גם הלל וגם כהן, לא ייאמן…….

גם הלל וגם כהן, לא ייאמן…….

חנה אייזנמן
27.12.2009 07:26
גם הלל וגם כהן, לא ייאמן.......


אתה “מקווה שגם את תפקחי את עיניך”. לצערי, עיני פקוחות יומם וגם לילה, מטאפורית ופיזית. הבעיה היא לפקוח את עיניך, שלך, שהן עצומות, משום שאתה מתאמץ בכל כוחך לעצום אותן, כי אם תפקחן, האמת תנקר בהן, וזה כואב. אני איני מצליחה לישון, לא כל כך בגלל באסון הנוחת עלינו, אלא, בגלל העוול, חוסר המוסר, אי הצדק והרישעות, שחברו יחדיו, להביאו עלינו.



ב”ה

 

 

                                                     ירושלים, ד’ בתמוז, התשנ”ח

 

 

גם הלל וגם כהן, לא ייאמן

 

 

פוקח עיוורים

 

אתה “מקווה שגם את תפקחי את עיניך”. לצערי, עיני פקוחות יומם וגם לילה, מטאפורית ופיזית.

 

אתה חותם את מכתבך בהצהרה: “אני מבין שמעולם לא קראת ספר שכתב אדם חילוני ולא האזנת למוזיקה של אדם שאינו מאמין”. לא ידעתי להחליט אם כתבת זאת בציניות או ברצינות. אם ברצינות, אז הצחקת אותי, ואתה עוד מזמין אותי “לחשוב…” (במכתבי כתבתי “חברים”, אצלך זה הפך ל”ידידותיך”, שאל את עצמך למה)!

 

ולענייננו –

 

אתה “מקווה שגם את תפקחי את עיניך”. לצערי, עיני פקוחות יומם וגם לילה, מטאפורית ופיזית. הבעיה היא לפקוח את עיניך, שלך (וכל מחנך), שהן עצומות, משום שאתה מתאמץ בכל כוחך לעצום אותן, כי אם תפקחן, האמת תנקר בהן, וזה כואב. אני איני מצליחה לישון, לא כל כך בגלל האסון הנוחת עלינו, אלא, בגלל העוול, חוסר המוסר, אי הצדק והרישעות, שחברו יחדיו, להביאו עלינו. יש לי אח (במלחמת ששת הימים היה במשחררי עזה), שמאז הסכמי אוסלו שרוי ברוגז עם הקב”ה. אם רק את ה”הישג” הזה הצלחתם לרשום ל”זכותכם”, דייכם. כי, הלוא, מלחמתכם בארץ ישראל, היא במסגרת מלחמת החרמה שאתם מנהלים נגד כל ערך יהודי.

 

אתם כה מנוכרים לעם ולמורשת שאינכם חשים כלל בכאב העצום הקורע את ליבנו; אתה כותב: “כדי להגיע לשלום, צריך לקום ולהכריז בקול גדול כי לפלסטינים זכויות בארץ הזו, כמו שלנו זכויות עליה… הריבונות תהיה שלהם, אך הקשר שלנו למקומות האלה לא ייפגע מכך, אלא, להיפך, יהודים יוכלו לבוא למקומות הללו ללא חשש” (עד למדרגה השביעית? ובהמשך, היישר למרום, דוגמת תרפ”ט).

 

בפעם האחרונה בקרתי בקבר-רחל במוצאי השבת שחוללה במימון ממלכתי, כדי להביא אוהדים לכיכר לעצרת הסגידה ליצחק רבין, שנרצח בהמשך אותו הערב. ידעתי שזה ביקורי האחרון במקום, שכן, אני לא אבקר במולדתי, עיר אבותי, בחסדי שלטון זר, שלטון של חבר מרצחים, שהורמו מאשפתות, בידי אחי, בני עמי, כדי שיהיה להם למי למסור את נחלת אבותיהם, שמורשתה כבדה על כתפיהם הדלות.

 

היו אלה שלושה ימים של תפילה בקבר רחל, מספרם של הבאים לעצרת היה כאין וכאפס לעומת הרבבות שצבאו על קבר רחל, ובתיקשורת – לא כלום. אבל העצרת, בה רבין, כדרכו, התנער מכל ה”לא מזיזים” והצהיר כי הוא מביא את השלום לאנשים שהגיעו לככר ולאלה המזדהים איתם, סוקרה מן הקרקע וממעוף המטוס הקל. עצרת שעוררה שאט נפש ברוב העם הזה. כרגיל, האמונים על שטיפת מח העם הזה, מחליטים שרירותית מה זכות הציבור לדעת ומה לא.

 

אמנזיה זמנית לצורך הדיון

 

הם אפילו לא טרחו לקרוא לה בשם, כי היא מעולם לא ענינה אותם, אלא, במסגרת הג’יהאד, המצדיק שליטה ערבית בכל מקום בו דורכת כף רגלם

 

אני מבקשת לסתור את כל דעותיך, בשני המישורים, לפי שיטתך, שיטת מחנה השלום, ולפי שיטתנו – יהודים בהכרה ובמעשה, וכמובן, על פי העובדות בשטח. חלומות שווא ולקיחת סיכונים היא פריווילגיה, שעם קטן ונרדף אינו יכל להרשות לעצמו.

 

נשכח לרגע, שהארץ הזו היא ערש הולדתנו; היא ערש תרבותנו העשירה, אותה נשאנו עמנו בכל מקומות פזורינו. אלה מחוזות מגורי אבותינו, הארץ שבמשך כל שנות ייסורינו לא היה גם יום אחד בו לא פנינו שלש פעמים לעברה והתפללנו לשוב אליה. הארץ, בה, במשך מאות דורות, בהם לטענת הערבים הם בעלו אותה, הם לא יצרו כאן גם אלפית משיצרנו אנו במשך שנות דור. הם אפילו לא טרחו לקרוא לה בשם, כי היא מעולם לא ענינה אותם, אלא, במסגרת הג’יהאד, המצדיק שליטה ערבית בכל מקום בו דורכת כף רגלם, ואשר על כן, הם שונים מכל אומה ולשון, ואסור להם להוות מיעוט בארץ לא להם, אלא, רק ריבון. נשכח את כל אלה – או, בניסוח שלך: “לפלסטינים זכויות בארץ הזו, כמו שלנו זכויות עליה”; תחי הסימטריה! נשכח גם שבדברי ימי העולם לא קיים כלל עם פלסטיני.

 

אני רוצה להגיד לך, הלל, גם אם במשך אלף השנים הבאות יכרעו כל עמי תבל על ברכיהם לפנינו וימלאו את כל משאלות לבנו, הם לא יכפרו על כל הדם היהודי ששפכו. גם לא על דמו של ילד אחד, כי נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן. הם היו צרכים להעמיד לרשותנו ארץ, אפילו אחת משלהם, כמקלט (תחת זאת הם עומדים שוב עלינו לכלותנו, דורשים מאיתנו להצטמצם לגבולות אושוויץ ולהפוך לטרף קל).

 

אז באנו לכאן, בלי עבר ובלי זכויות לגיטימיות, כדי להקים לנו מקלט, רק משום שלא היה לנו לאן ללכת (וגם את שערי הארץ הזו סגרו בפנינו). באנו לארץ שוממה, אכולת קדחת, בנינו אותה והפרחנו את שממותיה, כאשר כל אותה העת נלחמות בנו המדינות השכנות, ובניהן, שרובם נהרו לכאן לאחר בואנו, טובחים בנו ללא הפוגה, ואנחנו במצב “ביום יחרוש בלילה ישמור”, ולפעמים, להיפך. ויכולנו לכל ההתנכלויות, אלא, הדיפת כל נסיון להשמידנו מילאה אותנו ברגשי אשמה, שכן הורגלנו לקבל את צליפות הפרגול של הפריץ, ומעולם לא העזנו לחטוף מידיו את השוט, ולהטעים אותו בצליפותיו. כל ניצחון נסתיים בנסיגה, שגררה אחריה את המלחמה הבאה, שכן, הערבים יודעים שהם אינם מסכנים דבר בתוקפנותם, אבדותיהם תושבנה להם תמיד, וביתר תוקף, בחתימת הסכמים. ואם, אנחנו, הפליטים בארץ לא לנו לא נמסור הכל מרצוננו הטוב, יבוא הדוד סם, הטוב והמיטיב, וידאג לאינטרסים של הניגזלים (שאצלם החיפזון מן השטן, לכן הם חיכו אלפי שנים, עד שיבואו אודים מוצלים מאש ויבנו להם מדינה).

 

את הרכוש או את הנפש גם הלל וגם כהן, לא ייאמן.......

 

מכאן, שהם קנו את זכותם לארץ ישראל ברצח העם היהודי. ואפילו אתה, הלל כהן, לא תוכל לתת להם את מבוקשם

 

אילולא היינו יהודים, מי היה מעז לדרוש מאיתנו להחזיר לתוקפן שטחים שנכבשו במלחמת מגן? התוקפן, שחוזר ומבטיח מעל כל במה שהוא לא ישקוט ולא ינוח, עד שלא תישאר גם פיסת אדמה אחת בריבונותנו. וכאן נכנס הענין שלכם; עינים לכם ולא תראו (כאילו), אזנים לכם ולא תשמעו את ערפאת ואת בשארה. תגיד לי, איזו מדינה נורמלית היתה נותנת מקום בבית הנבחרים שלה לאדם שקורא להכחדתה? דבר כזה יכל להיות רק במדינה ה”דמוקרטית” של יוסי שריד, שבח וייס והלל כהן.

 

בוא נבדוק מהי באמת משמעות הסיסמא “שטחים תמורת שלום”; המשמעות היא – תנו להם את מבוקשם, כדי שהם יפסיקו להרוג בנו. מכאן, שהם קנו את זכותם לארץ ישראל ברצח העם היהודי. ואפילו אתה, הלל כהן, לא תוכל לתת להם את מבוקשם. אני מקווה שלזה גם אתה אינך מסכים. ועל כן, קביעתך “כדי להגיע לשלום צריך לקום ולהכריז בקול גדול כי לפלסטינים זכויות בארץ הזו”, אין לה על מה שתסמוך. מה עוד שאין בה שמץ של מוסר.

 

גם עם מצרים אין לנו שלום, לא חם ולא קר. מצרים היא המובילה את העולם הערבי בתכנית השלבים שלו – שלבים של מלחמה ושלום-קורייש. לעומת התעשייה האנטישמית שלה, היה ה”שטירמר” תינוק תמים. ואתה יודע זאת. אתה מעיד על עצמך שאתה בא במגע יומיומי עם הערבים. זאת עד לאותו יום בו לא יצטרכו עוד לאהדתך ולשרותיך העתונאיים. יש לקוות שבאותו יום לא תפנה אליהם את הגב, שכן, אתה עלול לאבד את מגעך עם החיים (מזכיר לי כתב של כתבנו יוני בן מנחם, שהביא סקופ – שיחה שהתקבלה מערבי שנטל על עצמו את האחריות לפיצוץ האוטובוס ליד ביה”ס רנה קאסן, באותו היום. יוני האדיב סיים את השיחה עם הרוצח במלה “שוקראן”, יעני, תודה…).

 

 

ועכשו ליהדות ולמה שהחלטנו לעיל לשכוח –

                       גם הלל וגם כהן, לא ייאמן.......

 

אבל, אתם, הדוגלים בחופש הדת והמצפון, אינכם מוכנים להעניק אותו, או אפילו להבין אותו, אצל אחיכם החלוצים

 

הארץ הזו ניתנה לנו על ידי הקב”ה. אתה לא מאמין, זו בעיה שלך, וזה מה שניקרא – ניכור, שתוצאתו “אנשים שחושבים אחרת”. אנחנו מאמינים בזכותנו הבלעדית על הארץ, ובמצווה ליישב אותה, ואיננו מוכנים לוותר עליה. אבל, אתם, הדוגלים בחופש הדת והמצפון, אינכם מוכנים להעניק אותו, או אפילו להבין אותו, אצל אחיכם החלוצים. הציבור שלנו קורא בתורה ובהפטרה, בכל שבת משבתות השנה, כן עשה גם במשך אלפיים השנים האחרונות. ערים כמו בית לחם וחברון, הן ערים חיות בשבילו. בית לחם עיר בועז, רות ונעמי ומקום הולדת דוד. חברון המקום בו מלך דוד לראשונה. ירושלים, מקום בית המקדש. העיר הנזכרת בתנ”ך למעלה מ-700 פעם, ובקוראן, גם לא פעם אחת! הערבים קידשוה, כדי להרעימנו. גם בהיותם על ההר, הם מפנים, בעת התפילה, את אחוריהם למקום קדש-קדשים שלנו ואת פניהם למכה. תאר לעצמך שאנו כובשים את מכה ובונים על הכעבה היכל תפילה מפואר. גם לאחר חמישים אלף שנה, תצדיק את שחרור המקום בידי הערבים ואת הרס ההיכל, האם לא כן?

 

גם הספרדים לא נרגעו, ובצדק, עד שסילקו את הכובש הערבי. ושם דווקא יצרו הערבים תרבות לתפארת. אז למה אנחנו צריכים להכריז בקול גדול על “זכויות”ה”פלסטינים”? למה לשחק בקלף המסומן הזה לרעתנו? הכרזה כזו היא ויתור על זכותנו. למה? למה להכיר ב”עם”, שנולד רק כדי שאנחנו נמות? אם הערבים או האמריקנים דווקא רוצים להכיר ב”עם” כזה, ייכבדו ויתנו להם שטח במדינותיהם הרבות. זה יהיה פחות מפרומיל. הם לא ירגישו כי באו אל קרבם, אלא אם יתחילו אלה להשתעשע ברצח מארחיהם. לנו זה ענין של חיים ומוות, וגם נתתם להם את הרובים….

 

האם חזרנו לארץ לאחר אלפי שנות ייסורים, כדי למסור אותה באופן מסודר ורשמי לידי זרים? האם באנו לכאן, כדי לארגן לעצמנו גלות בארצנו?

 

כמו “תהליך השלום” כולו, שהיא לשון סגי-נהור לתהליך שיתוף הפעולה היהודי ערבי לחיסול ישראל, כן גם ה”פעימה”; הגדרה אלגנטית להפקרת אלפי אחים ואחיות לידי מרצחים.

 

אז תצטרך לסלוח לי אם אגדיר את “מחנה השלום”, בלשון המעטה, לא נחמדים!!!!

 

ואת שאר מעלליכם פירטתי במכתבים אחרים.

 

 

                                                                 חנה אייזנמן

 

נ.ב. לענין הרגלי הקריאה שלי והאזנה למוסיקה. אני מוכנה בכל רגע להתייצב מולך לתחרות בידע כללי, כולל זיהוי יצירות מוסיקה קלאסיות. זה, כמובן, יהיה לא הוגן, כי אין לך שום סיכוי. נראה לי שגם בנותי, שירשו ממני את תאוות הקריאה, שאחת מהן בוגרת ביולוגיה, והשניה בוגרת הפאקולטה למשפטים, באוניברסיטה העברית בירושלים, יכולות לנצח אותך, בלי שום קושי (שתיהן ניגנו בתיזמורת הנוער של ירושלים, האחת בקלרנית והשניה בחליל [צד]).

 

  

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר