זנב לשועלים קטנים מחבלים…
זנב לשועלים קטנים מחבלים…
“הציונות הדתית” חייבת לעשות בדק-בית, עליה לבדוק, איך קרה שבניה לא קמו כאיש אחד וערקו מצה”ל, ביום בו נחתמו באוסלו ההסכמים לביצוע פשעים נגד העם היהודי. … “הציונות הדתית” מעלה בתפקידה …. והביאה את הציבור לכלל ייאוש, ואת יגאל עמיר לידי מעשהו הנואש …. ואולי היה הוא משמש נציג העם במשפטו נגד משתפי הפעולה עם רוצחי העם היהודי, מקבלי פרס-נובל לשלום.
ב”ה
ירושלים, י”ב באלול, התשנ”ו
לעורך “בהסדר” שלום, לאי”ט,
אבקש לראות בדברים שלהלן, מאמר.
כוח”ט
חנה אייזנמן
אומר רפי קפלן (בהסדר, אלול תשנ”ו): שבמקום “המפלגה הדתית לאומית”, המנציחה בעצם שמה את הפלגנות, נדבר על … או “הציונות הדתית”.
“הציונות הדתית” הוא מינוח אחר למחלת הסכיזופרניה. כשמם כן הם; קודם לכל, “ציונים” ו“דמוקרטים”, כמו אמנון רובינשטיין וטאלב א-סאנע, ורק אח”כ הם גם יהודים.
ה”ציונים”, שהפכו בינתיים ל”דמוקרטים”, שונאים אותם, כי זו אומנותם – לשנוא כל דבר שריח יהדות נודף ממנו. הלוא “הציונות”, שהיתה אילוץ של פוגרומים, באה לעולם כדי לעקוף את היהדות. והיהודים (חרדים) מזלזלים בהם.
במקום לבחור להיות ראש או אפילו זנב לאריות, הם בחרו להיות זנב לשועלים הקטנים המחבלים בכרם ישראל. והשועלים מאמינים כי אם כפירי-האריות בחרו להיות זנב להם, הרי כך נאה וכך יאה. הם, השועלים, צודקים ולהם משפט הבכורה. להם יש הזכות לדרוש מן הכפירים לעשות בדק-בית, הם יושבים על כס-המשפט וממרומי מרקע הטלוויזיה תובעים: “למה אתה לא עונה לשאלה שלי, אתה מגנה או לא”? הם, העיתונאים הקטנים ו”אנשי הרוח”, שעטיהם המושחזים השאירו הרחק מאחור את עטי ועיטי ה“שטירמר” מדברים על אלימות מילולית ודורשים לגנות את הסגנון. ואין איש שיעז לענות – לא, אינני מגנה, כי אחנו הצדיקים ואתם הרשעים (לא יפה להגיד רשעים). כולם מתפתלים, במקום שאותו ציבור, שהביא את עם ישראל אל עברי-פי-פחת, ואף מעבר לכך, רוחנית ופיזית, יידע כי הפְּחָת כולו בצידו, הם התוקפים. והמותקפים ממשיכים במאמציהם לשאת חן וחסד בעיני הרשעים, הנלחמים בכל כוחם ביהדות, אך מרשים לעצמם לומר: “אני יהודי לא פחות טוב ממך…”. אבל, הם, כמובן, יהודים פחות טובים ממני; הם אינם מממשים את יהדותם ויש להגיד להם זאת ולא להסתתר מאחורי “אהבת חינם”. זה לא מוסרי!
כאשר רב כלשהו מעז להטיף מוסר לעם, רועשת הארץ. רב כזה, שמילא את תפקידו, יזכה לקיתונות של רותחים וכל המרבה לגנות הרי זה משובח. רק אותם, את מהרסינו ומחריבינו מבית אסור לגנות. הם למדו לצטט את הרב קוק זצ”ל וממשיכים לנוח על זר-הדפנה של ישוב ארץ ישראל השקול כנגד המצוות כולן, ולשיטתם, פוטר מן המצוות כולן. מובן שאלה המקיימים את כל המצוות כולן מקיימים גם את ישוב הארץ, ואלה שאינם מקיימים את המצוות, התנערו גם ממצוות ישוב הארץ, ואף מונעים מן ה אחרים לקיימה, והגיעו עד כדי שיתוף פעולה עם רוצחי העם היהודי.
ו”הציונות הדתית”, הממשיכה לזעוק “אני שותף”, ובאמת אינה אלא, עני העומד בפתחו של עבד כי ימלוך, אינה מוכנה להודות באמת. היא כבר הפנימה את “הדמוקרטיה קודמת להלכה”. מנהיגיה יוצאים נגד רבנים, הפוסקים את המובן מאליו, כי אין לגרש יהודים מעל אדמת אבותיהם, ומכריזים כי הם יורו לבניהם לא לסרב לפקודה לא יהודית בעליל. הלוא, על כך היתה גאוותם כל השנים; הנה גם אנחנו משרתים בצה”ל, כמה אנחנו נחמדים. הם התגאו בכך שבניהם חשים קירבה רבה יותר לבן הקיבוץ העובר על כל מצווה שבתורה, השוכב אתם באוהל סיירים ושונא אותם, מאשר לבן התורה הממית עצמו באהלה של תורה. כזה, שאבותיו השכילו להבין כי השקר אין לו רגלים ולא השתתפו במעשה “הציוני”, שנעשה בידי אלה שנשבעו: “עולם ישן עד היסוד נחריבה”. הם ידעו כי המפעל הזה יתמוטט, ככתוב: “
(יז) וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם:
(יח) הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
(יט) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:
(כ) לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם: פ דברים פרק ל
אכן, “הציונות הדתית” חייבת לעשות בדק-בית, עליה לבדוק, איך קרה שבניה לא קמו כאיש אחד וערקו מצה”ל, ביום בו נחתמו באוסלו ההסכמים לביצוע פשעים נגד העם היהודי. אילו עשו כן, היו ההסכמים הנ”ל נקטעים באבם. אך “הציונות הדתית” מעלה בתפקידה לשמור על יהדותה של מדינת-היהודים, והביאה את הציבור לכלל ייאוש, ואת יגאל עמיר לידי מעשהו הנואש (אם עשה). שאילולא כן, היו הוריו זוכים לראותו מסיים בהצלחה את לימודי המשפטים, ואולי היה הוא משמש נציג העם במשפטו נגד משתפי הפעולה עם רוצחי העם היהודי, מקבלי פרס-נובל לשלום.
“הציונות הדתית” חייבת לשאול את עצמה, כיצד הניחה למערכת החינוך לניכור ילדי ישראל מעמם וממורשתם, לשבות תינוקות רבים כל כך ולהביאם לאיבוד צלם אנוש. אלה הפגינו ליד בית הדסה, בחברון, מקום בו נרצחו לפני שנים לא רבות בחורי ישיבה בני גילם, בידי יורשי מרצחי תרפ”ט, שלא נענשו. הם הפגינו בעד מסירת עיר האבות, העיר בה מלך דוד לראשונה, לידי המרצחים, לקיים “רצחת וגם ירשת, בברכתנו”. ולא עלה בדעתה של “הציונות הדתית” לדרוש במפגיע ממחנכיהם לעשות בדק בית ולהגיע למסקנה, כי למערכת החינוך הזו אין זכות קיום, שכן היא מחנכת לחידלון.
רפי קפלן חושש מהנצחת ה”פלגנות”. מה טעם יש באיחוד, אם הוא מוביל את עם ישראל לאבדנו ולאבדן מולדתו? אילו הציע רפי קפלן לכפות את אדנות היהדות על העם, הייתי מבינה את דבקותו בו. אך, למעשה, הוא מבקש להמשיך ולהיות כנור שני לכינור ראשון חסר מיתרים. הנגררים האלה הצביעו, ממש לא ייאמן, בעד חילול שם שמים, במסירת הר-בית-ה’ לידי שלטון זר.
הגיע הזמן ש“הציונות הדתית” תתעשת, תתנער מן ה”ציונות” ותדבק ביהדות, תחבור אל אחיה ה”חרדים”, בהשבת עם ישראל אל עצמו ובהצלתו מידי שונאיו מבית ומחוץ.