עוד ארוכה הדרך

העשור הראשון של המאה ה-21 באלף השלישי לא הביא בשורה לאנושות. מלחמות בעיראק, אפגניסטן, צ’צ’ניה, רצח עם בדארפור, מיליוני הרוגים במלחמה בקונגו מלווים במעשי אונס המוניים, פעולות טרור של ארגון אל קאעידה ונספחיו, משבר כלכלי עולמי, פערים בלתי נסבלים בין הדרום העני לצפון העשיר, סחר בבני אדם בכלל וילדים לתעשיית המין בפרט, התחממות כדור הארץ, הם רק חלק מהקשיים והבעיות שהאנושות מתמודדת עימם.

ישראל, כחלק מהכפר הגלובלי, תרמה את תרומתה לבעיות הבלתי פתורות בעשור הזה. שלוש מלחמות: מלחמת הגדה המערבית ב-2002, מלחמת לבנון השנייה ב-2006 ומלחמת עזה בדצמבר 2008 ינואר 2009. בכולן בוצעו פשעי מלחמה, כשהחמורים שבהם במלחמת עזה. בין מלחמה למלחמה הכיבוש נמשך, כך גם הפרות זכויות האדם, חומת האפרטהייד נבנתה, מספר ההתנחלויות והמתנחלים גדלו. בסוף העשור השלום רחוק מתמיד.

הקפיטליזם הקניבלי העמיק  את אחיזתו בעשור זה. ישראל הפכה למובילה בעולם המערבי בפערי העוני והעושר בין העשירון התחתון לאלפיון העליון. הימין השתלט על ישראל, הגזענות הכתה שורשים, סחר הנשים לא מוגר, הפשיעה גדלה והאלימות בחברה הישראלית הגיעה לשיאים חדשים.

כוחו של מחנה השלום וזכויות האדם נחלש מאד, ונמצא בסוף העשור בנסיגה מטרידה.

ועל אף כל זאת, החיים בישראל נסבלים. ההתנגדות המזוינת הפלסטינית דוכאה ביד ברזל ובהצלחה על ידי הכיבוש הישראלי; ביטוח הבריאות מתקדם יותר מזה שבארה”ב; מספר הסטודנטים ביחס לאוכלוסיה הוא מן הגבוהים בהשוואה לעולם המערבי; האוניברסיטאות נהנות מיוקרה בינלאומית; תעשיית ההייטק מפותחת; אמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה מופיעים בישראל; אמנים ישראלים מוזמנים לאירועי תרבות ברחבי העולם; המטבע הישראלי יציב; ישראל אינה מוחרמת על אף משטר האפרטהייד; כל הניסיונות להחרים את היצוא הישראלי נכשלו עד כה; כל הניסיונות להכריז חרם אקדמי על ישראל כשלו; מדינות כמו ספרד ובלגיה שינו את החוק כדי למנוע מישראל את המבוכה של העמדת פושעי מלחמה לדין; שר החוץ האנגלי התנצל בפני ישראל על החלטת בית משפט בריטי לעצור את ציפי לבני, שרת החוץ בימי מלחמת עזה, בחשד לביצוע פשעי מלחמה; מאות אלפי ישראלים נוסעים מדי שנה לחו”ל והדרכון הישראלי מאפשר היום כניסה ללמעלה ממאה מדינות; סיוע החוץ הנדיב מארה”ב ואירופה ממשיך לזרום לישראל; ישראל נהנית מחופש פעולה בפיתוח נשק השמדה המונית, אטומי, ביולוגי וכימי.    

נכון, יש שחיקה במעמדה של ישראל בחלקים של דעת הקהל, אולם אין לכך בשלב זה השפעה במערכות השולטות  בעולם המערבי – ממשלה –  תעשיינים- בנקאים – צבא – שרותי ביון. ישראל נהנית שם ממעמד של בן ברית.

לישראלי הימני יש עילות לקורת רוח. הוא רשאי להגיע למסקנה שהכיבוש, ההתנחלויות  והמלחמות לא הזיקו למעמדה של ישראל. המתנחל הישראלי המצוי מתייחס לפלסטינים באורח המזכיר את  יחסם של המהגרים הלבנים לאינדיאנים בארה”ב של המאה ה-19.  התנשאות של מי שאלוהים איתו, לכן הכל מותר ואפשרי, כולל השמדה וגירוש.

אין לי ספק כי ישראל תשלם בבוא היום מחיר יקר על היהירות והשחצנות. אזהרות השמאל כי מדיניותה של ישראל תוביל לאבדנה, לקריסתה, לבידודה, נשמעות בינתיים באוזני הימין כנביחה לא מסוכנת בבחינת הכלבים נובחים ושיירת הכיבוש עוברת בגאון.

אהבה באישור המשטרה והשב”כ

אסיר המצפון מרדכי ואנונו נעצר על ידי המשטרה בגלל שיש לו חברה שאינה ישראלית.  חברתו נעצרה יחד עימו. בגין האשמה נוראה זו הוא נאלץ להעביר לילה בבית המעצר המשטרתי.  לאחר מכן רותק למעצר בית למשך שלושה ימים על פי החלטת השופט יצחק שמעוני מבית משפט השלום בירושלים. כבוד השופט הלא מכובד אסר על השניים להיפגש, ללא אישור המשטרה.

אני מכיר את חברתו. פרופסור למדע הדתות מנורבגיה שהתמחתה בתנ”ך,  בעיקר בספרי עזרא ונחמיה. אשה אצילה שמאמינה בזכויות אדם, כולל הזכות להיות אוהב ונאהב. אהבה חוצה גבולות. היא לא עיתונאית, נושאי הגרעין הישראלי לא מעניינים אותה. היא אוהבת את מרדכי האיש, האדם. שנתיים הם נפגשים. פתאום התעוררו אנשי שב”כ ומשטרה והחליטו לחבל באהבה שהשניים מצאו. עוד צעד בהתנכלות למרדכי ואנונו.

אהבה באישור המשטרה והשב”כ מזכירים את האפלים שבמשטרים. בגרמניה הנאצית אסור היה לגרמנים לקיים יחסי אהבה עם יהודים, בדרום אפריקה אסור היה לשחורים ולבנים לקיים יחסי אהבה, בארה”ב בתקופת העבדות חל איסור דומה.

לחבורה המתועבת והמשוקצת הזו מצטרפת גם ישראל.

מישהו בצמרת השלטון או המשפט צריך לגלות סוף סוף זיק של תבונה ואנושיות ולשחרר את ואנונו מהמגבלות חסרות השחר שהוטלו עליו, לאפשר לו לעזוב את ישראל, ללכת אחר אהבתו ולבנות את חייו כאדם חופשי.

המהגרים

דן מרגלית הוא עיתונאי מאד מוכר בישראל. לדידי הוא עיתונאי נאלח, מאוס. לאחר שהסנדיי טיימס הלונדוני פרסם ב-1986 את גילויי ואנונו על הכור בדימונה, הציע מרגלית לראש הממשלה שמעון פרס להביא את ואנונו לישראל “חי או מת”. עיתונאי שמציע לשלטון לרצוח אדם משום שמסר מידע לעיתונות החופשית, שייך לסוג הבזוי והשפל ביותר של עיתונאים, כאלה המשרתים בדרך כלל משטרי רודנות ועריצות. הוא מדרדר את המקצוע לתחתיות הביוב.

כמו בדברים אחרים, גם כאן אני בדעת מיעוט, ודן מרגלית עושה חיל בישראל, בעיתונות הכתובה והטלוויזיונית.

לפני ימים ספורים (31.12.2009) התארח בתכנית ראיונות בטלוויזיה החינוכית השייכת למשרד החינוך, חבר הכנסת ד”ר ג’מאל זחאלקה מסיעת בל”ד (ברית לאומית דמוקרטית) . המראיין היה דן מרגלית. הראיון נערך בעקבות הפגנה שהתקיימה במחסום ארז  לרגל מלאת שנה למלחמת עזה ופשעיה.

במהלך הראיון אמר ד”ר זחאלקה כי שר הביטחון אהוד ברק שומע מוסיקה קלאסית והורג 400 ילדים. אמירה זו הבעירה את חמתו של דן מרגלית, הוא שכח את תפקידו כמראיין, לבש את אדרת הדובר של ברק, ואמר לח”כ זחאלקה שהוא חוצפן. לאחר דין ודברים ביניהם גירש אותו מהאולפן. מרגלית התגלה כגזען ישראלי מצוי שהרשה לעצמו לנהוג בגסות ובזלזול בח”כ ערבי, מה שלא היה מעז לעשות מול ח”כ יהודי.

במהלך חילופי הדברים בין השניים אמר ח”כ זחאלקה לדן מרגלית שהוא מפיסטו, וזה בסדר, שהוא עיתונאי חצר, וזה נכון, שהוא אפס, וגם עם זאת אין לי בעיה, הוא הזכיר לו שהוא נמצא בשייח מוניס, ואכן אולפני הטלוויזיה הלימודית נמצאים ברמת אביב, היא שייח מוניס עד 1948. מדוע אמר זאת? אינני יודע, האם זה רמז כי יש להחזירה לרשות הפלסטינית? לא ברור.

בין השאר סנט ח”כ זחאלקה בדן מרגלית על כך שהוא מהגר. דומני שהוא יליד תל אביב, אבל הוא בוודאי בנו של מהגר.

אני מוצא לנכון לומר לידידי ג’מאל, כי כולנו מהגרים, או בני מהגרים, או נכדי מהגרים, או ניני מהגרים, לא רק יהודים, גם פלסטינים, וזו לא מלת גנאי.