אני מושבעת


אני מושבעת



ליאורה כהן
28.01.2010 05:33


זעקותינו לא יעזרו לנו

זעקותינו לא יעזרו לנו


אויש, חשבתי לעצמי, זימון להיות מושבעת. למי יש ראש לשטויות האלה.

איך לצאת מזה. אגיד להם שאני טסה ארצה. זה בטוח יעזור. אומר שאני מפרנסת יחידה, שאין לי אבא ואמא, שהעציצים שלי ימותו בלעדי.

אוף.




אויש, חשבתי לעצמי, זימון להיות מושבעת. למי יש ראש לשטויות האלה.

איך לצאת מזה? אגיד להם שאני טסה ארצה. זה בטוח יעזור. אומר שאני מפרנסת יחידה, שאין לי אבא ואמא, שהעציצים שלי ימותו בלעדי.

אוף.

“עליך להיות בשעה 7:45 באולם בקומה השלישית, החניה בחניון “סטדיום” בלבד. מי שלא יחנה בחניה הזו, יצטרך לשלם בעצמו עבור החניה”.

7:45… המממ איפה בית המשפט העליון הזה.. אה. קרוב. 3 מייל בערך מביתי. אצא בשבע ורבע. זה יספיק.

 

הגעתי בשבע וחצי. תור מפה ועד טימבקטו של מכוניות בכניסה לחניה. “חנייה למושבעים בקומות 4 ו-5 בלבד”, עולה ועולה ובסוף חונה. המעלית לא מגיעה. כולה חמש קומות והמעלית לא באה. ירדתי במדרגות וצעדתי לעבר בית המשפט מרחק של שני בלוקים, בשפה האמריקאית. לא רחוק.

 

בכניסה לבית המשפט, תור ארוך כמו בשדה התעופה. בטחון. לא מורידים נעליים אבל התיקים עוברים רנטגן ואנחנו בשער המצלצל. אני עוברת חלק.

 

8:10 – חדר מלא מושבעים (כ-600 איש יושבים בשקט מופלא), כריזה אוטומטית מפנה אותנו לקחת תג פלסטיק, לחתוך את שמנו עליו מספר המושבע מהטופס ששלחו, לשים אותו בתג ולהמתין. אחרי התלבטויות ניגשתי לאחד האשנבים ואמרתי שיש לי כרטיס טיסה ארצה והם צריכים לשחרר אותי.

 

“את זה תגידי לשופט”.

 

8:15 – נאום קטן על מה שעומד לקרות, הם לא פספסו שום פרט, כל השאלות שהיו בראשי נענו. איזה ארגון. ראוי לשבח.

 

8:30 – כבוד השופטת משביעה אותנו ומסבירה לנו על חשיבות השירות הלאומי של כל אמריקאי ועל כך שהיא יודעת שאף אחד מאיתנו לא ממש רוצה להיות כאן. מתבלת בהומור, רצינות והרבה הבנה. היא גם מסבירה ששיטת הקריאה למושבעים השתנתה ואם בעבר נהנית מכך שלא קראו לך במשך כמה שנים, הרי שמעתה תיקרא לשירות אחת לשנה! אפשר ולא תיבחר על ידי השופט או על ידי עורכי הדין או אפשר ותהיה מיותר, אך להקרא תיקרא.

 

8:40 – הקראת שמות המושבעים וחדרי המשפט אליהם עלינו להגיע. לכל אולם 40 מושבעים. נכנסים לחדרו של כבוד השופט האנט. מתוך ה-40 נבחרים 21 ואני בתוכם. טופס עם שאלות מועבר וכל אחד אומר את שמו, עיסוקו, מצב משפחתי, האם שימש בעבר כמושבע ומה דרגת ההשכלה.

אח”כ השופט שואל את השאלה “הבלתי אפשרית”. האם למישהו מבין 21 הנשאלים אין אפשרות לשרת כמושבע ב-8 הימים הקרובים.

הצבעתי והסברתי שעלי לטוס ארצה. השופט שאל מתי אני חוזרת ומתי ארצה לבוא שוב. אמרתי “לעולם לא” בצחוק שכמובן שלא היה צחוק בכלל. השופט נתן לי נאום קטן כמה זה חשוב וזה וזה וזה. היה עלי לשוב כשבוע אחר שובי מהארץ.

לא הצליח לי להפטר מזה.

 

בהתייצבי בפעם הבאה, שוב אני מושבעת.

כשהשופט שאל את השאלה הבלתי אפשרית, 15 ידיים הונפו! וכל אחד מתחיל להסביר מדוע אינו יכול להיות 8 ימים. מתוך ה-15 כ-3 משוחררים וליתר מסביר השופט שבימים קשיי פרנסה אלה, אין הוא יכול להתחשב בבעיות שכאלה כי אז לא יהיו לו מושבעים.

 

לא העזתי להרים יד. אסתדר. אמלא את חובתי (ממילא איני תורמת דבר לארה”ב חוץ מהמיסים) וגם… נראה פעם מה זה להיות מושבעת. יכול להיות מעניין דווקא.

 

שלושה שוחררו ושלושה חדשים התיישבו במקומם ושוב חזר התהליך המייגע של השאלות האישיות. אח”כ היה תורם של עורכי הדין לשאול שאלות. הם ניסו לוודא שאיש מאיתנו לא מכיר את התובעים או הנתבע ושאין לאף אחד מאיתנו קרובי משפחה שהם עו”ד (אמרתי לעו”ד שהוא ישמח לדעת שבת דודי עו”ד אבל היא בישראל) ועוד שאלות כדי לוודא שאנחנו לא מומחים בחוזים או “מביני ענין”. לאחר שאלות עורכי הדין התחילו אלה לומר לשופט כל אחד בתורם, את מי הם מעוניינים לשחרר. בסופו של ענין נותרנו 14. 12 + שניים רזרבה למקרי חירום שמי מאיתנו לא יוכל לתפקד.

 

התהליך המייגע הזה התנהל עד השעה 16:00 בערך ואז, לאחר הפסקה קצרה בה שאלתי את המושבעים בחוץ אם לא נעלבו מהעובדה שעורכי הדין נפטרו מכל החכמים והשאירו רק אותנו, המשפט התחיל עם נאומי פתיחה (כמו בסרטים) של שני עורכי הדין.

 

תם ונשלם יומי הראשון כמושבעת.

 

עורך הדין של התובעים מתחיל ראשון בתהליך ארוך של הצגת ראיות, חזרה אין סופית על תאריכים שנדמה היה שלא אזכור אותם לעולם, אך מסתבר בדיוק להיפך.

 

ראשון עולה לדוכן העדים אחד משני הנתבעים. בחור בעל סבר פנים רציני. תשובות ענייניות. לאט לאט מתגלה הסיפור מאחורי תביעתו.

 

בשכונתו, ראה מישהו עם מכונית פרארי צהובה, ניגש ושאל משהו הקשור למכונית. מפה לשם נוצרה שיחה שהובילה לקשר חברי עמוק. הסתבר שבעל הפרארי, הוא בעל 5 מסעדות המבורגר מהיר כדוגמת מקדונלדס. במשך הזמן, משאלות של “במה אתה עוסק” וכד’ נראה היה לתובע שאפשר וגם הוא וחברו טואן, יוכלו אולי להיעזר בג’ונסון לנסות משהו דומה.

 

לימים, הציע ג’ונסון לשני התובעים שהפכו להיות חבריו הטובים, שתיים מתוך חמשת המסעדות שלו, בנימוק שבקרוב יחולו חוקים חדשים בענין ביטוחים רפואיים והענין יעלה לו יותר מדי כסף ועל כן הוא מעוניין למכור שתיים מהחמש שבבעלותו.

 

“כמה עושות שתי המסעדות הללו בשנה?”

“המממ, בערך 750 אלף דולר כל אחת ברוטו”

“ומה אחוז הרווחים הנקי?”

“הממממ, בערך 10% נטו לאחר כל ההוצאות וההלוואות הקיימות, ומאחר והחוק עומד להכנס בינואר, הייתי מאד רוצה להשלים את תהליך המכירה עד אז, אם אתם מעוניינים”.

“כן, דווקא מעוניינים, עכשיו אוקטובר, כדאי להתחיל להזיז עניינים”.

 

מאותו רגע, צריכים היו התובעים להתחיל לאמת את כל הנתונים האלה, אך הם סמכו עליו, הוא החבר שלהם. הם לא עשו שיעורי בית. אח”כ טען הנתבע בעדותו כי מעולם לא אמר לתובעים שהמסעדות מרויחות כ-10% כל אחת.

 

ביומיים הקרובים האזנתי להצגת הראיות, הקשבתי לעדים ועקבתי אחרי כל הנעשה בבית המשפט. השופט היה עסוק בקריאת חומר ובהקלדה נמרצת במחשב. בתחילת התהליך הסביר שכך יהיה. הוא שמח מאד שאנחנו נהיה אלה שנעשה את העבודה עבורו והוא יעסוק במקרים אחרים. הוא הכין אותנו לכך שתוך כדי המשפט, אפשר ויכנסו מדי פעם לאולם אנשים עם מקרים דחופים הזקוקים לו. בכל פעם שהיתה התנגדות מצד אחד עורכי הדין, הפסיק את אשר עשה, קרא את השאלה ואישר או דחה את ההתנגדות ותמיד הסביר מדוע. לא ראיתי מורת רוח כאשר נאלץ היה להפסיק את עיסוקיו האחרים.

 

בתום הצגת הראיות ונאומי הסיכום של שני הצדדים, נתבקשנו להכנס לחדר המושבעים, לבחור ראש מושבעים אשר לו ניתן מסמך עם 9 שאלות שהתשובות עליהן (כן או לא) יהיו הבסיס לחלקו השני של המשפט. השופט הזהיר אותנו שלא לנסות לפתוח את דלת המעלית שבחדר המושבעים שכן מייד לאחר כניסה אליה, תינעל הדלת וכל זעקותינו לא יעזרו לנו יען כי השתמשנו במעלית האסירים. הומור של שופט.

 

בחדר המושבעים ממש הרגשתי כמו בסרטים.

 

השולחן הארוך עם 12 הכיסאות. קנקן מים, כמו בסרטים.

 

מתיישבים ובוחרים ראש מושבעים, הוא מקריא את הוראות השופט ואנו מחליטים שכאשר מישהו רוצה לדבר הוא יצביע ויקבל עט וכל עוד העט בידו, הוא ידבר ואנו לא נפריע.

 

בער בעצמותי לדבר! זו היתה הפעם הראשונה שהותר לנו לדבר על המשפט וההאזנה בחדר היתה מוחלטת.

 

“הרושם שעשו עלי התובעים היה של אנשים ישרים והגונים אשר על אף שלא עשו את שיעורי הבית שלהם וה”חבר החדש” שלהם פשוט ניצל את זה, לא היו צריכים להגיע למצב בו הם נמצאים כרגע.

הנתבע זייף את מסמכי הרווחים וההפסדים שלו, שיקר במצח נחושה כאשר העיד בשבועה שמעולם לא אמר להם כמה אחוזים המסעדות מרויחות. אין מצב שמישהו רוצה לקנות עסק קיים והמוכר לא ידווח על אחוזי רווחים שכן על סמך מה ייקנה עסק שכזה?? בזמן עדותו שידר הנתבע יוהרה ולא עשה רושם של אדם אמין”.

 

מאחר והמשפט הנוכחי היה משפט אזרחי, לא חלה עלינו חובת ההוכחה מעבר לכל ספק ו-9 קולות היוו רוב.

 

על כל שאלה מתוך ה-9 נוצר דיון ואח”כ הצבעה של כן ולא, מה שהקל עלינו מאד. פה ושם היו כמה דיונים יותר מעמיקים ושינויי הצבעה אך בסופו של דבר הגענו להחלטות תוך שעה וחצי.

 

תם ונשלם חלקו הראשון של המשפט.

 

יצאנו מחדר המושבעים והתיישבנו במקומותנו באולם. לראשונה מאז תחילת המשפט, היה קהל באולם. מאחורי התובעים ישבו נשות התובעים וכמה מבני משפחתם. מאחורי הנתבע לא ישב איש.

 

מזכירתו של השופט הקריאה את השאלות עם התשובות ואח”כ השופט חזר על השאלות וביקש מאיתנו להצביע ולאשר את בחירתנו. עם כל תשובה לטובת התובעים, הנשים הזילו יותר ויותר דמעות ופניהן אמרו תודה. על פניו של אחד ממגישי התביעה ניכרה הקלה ניכרת גם כן והלחץ בו היה נתון היה בולט.

 

מזה זמן רב שלא חשתי תחושת סיפוק כה רבה. עשיתי מעשה טוב. תרמתי את זמני לעשיית צדק. תם ונשלם חלקו הראשון של המשפט.

 

ביום חמישי, הגענו ב-9 בבוקר, כהרגלנו. ידענו כי עלינו להמשיך לשלב ב’ של המשפט אך לא ידענו פרטים מה יהיה בו פרט לעובדה שהוא נוגע לענייני הכספים.

 

בצער רב הודיע לנו השופט כי עלינו ללכת הביתה ולשוב רק ביום ב’! הייתי בטוחה שהשופט מתלוצץ, אך לא. הוא אמר ש”צץ משהו” ולכן לא נוכל להמשיך אלא ביום ב’ בשעה 13:30. מוזר.

 

שבנו ביום ב’, מלאי תקווה שמא בימים שחלפו, הגיעו שני הצדדים לאיזו פשרה כספית והענין יסתיים. אך לא. הסניגור נתן נאום בנוגע לכספים ומה הם מבקשים בחזרה והצד השני טען את שלו.

 

נכנסנו לדון בענין בשעה 16:00 אחה”צ והיה ברור שלא נוכל להגיע להסכמה בחצי שעה על 9 הסעיפים עליהם נתבקשנו לענות.

 

יום ג’. שואלים אותי אם נראה לי שנסיים היום, אמרתי בבטחון מלא שעד ארוחת הצהריים נסיים את הענין. הזמן מ-9 בבוקר ועד 12:00, השעה בה יוצא בית המשפט להפסקת צהריים, הוא זמן מספיק לדיונים בנושא.

 

השאלה הראשונה היתה אם מגיע לתובעים החזר של 168 אלף דולר (כל אחד) עבור השקעתם הגרועה בשנת 2004. 10 מאיתנו הסכימו שמגיע להם.

השאלה השניה, האם מגיע לנתבע איזה פיצוי. כולם הסכימו שלא.

השלישית עסקה בשאלה אם מגיע לתובעים פיצוי, לדעתי ולדעת רבים, לא. מי שטיפש, לא מקבל פיצוי על טפשותו. חלק מאיתנו (ואני בתוכם) רצו לתת משהו סימלי כי הנתבע באמת היה דרעק, אבל בסוף ויתרנו.

אח”כ האם מגיע לתובעים החזר של 116 אלף דולר עבור השקעתם הגרועה עוד יותר בשנת 2006. 9 הסכימו שמגיע להם.

ושוב שאלת הפיצויים שהוסכם שלא מגיע לאיש פיצוי.

 

יצאנו ב-11 מחדר הדיונים וכל השאלות הוקראו בפני התובעים והנתבעים שמחה רבה בצד אחד ואדישות בצד השני.

 

אני הייתי מאושרת.

 

השופט אמר שמעתה נוכל לדבר על הכל עם מי שרק נרצה ואמר שעורכי הדין ישמחו לשוחח איתנו בעיקר כדי לדעת אם יוכלו לשפר את עצמם על ידי מתן משוב מאיתנו. לא כולם המתינו לשוחח עם הנתבעים ועורך דינם, רק חלק מאיתנו.

 

וכך נודעה הסיבה לכך שלא יכולנו להמשיך ביום חמישי: הנתבע לא אהב אותנו, המושבעים, וניסה לבקש מהשופט להפטר מאיתנו ולהביא מושבעים חדשים. יתרה מכך, הנתבע הגיש בקשה לירידה מנכסיו וביום ב’ בבוקר עסק עו”ד התובעים בשינוי רוע הגזירה ומשום כך היה עלינו להגיע רק בצהריים.

 

עוד נודע לנו מפי התובעים כי אשתו של הנתבע התגרשה ממנו אחרי חצי שנת נישואין וגם היא הגישה נגדו תביעת מרמה. בקיצור, החושים שלנו לא הכזיבו, נבל האיש.

 

התובעים לא ביקשו פיצויים ושיבחתי אותם על כך. ברט, אחד התובעים אמר שאין להם עיניים גדולות, הם רק רצו את כספם בחזרה. אמרתי לו שלא נתנו להם פיצויים כי הם היו טפשים, הוא צחק והם הסכימו לחלוטין שהם היו טפשים גדולים.

 

החלפנו כתובות אימייל, כדי לדעת מה יעלה בגורל החזר הכספים.

 

לסיכום, החוויה היתה מעניינת מאד, לא משעממת ובעלת אופקים רחבים. לא הייתי רוצה לעשות אותה שוב, כי היא בהחלט משבשת את מהלך החיים אבל אני מאד שמחה שחוויתי אותה.

 

ברט אמר לי תודה על עבודתי כמושבעת והודיע נחרצות כי בפעם הבאה שיוזמן להיות מושבע, לא יתחמק מכך.




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר