אליעזר ריבלין לנשיאות, דורית W ביניש – הבייתה!

אליעזר ריבלין לנשיאות, דורית W ביניש – הבייתה!

שמחה ניר, עו”ד
07.04.2010 04:56
חוסר מזל, לפחות

חוסר מזל, לפחות


על המשותף לשני הנשיאים – ג’ורג’ W בוש ודורית ביניש, מדוע אני מציע את אליעזר ריבלין במקום ביניש – עכשיו



דורית W ביניש

כן, לא טעיתם בדבר הדמיון בין ג’ורג’ W בוש לבין דורית W ביניש, והדמיון אינו רק בזה ששניהם ראו נעליים מעופפות לעברם.

W האמריקאי היה הנשיא הנלעג ביותר בתולדות ארה”ב, ו-W שלנו היא הנלעגת בנשיאי ביהמ”ש העליון לדורותיהם.

W האמריקאי נכשל בכל עסק שניסה לנהל בחייו, ואת רצף הכשלונות הזה הוא המשיך כאשר קיבל מביל קלינטון כלכלה יציבה עם אפס-גירעון, והוריש לאומה האמריקאית כלכלה מתמוטטת, עם גרעון-אדירים.

W שלנו קיבלה מקודמה, אהרן ברק, עסק כושל עם קצת רזרוות של אימון הציבור, והורידה אלי-שאול גם את המעט שירשה ממנו.

W האמריקאי לא הגיע לכדי פשיטת-רגל בעסקיו רק בגלל הקשרים של אביו, וגם W שלנו נזקקה לגלגל ההצלה של אביה (אהרן ברק) וסבה (מאיר שמגר), אשר כיתתו רגליהם לפתחו של שר המשפטים דאז, דניאל פרידמן.

גם W האמריקאי וגם W שלנו נודעו ב”יציאות” המטופשות שלהם, ולא כאן המקום לעסוק באלה של האמריקאי, שהוא כבר לא רלוואנטי, אפילו לבני ארצו הוא.

קחו, למשל, הזדמנות שהייתה לה להפגין חכמה, לומר את האמת ולגזור קופונים של אמון ציבורי, אך היא העדיפה להפגין טיפשות, לשקר ולאבד עוד ועוד מהשיירים המדולדלים של האמון הציבורי.

או, למשל, התנפלותה של W על דניאל פרידמן, כאשר זה נכנס לתפקידו כשר המשפטים. מערכת המשפט קיבלה שר משפטים מזן נדיר, שר משפטים אשר מבין את המימשק שבין הציבור לשופטיו, שר משפטים שבא לעבודה, אבל לא בתור סגן הדוברת של מערכת המשפט, איילת פילו, אלא בתור מי שמבין כי הוא נציג הציבור בדירקטוריון של מערכת המשפט.

מה היא עשתה עם זה? במקום להגיד לו ברוך הבא, דני, במקום ליפול על צווארו, ולומר לו תודה שבאת לעזור לנו, כי בשבועות האחרונים יש לנו בעייה קשה, בעייה של משבר-אמון ביחסינו עם הציבורבמקום להגיד לו שמור על העולם, ילד, כי אנחנו כבר לא מצליחים, היא התנפלה על כל מילת-ביקורת שלו.

ועוד לעניין יחסי W-פרידמן: כאשר עמדה על הפרק בחירתם של שלושה שופטים לבית המשפט העליון, W רצתה לעצמה את כל הקופה: יהונתן הקשקשן, עוזי השקרן ודוד חשין, החבר הנוסף (אשר הפתרון ה”פרסונלי” שהיא סידרה לו – נשיאות-דמיקולו בביהמ”ש המחוזי, נצרת – אינו חוקי, ועולה למשלם המסים לא מעט).

פרידמן, ילד טוב, הציע ל-W פשרה יותר-מהוגנת: קחי שנים, והשאירי לי אחד, אבל היא, בטיפשותה ובעיניה הגדולות, דחתה את ההצעה והמציאה לכך תיזה משפטית חסרת-שחר: אין לבחור שופטים בזמן כהונתה של ממשלת-מעבר … בטיפשותה היא חשבה שהציבור – כולל אחד בשם דניאל פרידמן – הוא אידיוטי וקצר-זיכרון, ולא יזכיר לה שהיא-עצמה נבחרה בזמן כהונתה של ממשלת-מעבר.

הנזק ש-W גרמה לעצמה היה כפול ומכופל: כאשר קמה ממשלת-הקבע, היא קיבלה רק מינוי אחד, והשניים האחרים היו כאלה שגם בחלומותיה הקודרים ביותר היא לא חזתה אותם.

חז”ל אמרו: איזהו חכם? הרואה את הנולד, אבל W לא ראתה את הנולד, כי היא פשוט לא מסוגלת לכך, וגם אם הייתה מסוגלת – שכרון היהירות המאפיין את מערכת המשפט לא היה נותן לה לראות את הנולד, ולקדם את פניו.

ירדה מהפסים

אבל זה כנראה לא הספיק לה, ל-W, ולאחרונה היא ממש ירדה מהפסים.

הכוונה היא להשתלחותה בטוקבקיסטים לאחר הצתת מכוניתו של השופט החיפאי משה גלעד, כשבועיים בלבד לאחר שהיא עצמה חטפה את הנעל המפורסמת. וכך אמרה:

“מדובר בהסלמה חמורה באלימות נגד שופטים אשר מתבטאת בלשון מסיתה – בעיקר בטוקבקים באינטרנט”.

מה רצתה W לומר בביטוי “לשון מסיתה” – הרגוני הרוג, ולא אדע.

ישנה הסתה שהיא עבירה פלילית, וישנה הסתה שאינה עבירה פלילית. כאשר אני קורא לפעולה לגיטימית להדיח שופט מסויים, או אפילו להחליף את כל שופטי ישראל, זו בהחלט “הסתה”. קריאה לציבור עורכי-הדין להחרים שופט מסויים, ולא להופיע בפניו, גם זו “הסתה”.

אבל בשני המקרים זו הסתה לגיטימית, ואם W הייתה מדברת על “הסתה”, היא הייתה צריכה להסביר מדוע היא לא פונה מיד לתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריה, וגם להסתכן בחשיפתה של בורות בחוק הפלילי.

אז היא אמרה “לשון הסתה”, והחדירה למוחותיהם של שומעיה את התחושה שיש כאן הסתה פסולה, בלי להסתכן בויכוח על השאלה “הסתה” מהי.

אבל השאלה היותר נכבדה היא מה רצתה W להשיג בהשתלחותה בטוקבקיסטים?

האם היא באמת מאמינה שהטוקבקיסטים יחדלו מלמתוח ביקורת עליה ועל מערכת המשפט כולה?

האם היא באמת מאמינה שבעלי האתרים, בעיקר אלה המסחריים, ישתיקו את הטוקבקיסטים, ויפגעו בעסקיהם-הם?

והאם, כיעד-מינימום, היא מאמינה שמישהו משומעיה באותו אירוע, לפחות מישהו מהם, יאמר לעצמו וואללה, היא צודקת … מהיום אפסיק לטקבק דברי “הסתה” על השופטים?

והמסקנה: אם היא האמינה בדברים שהיא אומרת, היא טפשה, ואם היא לא האמינה בהם – היא קשקשנית.

דליה דורנר: להחזיר את הכבוד למערכת המשפט

בראיון לאסתי פרז, במשדר “בחצי היום” ברשת ב’, אמרה שופטת ביהמ”ש העליון בדימוס דליה דורנר, כי אי אפשר להתגבר על האיומים כלפי שופטים באמצעות הגברת השמירה והאבטחה, אלא באמצעות החזרת הכבוד למערכת המשפט.

כאשר מדברים על “החזרה” של הכבוד למערכת המשפט, יש בכך אמירה כי הכבוד אכן גלה ממערכת המשפט, וכאשר זה בא מתוך המערכת (והבדימוסים הם, לכל הדיעות, חלק מ”המערכת”) יש בכך גם משום הודאה.

ואכן, גם W מודה בכך:

ביניש התייחסה לאירוע השלכת הנעל כלפיה ואמרה כי הוא “רק הסימפטום לחוסר הכבוד ההולך ומשתרש כלפי המוסד השיפוטי”.

הנה, סוף-סוף, מידה לא מבוטלת של תמימות-דעים בין שמחה ניר לבין צמרתה וסלתה של מערכת המשפט, והשאלה היא רק איך עושים את זה.

להדיח את W

במבחן התוצאה, מערכת המשפט איבדה במשך השנים את הכבוד שהיה לה עם הקמתה, ובמיוחד בתקופת נשיאותם של אהרן ברק ו-W, והשאלה היא איך משקמים את הכבוד אשר גלה.

אם תקראו את הדברים שאמרה W כאן, תיווכחו בעצמכם שאין לה שום הצעה אופרטיבית: רק להתבכיין, להתבכיין – ושוב להתבכיין, אבל התבכיינות אינה מיתווה לשיקום.

דורית W ביניש לא קורצה מחומר שממנו נוצרים נשיאים

שנה לאחר כניסתה לתפקיד התבכיינה דורית W על כך שאהרן ברק השאיר לה “אדמה חרוכה”, דבר שאני אמרתי שנתיים לפניה, ושנה לפני פרישתו של הנ”ל: אהרן ברק הוא כמו כל ילד טוב פולני, שמשאיר אחריו צלחת ריקה.

דורית W הייתה קרובה מאוד, ויש האומרים קרובה-עד-מאוד, קרובה מדי, לאהרן ברק במשך כארבעים שנה, מהן 11 שנים במחיצתו כנשיא ביהמ”ש העליון, בתור מי שעתידה להיכנס לנעליו בבוא היום. בתור שכזו היא הייתה חייבת לראות, בזמן-אמת, את האדמה החרוכה שהוא משאיר לה, להעיר את אזניו לכך, וגם להכין את עצמה לשיקום ההריסות שהיא עתידה הייתה לרשת ממנו, בבוא העת, או להחליט מראש שהמטלה הזאת גדולה מכפי קומתה, וכבדה עליה מכדי שתיקח אותה על עצמה.

אבל לא. היא העדיפה את שיטת ה”סמוך”. את ה”יהיה בסדר”.

ואכן, מה צריך לעשות נשיא בית המשפט העליון? לקבוע את השופטים המתאימים לכל תיק ותיק? לא, כי את זה עושה הקנטאור. לקבוע מועדים למשפטים השונים, לפי הדחיפות? לא, כי את זה עושה “יומן בית המשפט”.

מה שנשאר לנשיאה הוא לבחור לעצמה את התיקים המעניינים אותה, כשופטת, להרצות, מפעם לפעם, על “אמון הציבור בבתי המשפט”, ולגרוף את מחיאות הכפיים, ואת הכותרות בימי המחרת.

אבל זה לא כל כך פשוט, כי את אמון הציבור לא משיגים בדיבורים, דיבורים, דיבורים, ואת מחיר הנעליים המעופפות אפשר לחטוף גם על פשעיהם של שופטים אחרים. על אלה של כבוד השופט בזרנוגה גימ”ל, למשל.

זהו הכשל המנהיגותי של דורית W ביניש, ועליו צריכה היא לשלם בכסאה.

גנרלית חסרת מזל

נפוליאון בופרטה אמר, כידוע: “אני לא רוצה גנרלים מוכשרים, חכמים, טובים, נאמנים או אחראיים. אני רוצה גנרלים שיש להם מזל” (ישנן גם גירסאות אחרות, אבל הן דומות, והסיפה בדבר בעלי-המזל משותפת לכולן).

יכול לבוא מישהו ולטעון כי הגנרלית דורית W היא מוכשרת, חכמה, טובה, נאמנה ואחראית, אבל מזל אין לה.

קחו, למשל, את עלילות בעלה, יחזקאל ביניש. ברשות המסים רתחו מזעם על כך שהוא לא הועמד לדין על עבירות מס, אבל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והפרקליטות החליטו שלא להעמידו לדין על העבירות האלה, ולא לפתוח בחקירה נגדו גם על עבירות אחרות אשר נעטן כי הוא עבר אותן.

יכול להיות שיחזקאל ביניש צח כשני, אבל אם הייתה לבנישתו טיפ-טיפת מזל – זה לא רק שלא היה מגיע לכדי חשדות, אלא אפילו לא לכדי רינונים.

או, למשל, ה”ביקור” האחרון של יחזקאל בבית המשפט העליון: פלוני הגיש נגדו תביעה אזרחית, ותביעתו נדחתה. הגיש התובע ערעור לבית המשפט העליון, וגם ערעורו נדחה. האם דחייתם של התביעה ושל הערעור הייתה מוצדקת? אני לא יודע, כי אני לא מכיר את העובדות ואת הטענות, ומקריאת פסק-הדין עצמו, כידוע, לעולם אין לדעת.

ומה כותבים העיתונים? מנפחים לנו את השכל במים, הכל מדוקלם מתוך פסק-הדין, ולעניין הפרשנות הם נותנים לנו רק את הכותרת: עמיתי הנשיאה ביניש דחו ערעור שהוגש נגד בעלה. האם זו עיתונאות רצינית? לא, זו אינה עיתונאות רצינית, משום שהעיתונאים לקחו תיק שאין בו שום דבר מעניין, ושכמותו באים לבתיהמ”ש אלפים ורבבות, ועשו ממנו “אייטם”. האם הקורא צריך להבין שלבעלה של הנשיאה מגיעה “אפלייה מקלקלת”, רק משום שהוא בעלה? לא, הם לא אומרים – וגם לא יכולים להגיד את השטות הזאת – אבל אם תקראו את הטוקבקים לכתבות בנושא תראו שכל הציבור משוכנע שהייתה כאן אפלייה מתקנת לטובת בעלה של ה”בוסית”.

מדוע הדברים האלה קורים? משום שדורית W ביניש היא גנרלית חסרת-מזל – וזה לא טוב, במיוחד כאשר חבית חוסר-האמון במערכת המשפט רותחת בשמש, ואפילו ניצוץ מדומה יכול לפוצץ אותה.

אליעזר ריבלין לנשיאות!

כעת, כדי שלא תגידו לי שהביקורת שלי היא “נגטיבית”, שהיא לא “ביקורת בונה” וכו’, לא נותר לי אלא להציע את מי שימלא את התפקיד המתפנה, ואני מציע את המשנה-לנשיא (התואר “משנה לנשיאה” שגוי הוא בעיני, מבחינה לשונית. אפשר לומר “סגנית הנשיא”, אבל לא “סגנית הנשיאה”, או “סגן הנשיאה”, אבל זו רק הערת-אגב), השופט אליעזר ריבלין.

מדוע דווקא ריבלין?

משום שהוא לא מדבר ולא מקשקש נון-סטופ.

משום שלא זה הזמן לתקוף את שיטת ה”סניוריטי” המשוקצת, וגם אם היא לא הייתה קיימת, לא הייתי ממליץ אלא עליו.

משום שגם אם יש טענות נגדו – כל האחרים עדיין גרועים ממנו.

עברו, בבקשה, על שמות השופטים בבית המשפט העליון: אף אחד מהם לא קורץ מהחומר המתאים לנשיאות בית המשפט העליון.

הקשיים החוקיים

לפי סעיף 8(ג) לחוק בתי המשפט “לא יתמנה לנשיא בית המשפט העליון או למשנה לנשיא בית המשפט העליון מי שלא יוכל לכהן בתפקיד זה במשך שלוש שנים לפחות, עקב יציאתו לקצבה לפי הוראות סעיף 13(א)(1)”, דהיינו בגיל 70.

יש בהוראה הזאת לא מעט הגיון, כי מי שנשארו לו יומיים עד לפנסיה, לא יספיק לעשות שום דבר כנשיא, או כמשנה-לנשיא, זולת לקדם את עצמו מ”שופט בדימוס” או “משנה-לנשיא בדימוס” ל”משנה-לנשיא בדימוס” או “נשיא בדימוס”, ולהעלות את הפנסיה החודשים שלו בכמה אלפי ש”ח (על חשבוננו), והוא הדין גם במי שנשארו לו לכהן 3, 4 … ימים, וכו’. קביעת “אופק כהונה” של שלוש שנים היא פשרה סבירה, ואולי אפילו מוגזמת.

אולי מוגזמת – משום שאם הנשיא הנכנס לכהונה סוחב אחריו שובל של משנה-לנשיא ועוד חמישה שופטים אשר כולם מעל גיל 64, לכהונת הנשיא והמשנה-לנשיא הבאים ידלגו קלילות מהמקומות השמיני והתשיעי ב”תור”.

אז אם רוצים בהזדמנות זאת לקבור את שיטת ה”סניוריטי” – אהלאן וסהלאן, אבל בינתיים ממש לא מסתמנת כוונה כזאת.

אלא מאי? כפי שאמרתי לעיל, אופק-כהונה של שלוש שנים היו פשרה, ובשום פשרה אין כל קדושה. ואם אין קדושה – אפשר לחוקק “הוראת שעה” המאפשרת, לאור ה”מבחר” המצומצם, חריגה מהעיקרון הזה. משהו כמו חוק ההסדרים הידוע-לשמצה, אבל כזה שיש בו ברכה לכל היושבים בציון, ימניים ושמאלניים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים, וגם לאליעזר ריבלין.

עוד לא כל כך מאוחר

אליעזר ריבלין נולד ב-28.5.1942, כך שעד לגיל 70 שנה יש לו “אופק כהונה” של כמעט שנתיים וחודשיים, לעומת אופק-הכהונה הנדרש כיום – שלוש שנים.

הוראת-שעה בחקיקה אינה – ומעולם לא הייתה – “משהו גס” במקומותינו, והוראת-שעה המקצרת את אופק-הכהונה בעשרה חודשים אינה משהו הפסול-מעיקרו, מה גם עמדנו לעיל עך כך שכל הוראה בעניין אופק-הכהונה היא שרירותית לחלוטין, וכשם שאפשר לקבוע שלוש, ארבע או חמש שנים, כך גם אפשר לקבוע שנתיים, שנה וחצי או שנה.

ועל כך אמרינן (ישעיהו א’, כו): וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק–קִרְיָה, נֶאֱמָנָה.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר