרגו מעל ומעבר לכל מה שאיזו ממשלה ישראלית בעבר הציעה לערבים, וערפאת יכול היה בהחלט לאמר עם שובו הביתה עוד כישלון כזה וניצחנו.

ערפאת, שלא היה מוכן לראות בהצעותיו של ברק אפילו נקודת פתיחה למו”מ, שב הביתה וחודשיים אחרי כן, בספטמבר 2000, פתח במה שזכה בזמנו לשם “מלחמת אוסלו” – השם הרשמי שונה יותר מאוחר ל”אינתיפאדה השניה”. קובעי המדיניות כנראה ראו סתירה לוגית בעובדה שחתן פרס נובל לשלום פותח במלחמה, ולכן שינוי השם.

אנשים האמונים על חשיבה והיגיון מערביים התקשו להבין את ההתפתחות הזאת. אפילו השמאל הקיצוני בישראל נאלם דום. הנשיא קלינטון, שיוקרתו נפגעה קשה בשל נאפופיו עם מוניקה לווינסקי, ראה ביישוב הסכסוך במזרח התיכון משימה ראשונה במעלה, אמצעי לטהר את שמו ולהבטיח את מקומו בספרי ההיסטוריה. הפיאסקו של קמפ דייויד והמלחמה שבאה בעיקבותיו, שבשו לו את התוכניות. קלינטון החליט לנסות לעצור את ההדרדרות, ולשם כך הוא שלח לאזור את מיטצ’ל מתוך תיקווה שהאיש יצליח לכבות את האש לפני שמאבדים שליטה.

ג.      למה מיטצ’ל?

לכאורה בחירתו של מיטצ’ל נראית בחירה טובה. הצלחתו בהשגת הסדר באירלנד, בה התנהל מאבק מר, כולל שפע של מעשי טרור אכזריים נגד לא לוחמים, במשך עשרות שנים, נתנה מקום לתקווה שהוא יצליח להגיע להסדר דומה במזרח התיכון. גורם נוסף, אולי המכריע, בבחירתו של מיטצ’ל היה הרקע המשפחתי שלו שתואר למעלה. עם רקע כזה, כך חשבו כולם, הוא לא יתקשה למצוא שפה משותפת עם הצדדים באזור.

אבל במבט שני הדברים נראים קצת אחרת. לבנון של שנות העשרים של המאה הקודמת איננה לבנון של היום. הכרות, אפילו מקרוב, וקרבת משפחה עם לבנונים נוצרים שעזבו את האזור לפני קרוב ל 90 שנה, לא מקנה לאדם הבנה למנטליות של העולם הערבי/מוסלמי של היום ועל אחת כמה וכמה לא לזו של הפלשתינאים. אביו של מיטצ’ל שלט באופן מלא בערבית ובצרפתית, מיטצ’ל עצמו כבר לא. באשר לחלק השני בכישוריו של מיטצ’ל, הניסיון האירי הוא בכלל לא רלוונטי. באירלנד שני הצדדים מדברים אנגלית והם גדלו על התרבות האירופית-מערבית. אין כל דמיון בין האספקט הדתי של המחלוקת בין הקתולים והפרוטסטנטים באירלנד לבין זה שבין ישראל והערבים. בקיצור, התכונות בזכותן מיטצ’ל נחשב למייבין בענייני האזור, תכונות שהיו אמורות להפוך אותו למלאך הגואל שיביא את השלום והשלווה למזרח התיכון הן בלתי רלוונטיות לחלוטין. זו היתה אשליה לצפות ממנו להישגים. התוצאות בשטח מדברות בעד עצמן.

ד.     מיטצ’ל, הסיבוב הראשון – תוצאות וסיכום.

מטרת שליחותו של מיטצ’ל לא היתה ל”תווך” בין הצדדים. על המשלחת (ביחד עם למיטצ’ל היה עוד סנאטור לשעבר בשם רודמן – Warren Rudman) הוטל למצוא את “הסיבות לפרוץ המלחמה”. זה היה מה שמקובל לכנות fact finding mission. באופן מפורש המשלחת נדרשה להימנע “מהטחת האשמות”. הבעיה היא שלעמוד בדרישה כזאת זו משימה בלתי אפשרית, כי “מציאת סיבות” היא מעצם ההגדרה הטחת האשמות, לא משנה איך קוראים לזה. אז איך בכל זאת עוקפים את זה? למתווכים מנוסים יש פיתרון. עבורם הימנעות מהטחת האשמות משמעותה חלוקה שווה של האשמה (blame sharing) בין הצדדים לסיכסוך. בז’ארגון המקצועי זה נקרא תיווך מאוזן (even handed). זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, כי מה עושים כאשר הסיבות מצביעות באופן חד משמעי על אחריותו הבלעדית של אחד הצדדים? גם לזה יש תשובה – מחפשים סיבות ל”שתף” באחריות את הצד השני. ואם לא מוצאים? אז מחפשים יותר חזק. ואם בכל זאת לא מוצאים? אז ממציאים. בקיצור, כמו שנאמר במקורות יגעת ולא מצאת אל תאמין. זה בדיוק מה שקרה למיטצ’ל. אחרי הרבה חיפושים מייגעים שכולם העלו חרס, הוא הצליח למצוא נושא שאיפשר לו לשלב את ישראל באחריות למלחמה שערפאת פתח בה. מה הוא מצא? הוא מצא את ההתנחלויות.

עד מיטצ’ל, נושא ההתנחלויות לא תפס מקום מרכזי בדיונים שהתנהלו בין ישראל לבין הפלשתינאים. למעשה הוא היה רדום. בהסכמי אוסלו הוא בקושי מוזכר (ייתכן שהיו הבטחות של ביילין בעל פה, או שהיו “הבנות” מצד הפלשתינאים, אבל מה שלא כתוב שווה את הניר עליו הוא כתוב). בהסכם אוסלו II, כפי שהוצג ע”י רבין המנוח בכנסת, לא הוטלו כל הגבלות על ההתנחלויות – לא על בניה בהתנחלויות קיימות ולא על בניה של התנחלויות חדשות, כך לפחות רבין הציג את הדברים בנאומו בכנסת לפני ההצבעה. היה משפט סתמי בו נאמר על גורל ההתנחלויות יוחלט במסגרת ההסכם הסופי. זה משפט שכל אחד יכול להבין אותו איך שהוא רוצה. לא היתה שום מחוייבות ישראלית לאמץ את הפרשנות של תנועת “שלום עכשיו” למשפט הזה. ואכן, הפלשתינאים אף פעם לא עשו מזה עניין. מאחר ומטרתם היתה (ונשארה) לחסל את הנוכחות היהודית באזור, מה כבר יכולות תריסר התנחלויות יותר או פחות לשנות? כל הוויכוחים בנושא ההתנחלויות היו בין הישראלים לבין עצמם וכן בין ממשלת ישראל והמימשלים השונים בארה”ב. מחיר ה”איזון” אותו מיטצ’ל הצליח להשיג בדו”ח שלו היה מסמר נוסף בארון המתים של תהליך אוסלו. הפלשתינאים לא יכלו להרשות לעצמם להיות יותר “נדיבים” מאשר המתווך ה”מאוזן” – ארה”ב. הסיפור הזה חוזר, במהדורה קצת יותר קיצונית, על עצמו עכשיו עם אובאמה.

משלחת מיטצ’ל יצאה לדרכה באוקטובר 2000, זמן קצר אחרי פרוץ האינתיפאדה השניה. שבעה חודשים לאחר מכן, במאי 2001, היא פרסמה דו”ח עב כרס שהכיל ממצאים, מסקנות והמלצות. כשהדו”ח הופיע, המצב הבינלאומי היה שונה לחלוטין. בבית הלבן ישב נשיא חדש, וראש ממשלת ישראל כבר לא היה אהוד ברק. לא אכביר במלים על הדו”ח הזה. אסתפק במה שכתב עליו תום פרידמן מהניו יורק טיימס, אדם שרחוק מלהיות חשוד באהדה מיוחדת למדינת ישראל וממשלתה. יש לקחת את כל העותקים של דו”ח מיטצ’ל, לעשות מהם ערימה גדולה ולהצית אותה באש. זה וודאי ייצור מספיק אנרגיה כדי להקל במקצת על ביצוע תוכנית החיסכון באנרגיה של הנשיא בוש (Take all the Copies of the Mitchell Report, Make a Big Pile out of Them, and Set Them Ablaze into a Gigantic Bonfire. It Would Surely Generate Enough Heat, and Light, to Make a Small Contribution to the Bush Energy Plan, T. Friedman, NY Times, May 22, 2001). אינני יודע אם הנשיא בוש היה נוהג לקרוא את הניו יורק טיימס, ואם כן, אם הוא נהג לקרוא את הטור של פרידמן. דבר אחד אני כן יודע, בוש נהג ע”פ עצתו של פרידמן. אש הוא לא הדליק אבל על דו”ח מיטצ’ל לא שמעו יותר.

לפני שאמשיך, פסק זמן לתאור אפיזודה מאותה תקופה. אחרי הבחירות של נובמבר 2000, בתקופת המעבר בין נשיא לנשיא, יוסי ביילין, שכיהן כשר המשפטים בממשלתו של ברק, הסתובב בוושינגטון כדי “לרחרח” מה צופן המימשל החדש, שהיה אז בשלבי התארגנות, למדינת ישראל. נאמר לו בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים אל לה לישראל לנקוט בשום יוזמה לפתרון הסכסוך לפני חילופי הדיירים בבית הלבן (אני יודע על זה ממקור מוסמך שהיה בעניינים). אינני יודע אם ביילין דיווח על כך לברק כאשר הוא חזר לארץ, אבל הצעד הבא היה שיחות טאבה בהן יוסי ביילין התחייב לפלשתינאים בשם ממשלת ישראל על זכות השיבה (ארי שביט כתב על כך בהרחבה בעיתון “הארץ” מיום 11 ביולי 2002). ברק נאלץ להפסיק את שיחות טאבה אחרי שנכשל בבחירות, בלי שהושג בהן שום דבר. לימים יוסי ביילין יטען אם רק היו נותנים לו עוד שבועיים הוא היה מביא את השלום.

ה.    חזון אחרית הימים – מפת הדרכים

זמנים חדשים, זמירות חדשות. בתקופה הראשונה לכהונתו, הנשיא בוש לא ראה את הסיכסוך במזרח התיכון כנושא הזקוק לטיפול מיידי. פיגוע מגדלי התאומים ב 11 בספטמבר 2001 לא שינה את יחסו הבסיסי של בוש, אבל האינתיפאדה השניה שהמשיכה להתנהל בעוצמה עם גל פיגועי התאבדות שפעם אחר פעם גרמו לזעזוע ברחבי העולם, יצרה בקרב המימשל בארה”ב תחושת דחיפות. מוכרחים לעשות מה שהוא. וכך, ביוני 2002, הנשיא בוש הציג בפומבי תוכנית שלום חדשה. חזון אחרית הימים, תוכנית פלא שהיתה אמורה להביא אחת ולתמיד לסיום הסיכסוך ולהשכין שלום במזרח התיכון. גולת הכותרת של התוכנית היתה יצירת שתי מדינות לשני עמים, יעד אליו הצדדים היו אמורים להגיע תוך שלוש שנים באמצעות מפת דרכים. אינני יודע מי אחראי לבחירת השם הזה, אבל בסמיכות זמנים מדהימה, ממש באותם ימים, יצא מהוליבוד סרט בשם הדרך לאבדון (The Road to Perdition). מאז ועד היום הצדדים המעורבים בסיכסוך וכן המימשל האמריקאי אינם מצליחים להחליט איזו מבין השתיים היא הדרך הנכונה. את המצב אפשר היה לתאר בצורה תמציתית באמצעות אימרתו של יוגי ברה, מאמן בייסבול אמריקאי שהיה ידוע באימרותיו השנונות, אם אינך יודע לאן אתה הולך, בטוח שתגיע למקום אחר (If you don’t know where you are going, you will wind up somewhere else).

הסיפור הזה הכניס לז’ארגון הפוליטי של המזרח התיכון את רעיון שתי המדינות שהפך להיות מטבע לשוני השגור על פיו של כל שוחר שלום, ועכשיו אומץ ע”י מימשל הנשיא אובאמה. אובאמה, שהוא כנראה קצת יותר אופטימי מקודמו בבית הלבן, הקציב למימוש הרעיון שנתיים. תאריך היעד המקורי, סוף שנת 2005, נמחק מהלוח.

ו.        שובו של מיטצ’ל לזירה

אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה. מיטצ’ל יכול בהחלט לאמר מלים אלו, שהמקרא שם בפיה של שרה אמנו. ממעמד של אמריטוס (Emeritus), מי שעבר ובטל מן העולם, הוא נקרא לשוב אל הדגל ולסייע לנשיא החדש, שהחליט ללכת בדרכם של חכמים וללמוד מנסיונם של אחרים. מיטצ’ל יכול היה לקבל עידוד מהעובדה שאובאמה אימץ את עמדתו בדבר “מרכזיותו” של נושא ההתנחלויות. אובאמה אפילו הרחיק יותר ממה שמיטצ’ל כתב בדו”ח שלו. הוא אימץ את הקו של תנועת “שלום עכשיו” על פיו ההתנחלויות הן “מכשול לשלום”. לא סתם “מיכשול לשלום”, ההתנחלויות הן “הדבר היחיד” המונע מהשלום להגיע לאזור.

מיטצ’ל, שבסיבוב הקודם חרש את המזרח התיכון לאורך ולרוחב, וגם לעומק וגם לגובה, וצבר הרבה מיילים של נוסע מתמיד, ארז את מזוודותיו ושב לאזור. בתום השנה הראשונה לשליחותו, ההישג היחיד עליו מיטצ’ל יכול היה להצביע היה תוספת משמעותית לחשבון המיילים שלו. בהשאלה משמו של ספר שנכתב בתקופת ההשכלה, אפשר לכנות את מיטצ’ל בשנה הזאת התועה בדרכי השלום.

אחרי שנה של מבוי סתום, שנה שבה לא חלה כל תזוזה, אובאמה הגיע למסקנה שהוא כנראה טפס על עץ גבוה מדי. לא כאן המקום לדון בשאלה מי נתן לו את הייעוץ שהעלה את ההתנחלויות אל ראש מעייניו ולמה הוא חשב שזו הדרך אל השלום. להודות בטעות זה קצת מתחת לכבודו, והוא הסתפק לכן בהצהרה היו לי צפיות גבוהות מדי. אם הספורט של אובאמה היה בייסבול ולא כדורסל, הוא היה יכול להשתמש באימרה אחרת של אותו יוגי ברה שהזכרתי למעלה, עשיתי יותר מדי שגיאות לא נכונות (We made too many wrong mistakes).

ז.      שיחות קירבה – פול גז בניוטרל

אריק שרון טבע את האימרה מה שרואים מכאן לא רואים משם. יש באימרה זו הרבה מן האמת בהקשר בו היא נאמרה – תפקידו של ראש ממשלה. אבל תקפותה של האימרה היא כמעט אוניברסלית. בהקשר עם מה שמכונה תהליך השלום המרחק בין הסימטאות והבזארים של המזרח התיכון לבין המשרד הסגלגל בבית הלבן הוא הרבה יותר גדול משבע שעות על השעון.

גישתו של אובאמה לנושא המזרח התיכון לוותה במרבית הסממנים שמאפיינים את גישתו לנושאים אחרים. אצה לו הדרך. אין לו זמן ללמוד את הנושא לעומק, העיקר לגמור מה שיותר מהר. הקצב בו המגעים בין ישראל והפלשתינאים מתנהלים לא מתאים לטמפו שלו? הוא נכנס בעצמו לעובי הקורה ומפעיל את השפעתו האישית כדי להביא לתזוזה. טיפולו של אובאמה בסיכסוך הישראלי ערבי מזכיר נהג היושב במכונית תקועה, לוחץ על דוושת הגז עד הסוף ומצפה ששהמכונית תזוז, בשעה שהמכונית נמצאת בניוטרל. למרבה האירוניה, כאשר אובאמה מחליט בסופו של דבר להכניס למהלך, הוא מעביר את ידית ההילוכים לרוורס.

וכך היום, בחודש מאי 2010, המגעים בין ישראל והפלשתינאים הגיעו למקום בו הם היו לפני אנאפוליס, לפני קמפ דייויד 2000, לפני הסכמי וואי, לפני אוסלו, ולפני מדריד. כמו בשיר לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.

המו”מ בין ישראל והפלשתינאים האמור להפתח בימים אלה, שיחות הקירבה כפי שמכנים אותו, הוא מסע אל העבר הרחוק. אם זו תהיה באמת התחלה מבראשית, או חזרה בפעם המי יודע כמה על העבר שכבר נכשל, ימים יגידו. וורן כריסוטופר (Warren Christopher), מי שהיה מזכיר המדינה הראשון במימשל קלינטון, רואה בשיחות קירבה מתכון לכישלון. המעורבות שלו בסכסוך בתקופת קלינטון, ובמיוחד שיחות הקירבה שהוא ניסה לקיים עם אסד האב בתקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, לימדו אותו מה שהוא.

היום, כשהשימוש ב-GPS הפך להיות דבר שבשיגרה, אולי מיטצ’ל יצליח למצוא את הדרך מרמאללה לירושלים בלי להזדקק למפת דרכים.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר