פרשת יוני אלזם ז”ל: פרקליט המדינה משה לדור, אבי-אבות-הטומאה, רודף אחרי אנשים מתים*

פרשת יוני אלזם ז”ל: פרקליט המדינה משה לדור, אבי-אבות-הטומאה, רודף אחרי אנשים מתים*

שמחה ניר, עו”ד
13.10.2009 23:30
לא מתבייש לרדוף אחרי המתים

לא מתבייש לרדוף אחרי המתים


מדוע ממשיך פרקליט המדינה לרדוף אחרי אנשים מתים, ומדוע נשיאת ביהמ”ש העליון כותבת החלטה בת חמישה עמודים, כאשר היא יכולה להסתפק בשורה וחצי?



יוני אלזם ז”ל הורשע ברצח, והוא נרצח בעוד הוא במאסר, ממתין לשמיעת ערעורו על ההרשעה.

בית המשפט העליון זיכה את אלזם, לאחר מותו, ברוב של שניים (אסתר חיות ויורם דנציגר), מול דעת המיעוט – אדמונד לוי, איך לא – אבל דעתו של פרקליט המדינה, משה לדור, לא נחה, והוא החליט לעתור לדיון נוסף.

לפי סעיף 28(ב) לחוק בתי המשפט רשאי, כידוע, כל בעל דין לבקש דיון נוסף, בפני הרכב רחב יותר, בענין שפסק בו בית המשפט העליון בהרכב של שלושה שופטים, וניתן לקיים דיון נוסף אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שההלכה שנפסקה מצדיקה זאת מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה.

הטעם לזיכויו של אלזם היה אופן דיבובו במעצר, אשר הביא להודאתו באשמה – הודאה אשר הביא להרשעתו בבית המשפט המחוזי. המקרה הזה לא היה מקרה מובהק ומוחלט “שחור/לבן”, ונשיאת ביהמ”ש העליון, דורית ביניש, דחתה אותה משום ש –

בית המשפט איזן בין השיקולים השונים, בהתאם לנסיבותיו המיוחדות והפרטניות של המקרה, והגיע להכרעה לפיה מכלול נסיבות העניין מצדיקות את פסילת הודאותיו של אלזם. הכרעה זו התבססה על מגוון שיקולים, ובהם גם שיקולי הנזק החברתי הנגרם כתוצאה מפסילת הודאותיו של אלזם, ועל ניתוח עובדותיו של המקרה הנתון.

וכן כי –

קביעת נקודת איזון קונקרטית בנסיבות עניין נתון אינה מהווה הלכה חדשה, ואינה מקימה עילה לדיון נוסף.

יש לי תהיה אחת בכל הנושא הזה. סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי “נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו”. מטרתו של הסעיף ברורה: אין זה נאה לרדוף אדם לאחר מותו, מה גם שהוא אינו יכול להתגונן, וגם אי אפשר להעניש אותו.

והשאלה היא לשם מה מצא פרקליט המדינה לנכון להמשיך ולרדוף את האיש המת?

ויש לי שאלה נוספת, קשה ועקרונית בהרבה מקודמתה: נניח שהתוצאה בערעור הייתה 2:1 לרעת המנוח, ומשפחתו הייתה מבקשת דיון נוסף, מאותם הנימוקים שהעלה משה לדור: האם הייתם מסכימים לקיים דיון נוסף?

התשובה היא, כמובן, שלילית: האדון לדור לא היה מתייצב למשפט, אלא נותן את העבודה הזאת לזוטר-שבפרקליטים (כדי להמעיט בחשיבותו של העניין), וזה האחרון היה אומר כי אין כאן שום הלכה, וכל השאלה אינה אלא “יישומה של הלכה קיימת”, אשר אינה מהווה נושא לדיון נוסף.

וזה לא פרי הדמיון החולני שלי. היה לי תיק בעליון בו הפרקליטות התנגדה למתן רשות לערער (כי הנושא “לא מעורר שום שאלה משפטית-ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש”, איך לא), אבל כאשר קיבלתי את הרשות לערער, וגם זכיתי בערעור עצמו, פתאום השאלה “קפצה שתי כיתות”, ונעשתה בעלת “חשיבות משפטית-ציבורית כללית” והפרקליטות עתרה לדיון נוסף …

ובמלים אחרות: חשיבותו הציבורית-כללית של עניין משפטי אינה נבחנת לפי השאלות המתעוררות בו, אלא לפי השאלה אם דעתה של הפרקליטות נוחה מהתוצאה.

מוסר הוטנטוטי כבר אמרנו?

יצויין כי במקרה הזה לא מדובר רק על “אחריות מיניסטריאלית” של משה לדור לרדיפה הזאת, כי במקרה הזה הוא ייצג את המדינה באופן אישי.

ושאלה נוספת היא מדוע טרחה נשיאה ביהמ”ש העליון לכתוב החלטה באורך חמישה עמודים, כאשר יכלה היא להסתפק בשורה וחצי? האם נגמר העומס על שולחנו של כב’ הנשיאה?!

ביניש, יש לציין, לא התייחסה אפילו ברמז לנושא ההליך כנגד אדם שנפטר. האם צריכים אנו להבין כי גם היא, כפרקליטת המדינה, נהגה כך?

______________

* המאמר הוגש לדוברות משרד המשפטים, לדיברור-מרצון, אך לא הם ולא פרקליט המדינה מצאו לנכון להגיב.

המלצות היום:

גם מני מזוז ומשה לדור מדברים רב-מפרקית

יום כיפור, התשס”ו: השופט אדמונד לוי, חובש כיפה, לא מתנצל, לא מצטדק, לא מתגונן, לא יהודי!

עזות-המצח של השופט אדמונד לוי

אדמונד לוי, אליקים רובינשטיין: האם אתם יודעים מה זה “בוטה”? מתי יהיה סוף לקשקשנות?!

אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי”?

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר