הויכוח על ההפרדה בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד ראש התביעה הכללית אינו חדש, ותחילתו שנים רבות לפני ששר המשפטים הנוכחי, יעקב נאמן, העלה אותו מחדש.

ההפרדה הזאת קיימת, למעשה, בכל משרדי הממשלה, חצוץ ממשרד המשפטים, וכאשר יש לייצג משרד ממשלתי מסויים בבית המשפט, לא המחלקה המשפטית של אותו המשרד מייצגת את המשרד ועמדתו, אלא היועץ המשפטי לממשלה, ופרקליטות המדינה הכפופה לו.

ההפרדה הזאת נחוצה, בין השאר, משום שהיועצים המשפטיים של משרדי הממשלה הם משרתי המשרד, ואילו הפרקליטות, עם היוהמ”ש אשר בראשה, הינם – או, לפחות, אמורים להיות – משרתי הציבור.

אציין כי גם היועץ הנוכחי, מני מזוז, המתנגד להפרדה בין התפקידים, מודה כי “זה באמת לא נוח לעבוד מול שר שנמצא בחקירה, אבל ההשפעה על העבודה היא שולית וכמעט שאינה קיימת”, ואם ההשפעה הזאת “כמעט” שאינה קיימת”, די לנו בכך כדי להפריד בין הדבקים.

מהטעמים האלה אני נוטה לתמוך בהפרדת הפונקציות, אבל כיוון שעדיין לא שמעתי את כל הנימוקים בעד ונגד ההפרדה, איני מוכן להביע דיעה נחרצת בנושא.

מה שמעניין כרגע הוא התמיכה הכללית של היועצים המשפטיים לממשלה, בעבר ובהווה, בהשארה על כנו של המצב הקיים. מאיר שמגר – תומך, יצחק זמיר – תומך, מני מזוז – תומך גם כן. מדוע שלא יתמכו כל אלה בחלקת-אלוהים הקטנה שלהם?

את מי אנחנו לא שומעים? את אהרן ברק. אנחנו גם לא שומעין גם את אליקים רובינשטיין. אפשר, כמובן, להניח שהוא לא מתבטא בנושא משום שהוא שופט מכהן, אבל כאשר החברה האלה רוצים להתבטא – הם יודעים מצויין לעשות את זה, וכיוון שמדובר בעניינים משפטיים מקצועיים – זה מותר להם, גם לפי המקובל כיום.

גם יועצים משפטיים לשעבר אחרים שותקים בנושא, אולי משום שהם כבר “יצאו מזה”, ואין להן כל עניין בשאלה הזאת.

אל המקהלה הזאת הצטרף לאחרונה הקשקשן הידוע מישאל חשין. בראיון לגלי צה”ל, 10/09/2009, הוא אומר כי בתקופה שבה השרים עומדים בתור כדי להיחקר במשטרה, אסור לבצע שינויים במוסד היועץ “כפי שאישה משנה את צבע שמלתה”, כהגדרתו.

 כן, אנחנו מכירים את לשונות הציורית של חשין, אבל במקרה הזה היא אינה רלוואנטית, משום שאיש לא מציע להחליף את השיטה כל בוקר, “כמו גרביים”. מדובר בשינוי יסודי בשיטה אותה ירשנו מהמנדט הבריטי על פלשתינה (א”י), ואם השיטה תוחלף, הדבר לא ייעשה על מנת להחזיר לקדמותו, ביום המחרת, את השיטה הקודמת.

חשין פותח בשאלה ריטורית: “איפה נשמע הדבר הזה קודם לכן, ששרים עומדים בתור כדי להיחקר במשטרה?”, אבל מה לעשות, קול התור הזה כבר נשמע גם נשמצע בארצנו: אברהם עופר, אהרן אבו-חצירא, אריה דרעי, בנימין נתניהו, אברהם הירשזון, שלמה בניזרי ואחרים.

ומהי תשובתו: “זה מקרה מיוחד במינו ותקופה מיוחדת במינה, ובוודאי שאי אפשר לשפוט על פיה. כיוון שהיועץ עומד במצב כזה, היום הוא ודאי אינו הזמן המתאים לערוך שינוי”.

תשובה מעניינת. מה יקרה אם מחר יצטרף שר נוסף ל”תור” הזה? האם, כאשר התור הזה רק מתארך ומתארך? אלא מאי? כאשר אתה אומר כי המצב “לא בשל” לשינויים, אתה פותר את עצמך מהצורך להגן על עמדתך לגופה.

אילו היה חשין אומר כי, כעיקרון, הוא תומך בהפרדה, אבל לא במצב הקיים, אפשר היה להבין זאת, בתנאי שהוא יסביר כיצד המצב הקיים רלוואנטי לנושא, אבל את זאת הוא לא אומר.

במאמר מוסגר אומר כי גם הכתב-המראיין חטא בכך שלא דחק את המרואיין לפינה, ולא שאל אותו את השאלה הזאת.

עוד אומר חשין כי ההצעה “באה ממקום לא טוב. היא החלה תוך כדי קרע חמור ועמוק בין שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, לבין היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון. השר יעקב נאמן לקח את הצעת החוק הזאת, כפי שהניח אותה פרידמן”.

כאן חשין כבר חוטא לאמת, כי הנושא הזה צץ ועולה מדי פעם, מאז פרוץ המדינה, וחוץ מזה, מה הפסול ששר הנכנס לתפקידו ממשיך במפעלותיו של קודמו, עם שינויים או בלעדיהם?

אבל כאשר אומרים “העתיק מקודמו, ללא שינויים”, זה נשמע מצויין למי שאינו רגיש לשימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת.

_____________

מישאל חשין – גאון או אידיוט?