עו”ד על חופש-הביטוי והלוגיקה המשונה בקפה דה-מארקר: נאום תשובה לעו”ד אמיר לירן


עו”ד על חופש-הביטוי והלוגיקה המשונה בקפה דה-מארקר: נאום תשובה לעו”ד אמיר לירן



שמחה ניר, עו”ד
29.09.2009 04:36


עו"ד על חופש-הביטוי והלוגיקה המשונה בקפה דה-מארקר: נאום תשובה לעו"ד אמיר לירן - שמחה ניר - משה ויינברג - אמון הציבור - שי ניצן - מעשה נבלה - ביטוח לאומי - שאול מופז - טפשות - דורית ביניש - גוגל - משה גל - חופש הביטוי - סגנון - שפת רחוב - קפה דה-מארקר - אמיר לירן


ידידי, עו”ד אמיר לירן, ממשיך להגן על עמיתו לניהול קהילת עורכי-הדין והמשפטנים בקפה דה-מארקר, ואגב כך גם מטעה ומייחס לי דברים שלא אמרתי, כדי שיהיה לו מה “להדוף” *** כתב תשובה




אמיר ידידי,

הרשה נא לי להשיב לך על תגובותיך לשני המאמרים הנלווים למאמר העיקרי בעניין קפה דה-מארקר, והם:

·           עו”ד על חופש-הביטוי והלוגיקה המשונה בקפה דה-מארקר: מהי “שפת רחוב”?

·           עו”ד על חופש-הביטוי והלוגיקה המשונה בקפה דה-מארקר: אתם לא עושים לי שום טובה!

אפתח בתגובתך למאמר האחרון, ולאחר מכן אגיע לראשון.

מי לא מכיר את משה גל?

אתה פותח ואומר:

כמנהל משותף של קהילת עורכי הדין בקפה דה מרקר, אוכל להבטיח לך שמנהלי הקהילה אינם מכירים את מר משה גל, אינם בעלי קשרים עם מר משה גל, וכמובן שאינם מקבלים הוראות כלשהם מר משה גל.

אכן, אין לי כל ידיעה על הכרותכם עם משה גל, אבל אני יכול להניח, לפי מבחן ההסתברות, שזה לא נכון. שלושה עורכי-דין המעורים בענייני האינטרנט, ואף אחד מהם לא יודע מיהו מנהל בתי המשפט בישראל, מי זה משה גל – ומה הוא ביקש מגוגל?

ונניח שזה נכון – האם זה מוסיף לכם כבוד עד כדי כך שאתם מכריזים על תלישותכם מהמציאות – ממרומי המקפצה?!

במלים אחרות: אם הייתם אומרים שאתם מכירים אותו, ויודעים מה הוא קימבן עם גוגל, אבל עליכם זה לא השפיע – זה היה יותר משכנע, אבל אם אתם אומרים שאתם בכלל לא שמעתם עליו, זה כמו שלא שמעתם את השם דורית ביניש, ואתם מתנגדים לדון בתבונתם של בני אדם, בלי קשר למיהותם או למעמדם.

מחר יבוא משה גל ויגיד שהוא לא שמע, מעודו, את השם “גוגל”, ומחרתיים תבוא גוגל-ישראל ותגיד שהיא לא שמעה את השם “משה גל”, והם יצפו ממני להאמין להם. לא רציני.

אתה יוצא מהנחה עובדתית לא-נכונה

אתה אומר לי:

פתחת דיון בקהילת עורכי הדין, עם הכותרת “דורית ביניש טיפשה”.

וזה, עובדתית, ממש לא נכון: הכותרת שלי הייתה על טפשותה של דורית ביניש, והיא הייתה המשך למחלוקת שהתגלעה בדיון אחר, שם לא צינזרתם את האמירה “דורית ביניש טיפשה”.

אז נא לדייק, בבקשה, כי, בלי להודות בכך שגם בכותרת כגירסתך היה פסול כלשהו, במקרה הזה יש להבדל משמעות רבה.

מה, בדיוק, אתם “לא מוכנים לקבל”?

אתה מוסיף:

לנוסח כותרת כזו לא היינו מוכנים לקבל. 

וכאן יצא המרצע מן השק: לא התוכן הפריע לכם, אלא … הכותרת! ומה רציתם שהכותרת תהיה גונדולות בוונציה, התשס”ו–2009?!

אני, לפי תומי, סברתי שהכותרת חייבת לשקף את התוכן אשר מתחתיה, בתמציתיות, ואם יש צורך ב”הערת מנהלים” הרי זה דווקא כאשר הכותרת מטעה, ולא כאשר היא משקפת תוכן שאינו פסול – גם לשיטתכם.

התבקשת לשנות את הכותרת לנוסח שאיננו פוגעני מנקודת המבט שלנו כמנהלים בקהילה שבה חברים עורכי דין וכאלה שאינם עורכי דין.

נו, ואם התוכן עצמו אינו פסול – גם לשיטתכם – תן לי דוגמה לכותרת אשר גם משקפת את התוכן, וגם “לא פוגענית” – כאשר התוכן עצמו הוא פוגעני גם פוגעני (אבל, כאמור, לגיטימי – גם לשיטתכם).

מי “מתעלם” – וממה?

אתה אומר:

בחרת להתעלם מן הפניה, והדיון בלית ברירה הוסר.

מה זה “בחרתי להתעלם”? כמה זמן נתתם לי כדי לגלות אם פנייתכם – ושלא לומר גם להגיב עליה? ונניח שלא הייתי “מתעלם”, ומגן על הכותרת, כפי שהיא, האם הייתם משאירים אותה? האם באמת לא הייתה לכם הברירה? האם באמת עצם ה”התעלמות” הייתה לצנינים בעיניכם?!

אתה מוסיף וחורג ממידת הדיוק העובדתי:

בחרת להעלות את הדיון מחדש עם אותה כותרת פוגענית …

אבל גם זה לא נכון. הכותרת לדיון החדש הייתה האם זרועו הארוכה של משה גל, מנהל בתי המשפט, הגיעה גם לקפה דה-מארקר? כותרת זו, אשר פתחה דיון חדש, לא הפריעה לכם, עד אשר העמדתי במבחן את האינטגריטי של חברך לניהול הקהילה, ואת העקביות שלו (או של שלשתכם, אם פעלתם בעצה אחת). עכשיו, כאשר אתם נדחקים אל הקיר, אותה הכותרת ממש “פתאום” התחילה להפריע לכם…

הנה כי כן: שתי הטעיות בנשימה אחת.

מי “לא מכבד” מה?

ואתה ממשיך:

ולא הותרת ברירה אלא לאחד ממנהלי הקהילה להרחיק אותך מן הקהילה, כי נתפסת כי מי שאינו מכבד את הקהילה ואת מנהליה.

עם כל הכבוד: כאשר אני ממשיך דיון בין חברי הקהילה, דיון שנחשב ללגיטימי גם בעיני מנהליה, ואף מייחד לו דיון נפרד, עם כותרת מתאימה לתוכן – זה נקרא שאני “לא מכבד את הקהילה”?

ומה פירוש הדבר שאני “לא מכבד” את מנהליה? האם האגו של חברך לניהול הקהילה חשוב לכם יותר מאשר איכות התכנים?

סימביוזה וקונספירציה

ולסיום:

זה מה שלמרבה הצער היה, ואין לבנות על אותו אירוע תילי תילים של קונספרציות משותפות בין מנהלי הקהילה, בין העדר חופש הביטוי, ובין מר משה גל.

ועל כך אמרינן: כאשר יש סימביוזה, אין צורך בקונספירציה.

ובמלים אחרות: כאשר מערכת המשפט לא סובלת ביקורת, וכאשר אתם, כעורכי-דין המתפרנסים ממערכת המשפט, יודעים על איזה צד מרוחה הפרוסה שלכם, אתם לא צריכים להיפגש עם משה גל במרתפים אפופי-עשן, ואפילו אם אתם לא מתוזמרים איתו – בעצם תיפקודכם כמנהלי-הקהילה וכעו”ד פעילים יש מה שקרוי במקומותינו “ניגוד עניינים”.

ואתה, אמיר, כעורך מדור חדשות השחיתות באתר הזה, האם אינך יודע היטב מה פירוש “ניגוד עניינים”?

ובאשר לתגובתך למאמר האחר:

אתה מייחס לי קונסטרוקציות שלא בניתי

אתה אומר:

ידידי שמחה מלין על העדר חופש הביטוי כפי שהיה מצפה שיהיה בקהילת עורכי הדין בקפה דה-מרקר.

כאחד ממנהלי הקהילה שם, אשיב.

עסקינן באתר אינטרנט מתוך מאות ואלפי ועשרות אלפי ומאות אלפי אתרי אינטרנט.

הווה אומר, שבאתר אחד יהיה חופש ביטוי אינסופי, בשני חופש ביטוי ברמה של 99%, בשלישי חופש ביטוי של 98% וכך הלאה והסכת ושמע יכול להיות שיהיה אתר שבו חופש הביטוי יהיה ברמה של 0%.  

האם זה אסון לחופש הביטוי?  התשובה – כלל וכלל לא!

מה שאתה עושה כאן, ידידי, הוא משפט רב-מפרקי העושה שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת. אכן, אני מלין על העדר חופש-הביטוי בקפה דה-מארקר, ואכן “אין זה אסון לחופש הביטוי”, כי אכן “עסקינן באתר אינטרנט מתוך מאות ואלפי ועשרות אלפי ומאות אלפי אתרי אינטרנט”, אבל לא זו השאלה, כי אני לא דיברתי על חופש-הביטוי באופן כללי, אלא על חופש-הביטוי ה”פנימי” באתר ידוע ורב-תפוצה, המזמין את הציבור הרחב להשתתף בפורומים שהוא מנהל, ומתפרנס מה”כניסות” שלהם.

אתה ממשיך, באותו הרוח:

להבדיל מתקופה של בית אחד, חשיבה אחת, בימינו “נפגעי חופש הביטוי” יכולים להקים לעצמם בית משלהם, לארח שם את מי שיחפצו ולהתבטא כרצונם – דהיינו, האינטרס הציבורי בחופש ביטוי, בהוצאת קיטור נשמר גם נשמר.

וגם זה לא לעניין, ומאותה הסיבה, גם אם נפגעי חופש הביטוי (לשם מה המרכאות, אמיר?) יכולים, חופש הביטוי אינו רק החופש ל”הוצאת קיטור”, אלא להגעה אל ציבור רחב ככל האפשר. נכון שמיזם פרטי, כמו קפה דה-מאקר, אינו מחוייב לדאוג ל”חופש ההפצה” של כל דיכפין, אבל אתה “התחלת עם זה”, כמו שהילדים אומרים.

המחוייבות-מרצון שלוקח על עצמו אתר המזמין את הציבור להשתתף בו

מי שמקים אתר, ומזמין את הציבור להגיב על הנאמר בו, נוטל על עצמו מחוייבות מסויימת. לא התחייבות משפטית, אבל התחייבות “ציבורית”. קח, למשל, את האתר של קימקא, אתר פרטי לכל הדיעות, אבל לכל הדיעות יש בו מקום – החל מהימין האולטרא-קיצוני וכלה בשמאל האולטרא-קיצוני, וכולל התקפות על בעליו של האתר – עבדך הנאמן.

אכן, קפה דה-מארקר יכול – ורשאי – להוסיף מתחת ללוגו שלו את הכיתוב אנחנו אתר פרטי, ואנחנו מפרסמים רק את מה שמתחשק לנו, אבל דבר כזה לא נראה טוב, ולא מוסיף כבוד ורייטינג (וממילא גם לא הכנסה כספית), אז אתם עושים זאת בתוך המים, ולא מעל המקפצה.

אתה מוסיף:

בבית קפה דה מרקר, מותר למארח ולמנהלים לקבוע כללים ונורמות התנהגות חברתיות שתתאמנה לבית קפה דה מרקר – האורחים מקבלים זאת בהבנה ובאהבה, מדוע? כי בתמורה הם מקבלים מקום איכותי, דיונים הוגנים, שפה מכובדת ונעימה,  ואווירה כיפית.

מה פשר “אווירה כיפית”?

בוא נתחיל מהסוף, מ”אווירה כיפית”: נניח שאתר מסויים, או פורום מסויים, מקיים דיון על תבונתם של אנשי-ציבור מסויימים (שופטים, שרים, פקידים וכו’), ושל ידוענים אחרים אשר אינם אנשי-ציבור, אבל לציבור יש עניין להתייחס אליהם.

ונניח שבדיון הזה אומרים על אדם פלוני שהוא “גאון”, על אחר שהוא “חכם מאוד”, ועל אחרים שהם “חכמים”, “חכמים למדי”, “בינוניים”, “פחות מבינוניים”, “לא ממש חכמים”, “טיפשים”, “טיפשים ביותר” או “אידיוטים”, והכל באותה ה”אווירה”, כאשר נשואי הדיון אינם משתתפים בו.

ואני שואל אותך  מה עניין ה”אווירה” לדיון בתכונותיהם של אנשים, ועל קשת הדוגמאות הנ”ל – איכן נגמרת האווירה ה”כייפית” ומתחילה האווירה ה”לא-כייפית”?

ובינינו: הדיון בחכמתה/טפשותה של דורית ביניש הוא הרבה יותר “כיפי” מאשר הדיון בחכמתו/טפשותו של שאול מופז, למשל, והדיון המקורי, בו אחד המשתתפים אתר דורית ביניש טפשה, ומשתתף אחר אמר תביא דוגמאות, לא נראה לי “לא כיפי”, ממש לא, וגם הדיון שאני פתחתי בו היה מרתק ו”כיפי”, עם דיעות לכאן-ולכאן (וגם דיעות-ביניים), עד שחברך נכנס לחנות החרסינה הזאת בנעליו המסומרות.

האם כל דיון חייב להיות “כיפי”?

השאלה הבאה היא מי אמר שכל דיון צריך להיות “כיפי”?

טול, למשל, את הנושא הזה: הביטוח הלאומי, על רגל אחת. ממש לא נושא ש”כיף” לדון בו, אבל חייבים, כי הוא התגלמות הרוע של שני פרופסורים לרפואה, המקבלים את שכרם מהמוסד לביטוח לאומי, ומוכנים, תמורתו, לכל מעשה-נבלה.

כן, מעשה-נבלה, עד כמה שלא “כיפי” לשמוע את זה, אבל חייבים לדון בו, כדי שדברים כאלה לא יישנו.

או, למשל, המשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן, אשר בא לבג”ץ, וטען, ללא בושה, כי שופט תעבורה לא צריך להתמצא בענייני תעבורה (כך!!!).

או, למשל, המרמים את בית המשפט, בשם המדינה: נושא מצמרר, וממש לא “כיפי”, אבל חייבים לדון בו, כדי שדברים כאלה לא יישנו.

ואחרון-אחרון, להפעם: הדיון על אמון הציבור בבתי המשפט, נושא אשר אי-אפשר למצותו בלי להביא דוגמאות “מהחיים”, על טיפשותם, רשעותם, אטימותם ושחיתותם של שופטים, ואי-אפשר לדון בו ברצינות בלי להביא שמות אמיתיים – לא רק כדי להרתיע את המושחתים, אלא גם כדי להסיר חשדות משופטים אשר עושים מלאכתם נאמנה, וכל “הכללה” יכולה לעשות להם עוול.

מה פשר “שפה מכובדת ונעימה”?

אני לא יודע מה זה “שפה מכובדת”, בהקשר הזה.

כאשר, למשל, שופט קובע, בגזר דין, כי המעשים בהם הורשע הנאשם יש בהם משום “שחיתות רבתי” – האם זו שפה “מכובדת” או “לא מכובדת”?

לשיטתכם, אם “טיפשות” היא שפה “לא מכובדת”, “שחיתות” היא שפה עוד פחות מכובדת, אבל, גם אתם לא תטענו זאת, כי “שחיתות”, באותו ההקשר, היא פרשנות לעובדות אשר הוכחו בשלב הקודם של המשפט. ייתכן שהשופט טעה, אבל זה לא שייך ל”שפה”, אלא לתוכן.

ובאשר לשפה ה”נעימה” – אכן, זה ממש לא נעים לשמוע שיש שחיתות או טיפשות במקומותינו, אבל הדיון הציבורי אין פירושו רק שירי “מה יפית”, אלא גם עיסוק בתופעות המחליאות ביותר של החברה, והוצאת מוגלה מעולם לא הייתה דבר “נעים”.

מה עניין “דיונים הוגנים” למחלוקת בינינו?

דיון הוגן מחייב הבאת עובדות נכונות, או, לפחות, עובדות אשר מביאן מאמין בנכונותן, ומי שסבור כי חברו הביא עובדות לא-נכונות, הדיון ההוגן מחייב לתת לו להביא את גירסתו, והקוראים ישפטו, איש כהבנתו;

דיון הוגן מחייב לאפשר למשתתפים בו להביא את פרשנותם לעובדות – איש-איש כמיטב הבנתו, ובכוונה לא אמרתי “דיעות” אלא “פרשנות”, כדי להבדיל בין דיעותיהם של בני אדם על העובדות (דבר המחזיר אותנו פיסקה אחת אחורנית) לבין דיעותיהם על המתבקש מהעובדות.

במקרה דנן לא הייתה לכם – וגם לא יכלה להיות לכם – תרעומת על העובדות שהבאתי (התנגדותה של ביניש לבחירת שופטים בזמן כהונתה של ממשלת המעבר, בחירתה-היא בעת כהונתה של ממשלה כזאת, והתוצאות הגרועות, מבחינתה, של המהלך הזה), כך שמבחינת העובדות לא היה שום דיון “לא הוגן”, מצידי.

אבל “דיון הוגן” מחייב לאפשר הבעת פרשנות, גם מרגיזה ומקוממת, בלי שהיושב על הברזים ימנע את חופש הפרשנות ממי שדעתו שונה משלו. בנקודה הזאת, מי שחטא לדיון ההוגן הייתם אתם – ולא אני.

אבל אנחנו מדינה חופשית, ומותר לדבר על “דיון הוגן”, ולגלגל לשמיים עיניים צדקניות.

מה זה “מקום איכותי”?

אתה אומר כי אצלכם ה”אורחים” מקבלים “בהבנה ובאהבה” את “הכללים והנורמות”, “כי בתמורה הם מקבלים מקום איכותי …”, אבל האם מקום בו מותר לדבר על שחיתותו של הירשזון, אבל לא על טיפשותה של ביניש הוא “מקום איכותי”?

והאם מקום בו מותר להביא עובדות, אבל לא פרשנות – או פרשנות, בתנאי שהיא מתאימה לדעתם של “בעלי הבית” – הוא “מקום איכותי”?!

מי מקבל מה “באהבה ובהבנה”? כפפה לרגליכם

אתה אומר שה”אורחים” מקבלים “בהבנה ובאהבה” את אותם “כללים ונורמות התנהגות חברתיות” – גם אני מקבל אותם כך, mind you אבל השאלה היא אם הם מקבלים “בהבנה ובאהבה” גם את אופן היישום שלכם את אותם הכללים והנורמות.

ובנושא הזה, אמיר ידידי, השלכתי כפפה לרגליכם: להעמיד את הסוגיה הזאת לדיון בפני החברים, אבל אתם מפחדים להעמיד את הדבר במבחן. אתם חוששים לא רק מאלה אשר יצדיקו את הפרשנות שלי על ביניש, אלא גם – ואולי אף בעיקר – מאלה אשר יאמרון דברים כגון אמנם אני לא מסכים עם דיעותיו של קימקא, אבל אני אלחם על זכוו לומר אותם – גם במסגרת ה”פנימית” של הקהילה הזאת.

מותר לי לצעוק, אבל אני לא צועק

אתה מוסיף ואומר לי:

אתה רוצה לצעוק “פלוני טיפש”, אתה רוצה לצעוק “פלוני גנב” – תעשה זאת חופשי, אבל לא בבית ספרנו, כי מבחינתנו בקהילה זה ייחשב “שפת רחוב”.

אז ככה:

ראשית – אני לא רוצה לצעוק, כי במקרה הזה אני ביקשתי להציג, בנחת, משנה סדורה, דבר דבור על אפנו – עובדות ומסקנות: העובדות – ידועות ומוכרות לכל (חוץ מאשר, אולי, לאלה אשר לא שמעו את השם משה גל (כ-5,730 פעמים בגוגל, נכון לכתיבתן של השורות האלה)).

שנית – גם ל”זכות הצעקה” יש מקום, בעיקר כאשר הנושא “בוער בעצמותיו” של הדובר, ו/או שאזניהם של “קהלי-היעד” ערלות, והם אינם אובים שמוע.

קחו, למשל את “זכות הזעקה” על הקטל בדרכים, עליהם דיבר נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, אחרי התאונה הקטלנית בכביש התענכים (31.7.1986): אני ממש לא מתאר שקפה דה-מארקר לא היה נותן לו, להרצוג, לממש את “זכות הצעקה”.

כיוון שאתם מאוד רגישים לצעקות, אני רוצה ללחוש לך באוזן, שאף אחד לא ישמע: כאשר טענתי, בפעם הראשונה, שבתי המשפט אינם מתייחסים לטענות שאינן נוחות להם, עשיתי זאת ממש בלחישה, בבית המשפט המחוזי בירושלים, בערעור על שופט התעבורה עמנואל דינור, ואני אז סטודנט למשפטים בשנה השנייה או השלישית, אשר אינו יודע לזעוק – לא בבית המשפט, ולא מחוצה לו.

אלא מאי? כיוון שגם ערכאות הערעור לא התייחסו לאותן הטענות, נאלצתי, בהדרגה, להעלות את הטונים, והיום, סוף-סוף, חלק מהציבור כבר מבין את מה שסטודנט-פישר למשפטים, כמוני, הבין כבר לפני ארבעים שנה.

אז אני שומר לעצמי את זכות הצעקה, אבל במקרה הזה, בעניין טפשותה של דורית ביניש, ממש לא צעקתי. רק הבאתי דוגמאות עובדתיות, על פי הזמנתו של אחד החברים בקהילה, לטענה שהעלה חבר אחר.

מי זה “פלוני”?

כאן אתה כבר לא מגן על דורית ביניש, אלא על כל “פלוני”, וכאן אתה כבר מעתיק את המחלוקת אל התחום ה”ליגוויסטי”: המילם “טיפש” או “גנב” – זה ייחשב “שפת רחוב” – “מבחינתכם” … ואני, לפי תומי, סברתי כי מונח כמו “שפת רחוב” מוגדר על פי קריטריונים אובייקטיביים-מדעיים-לשוניים, ולא כל אחד יבוא וימציא הגדרות כפי שמתאים לאינטרסים שלו, באותו הרגע.

לשיטתך, אם אני אגיד על “פלוני” (נניח אברהם הירשזון), שהוא “גנב”, תהיה זו “שפת רחוב”, ר”ל … בוא תגיד את זה, תצעק את זה, כאן, בהאתר של קימקא. לא אצנזר אותך.

וזה מזכיר לי כמה מה”חברים” בביה”ד המשמעתי של לשכת עורכי-הדין (משה וינברג, אז יו”ר ביה”ד המשמעתי של הלשכה במחוז ת”א, והיום משנה לראש הלשכה, איריס סורוקר, היום שופטת בבית משפט של המדינה, ושבתאי פרימו), אשר, ברוב טיפשותם וחוצפתם, עשו לשון ביבים מלשונם של של שופטי ביהמ”ש העליון, כאשר ה”קביעה” הזאת תאמה את האינטרסים שלהם לדפוק נאשם זה או אחר. ויושם אל לב: הם לא פרסמו את זה במאמר, ממרומי המקפצה, אלא עשו זאת בתוך המים.

וכעת, אמיר ידידי, קרא את הפיסקה הקודמת ואמור בעצמך: האם יש בה “צעקה” ב”שפת רחוב”, או ביקורת לגיטימית על טיפשותם – כן, טיפשותם – חוצפתם ורשעותם של בעלי תפקיד ציבורי?

אתה מטעה את הקוראים, שוב ושוב

אתה כורך שני דברים שונים יחד, במשפט דו-מפרקי מטעה:

האם פגענו לך בחופש הביטוי? כן. האם נמנעה ממך הדרך להעביר את מסריך כפי שאתה רוצה לעולם? לא ולא.

במלים האלה אתה נסה לעורר את הרושם כי אני טוען שאתם פגעתם בחופש שלי להעביר את מסרי לעולם הרחב, אבל אני לא טענתי את זה, אלא שאתם פוגעים בחופש שלי להציע דיונים בקהילה שאני חבר בה. אני לא זקוק לכם להעביר את דיעותי לעולם הרחב, כי את זה אני עושה במסגרות אחרות, ואם הצטרפתי לקהילה הזאת, עשיתי זאת כדי להביע את דיעותי בתוך הקהילה, ואתה מודה שבאופציה הזאת אתם פגעתם גם פגעתם.

אתה מוסיף ומטעה את קוראיך, באמרך לי:

אתה רוצה להכריח את קפה דה מרקר להיות מקום בעל חופש ביטוי אינסופי – אז התשובה לכך, היא לא, קפה דה מרקר לא רוצה להיות מקום בעל חופש ביטוי אינסופי, אלא מקום שבו יש חופש ביטוי, וגם מקום שבו יש אווירה נעימה ומכובדת.

ועם כל הכבוד והחברות, אני לא רוצה להכריח את קפה דה-מארקר לשום דבר. אני רק מותח עליו ביקורת, כדי שקוראי יחליטו בעצמם.

עוד על ה”אווירה” ה”נעימה ומכובדת”

ובאשר ל”אווירה” ה”נעימה ומכובדת” – ראה את מה שאמרתי לעיל על האווירה ה”כיפית”. אם עצם הדיון בישרו של אברהם הירשזון, בתבונתה של דורית ביניש, או בישרו האינטלקטואלי של שופט-התעבורה בזרנוגה גימ”ל, יש בו, “אינהרנטית”, משום אווירה “לא נעימה ולא מכובדת”, כל מה שנשאר לנו הוא לזמר שירי מה-יפית, ולהשתמש בשיטת “הנימוקים המתחלפים”, אשר גם נפשך נוקעת מהן כאשר אתה פונה אל בעלי-שררה, אשר המילה היחידה שהם מכירים היא “לא”.

גם גם אתם: הנימוק הרשמי שלכם הוא הכותרת, אבל כיוון שהכותרת משקפת את התוכן, וכיוון שהתוכן כבר עבר את “בדיקות הכשרות” שלכם, אתם מתחילים לדבר על “שפת הרחוב” ועל אווירה “כיפית”, “נעימה” ו”מכובדת”.

לשיטתך גם הכותרת חדשות השחיתות היא “שפת הרחוב”, אבל זהו השם שאתה נתת למדורך, ושנינו מסכימים שאין בו כל פסול, וששאלת ה”אווירה” אינה רלוואנטית, באשר אליו.

כן, וגם על “ביטויי מרכולת” אתה מדבר, כאשר אני, עם כל הכרתי את השפה העברית, לא הבנתי מב פסול יש ב”ביטויי מרכולת”. “מרכולת” היא “סחורה”, ובהקשר של חופש-הביטוי מרבים לדבר על “החופש לסחור בדיעות”, כאשר הכוונה היא ל”החלפת דיעות”, ולא ל”מסחר” בהן, במשמעות המקובלת של המילה “מסחר”.

כן, האתר של קימקא פתוח לכל הדיעות, וכל החפץ ייתי ויציג בו את מרכולתו.

“משמעות הדבר”: עד אנה הגיעה ההתקרנפות

וזאת ה”פינאלה” שלך:

משמעות הדבר שלא כל ביטוי מרכולת תתקבל בברכה בקהילת עורכי הדין. זה כואב, זה קשה. אבל יש עוד הרבה מקומות, שאפשר למכור את המרכולת חופשי חופשי.

אז יש לי הפתעות בשבילך, אמיר ידידי: לא זו בלבד שאני יודע, גם בלעדיכם, שישנם “עוד הרבה מקומות, שאפשר למכור את המרכולת חופשי חופשי” (הנה, גם אתה משתמש במילה “מרכולת” באותו ההקשר!), אלא ש”משמעות הדבר” אינה “קשה” ואינה “כואבת”. מבחינתי “משמעות הדבר” היא שההתקרנפות הגיעה גם אל קהילת עורכי-הדין של קפה דה-מארקר, וכשאתם תתפכחו, אני אוכל להציג עוד לבנה בבניין ה”אמרתי לכם”.

________________

עוד בנושא זה:

המאמר ה-3-000 באתר: על חופש הביטוי ועל הלוגיקה המשונה בפורום קפה דה-מארקר

עו”ד על חופש-הביטוי והלוגיקה המשונה בקפה דה-מארקר: מהי “שפת רחוב”?

עו”ד על חופש-הביטוי והלוגיקה המשונה בקפה דה-מארקר: אתם לא עושים לי שום טובה!

 עו”ד על חופש-הביטוי והלוגיקה המשונה בקפה דה-מארקר: נאום תשובה לעו”ד אמיר לירן(2): תרגיל אינטלקטואלי




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר