“צה”ל הוא עדיין הצבא שלי…” – תגובה

“צה”ל הוא עדיין הצבא שלי…” – תגובה

חנה אייזנמן
20.07.2009 07:50
"צה"ל הוא עדיין הצבא שלי..." - תגובה


“הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם, דבר אחד ברור, הציונות היא לא המשך, לא רפואה למכה, אדרבה, היא עקירה והריסה, היא מסיחה את דעתה מהעם, מתנגדת לו, הולכת נגד רצונו ורוחו, חותרת תחתיו ועוקרת אותו ופורשת לדרך אחרת למטרה רחוקה ומסויימת, היא וקומץ אנשים בראשה, גרעין של עם אחר… ” (הסופר חיים הזז).



ב”ה

 

 

“צה”ל הוא עדיין הצבא שלי…”תגובה

 

 

“הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם, דבר אחד ברור, הציונות היא לא המשך, לא רפואה למכה, אדרבה, היא עקירה והריסה, היא מסיחה את דעתה מהעם, מתנגדת לו, הולכת נגד רצונו ורוחו, חותרת תחתיו ועוקרת אותו ופורשת לדרך אחרת למטרה רחוקה ומסויימת, היא וקומץ אנשים בראשה, גרעין של עם אחר, בבקשה לשים לב, לא חדש, לא חדש, אלא אחר, מי שלא סבור כך או שהוא טועה או שהוא מרמה את עצמו” (הסופר חיים הזז).

 

 

ראובן מילר מצהיר שצה”ל הוא עדיין הצבא שלו, אך קשה לו לברך צבא זה בהצלחה בכל

 

מעשי ידיו.. וזה לא צריך להסברים… (ע”ע, בית האלמנה והיתומים של רועי קליין, הי”ד, מידי המדינה שהשמאל בנה)

 

מה שאני רציתי להצהיר הוא – הצבא הזה, בוודאי, איננו הצבא שלי, כי “המדינה” שהוא משרת איננה המדינה שלי, ואילולא שטיפת המח המאסיבית שעבר העם הזה, ובעיקר מי שגדלו על ברכי “הציונות הדתית”, היו הכל יודעים שזוהי איננה מדינתו של העם היהודי, אלא, גורם זר שהשתלט בכח הזרוע על ארצנו, נטל לעצמו את הזכות לייצג את שנואי נפשו, היהודים, ובשם העם היהודי לבצע נגדו את הפשעים האיומים ביותר. ובכל אותם פשעים הוא מגובה ומסתייע ב“שותפה ההסטורית”.

 

ואולי, כפתיחה, נביא כאן את דבריו של הרב מ. ברלין, שהיה יוצא דופן ב“מזרחי” בהתנגדותו לתכנית החלוקה – יזמת בן-גוריון:

 

“…..קרה ענין בישראל אשר לא היה עולה על הדעת אלמלי היו חיינו הרוחניים כתיקונם. נתאספו שלוחי עם בית ישראל ועמדו על מצבנו בעמים ועל סיכויינו בארץ ונמנו וגמרו כי באו מים עד נפש ומגיעים הדמים עד הברכים וכל לב חולה וכל קבוץ בגולה וכל ישוב בארץ עומד בחזקת סכנה, על כן החליטו… לאבד את העם ואת הארץ גם יחד, לדעתם ולרצונם. פשוטם של הדברים, במקום להמשיך את המאבק ולהיות מוכנים לסבל ולמועקה עד אשר יחונן ד’ את עמו ואת נחלתו, כתבו וחתמו שטר ויתור על החלק הגדול ביותר של ארץ ישראל, זה המקום היחידי שיש לנו תקווה – מלבד כל הקדושה וכל הסגולה שבו – ובלבד כי בחלק קטן יינתן לנו שם של מדינה ודגל של מלוכה. אם החליטו האנשים האלה, לו גם ישרים וטובים, להציע דבר כזה טרם נדרשו מן הצד השני, וטרם נמלכו בדעת שולחיהם – אין זה עומד עכשיו לבירור. הפעם אנחנו עסוקים בעצם הדבר. האם מותר לשלוחי העם, אפילו אם הם ממנים אותם לשם כך, להעביר נחלת אבות ולעבור על פקודת שמים, ולמסור ברצון לעם אחר את אשר לא להם כי אם לנו? ואם גם מותר וכשר, האם יש תועלת בויתור הזה ואם יש מראה מקום, כי בזה יוטב גורלנו וישתפר מצבנו, לו גם לדור אחד או שנים. על השאלה האחרונה התשובה באה מאליה, אם מציעים משהו לפני ממשלה עויינת ולעיני אויבים ושונאים השומרים כל צעד וכל פסיעה פן תהא לטובתנו – ברי הוא שאת זה לא נשיג, עדיין לא נשמע בשום סכסוך, כי שני אנשים או מוסדות, וממשלות בכלל, נצים, ימלא האחד את כל מה שהשני דורש. ומכיוון שאלהאשר ישבו במקום שישבו, החליטו, כי הצעתם היא אחרונה שבאחרונות, וממנה אין לגרוע, איך הציעו הם את הגבול האחרון?….

“… והחטא הזה של הצעת החלוקה חטא הרבים הוא, אשם הציבור – אם אותם הרבים ואותם הציבור לא קבעו את עמדתם הברורה נגד ההצעה. מן החובה ומן ההכרח להעמיד את שאלת החלוקה לפני הציבור. אסור לאנשי המפלגות וכל המפלגות, בכלל, והמזרחי, בפרט, לטשטש את הדבר ולהניח את הבעייה החמורה והיסודית הזאת פתוחה. יש צדק בדרישה, כי לא חברי ההנהלה בלבד על פי דעתם הם יכריעו בענין זה ועל כן יהא הוועד הפועל כולו דן ומחליט. אבל יותר צודק ויותר הגיוני כי גם לא הוועד הפועל הציוני, לא המצומצם ולא הגדול ואף ולא הועדים המרכזיים של המפלגות יקבלו עליהם את האחריות לשמים ולארץ….”

 

(“הצופה”, עריוהכ”פ, תש”ז, 4.10.1946, מתוך: כל הארץ, קובץ בשאלת חלוקת הארץ, מוקדש לצירי הקונגרס הציוני הכ”ב [בזל, כסלו, תש”ז] ירושלים, כסלו, תש”ז, הוצאת חוג שוללי החלוקה. עמ’ 89-93).

 

פרופ’ קלאוזנר בכה את הסכמת “המזרחי” לתכנית אוגנדה. ועוד אמר קלאוזנר:

 

“…. חלק מהם הכיר בצורך במדינה יהודית מיוחדת לשם האפשרות המהירה יותר של פרולטאריזציה, שאינה אפשרית כל עוד שהיהודים אינם אומה נורמלית במובן הכלכלי, וזה אפשר רק בארץ מיוחדת, אבל לא בציון, דווקא….

“הצד השווה שבכל המפלגות הללו היה – יחס של זלזול וביטול לדת ישראל ולכל דבר קשור במסורת ובהסטוריה הישראליות….. בקיצור – התחילה בין הנוער דה-הסטוריזציה, שהלכה והתקרבה לדה-נאציונאליזציה…” ( 1905-1904).

 

 

 

אני נולדתי בארץ הזו שש שנים לפני שהכריז בן גוריון, שר”י, על עצמאות המדינה שלו לבצע כל פשע אפשרי נגד העם היהודי. זו היתה תכלית הקמת המדינה שלו. שלו! ואל יחשוב איש לרגע, שהיתה זו אמורה להיות מדינת היהודים! בוודאי לא מדינה יהודית! תכלית הקמת המדינה הזו היתה לנשל את היהודים מזהותם, עד כדי בחילה ממנה, לנשל אותם מנחלת אבותיהם ולשרש כל זכר לסלע קיומם. לשם כך הוקמה המדינה שה”ציונות הדתית”, הנפגעת הראשית ממנה, חוגגת כל השנים את עצמאותה בדחילו וברחימו. והדיקלום – זו לא המדינה, אלו המנהיגים – אין לו על מה שיסמוך. עובדה – לא היה עדיין מנהיג ב”ישראל”, שהעז לעמוד על זכויות העם היהודי. עד כדי כך עמוקה הדוקטרינה להשפלת ישראל, שגם זכויות “ישראל” כ”מדינה” העומדת על נפשה, בטלות ומבוטלות. גם אילולא היתה לנו הזכות היסודית לחיות וגם אילולא היו זכויותינו לארץ ישראל, בחסדי ה’, בלעדיות, שום מדינה חפצת חיים בעולם לא היתה מנהלת מדיניות מטורפת כזו, הדורשת – השמידונו!!! אכן, פשה הנגע!

 

בביתנו לא חגגו מעולם את יום העצמאות, מן הסיבה הפשוטה – אבי, היו לו עינים בראשו, לב מבין וראש חכם. הוא ראה מי הן הנפשות הפועלות ולמה הן מסוגלות. הוא לא היה “חרדי”. הוא בא ממשפחה ייקית אורתודוכסית, אביו היה תלמיד חכם ומורה בבית הספר הריאלי ע”ש הרב שמשון רפאל הירש, בפראנקפורט על המיין. אבי הפסיק את לימודי המשפטים שלו בשטראסבורג ועלה כחלוץ (המעַוותים יגידו “ציוני”) לארץ ישראל. והוא ידע, שלא בית ומקלט ליהודים תהיה המדינה, אלא, אסון נורא! העובדה היא, שעד עצם היום הזה מחבלת המדינה הזו בכל קדשי ישראל, בנכסי צאן ברזל שלו, בעצם קיומו, כשבמשך כל אותה העת היא מסתייעת על ידי ה”ממלכתיים”, שעיוותו את תורת ישראל עד בלי הכר. לא די שהם מבצעים פשעים, אלא, מקדשים אותם, בשם “קדושת” ה”ממלכתיות” ו”צה”ל הקדוש”, מגדירים את המדינה המורדת בה’ כ”כס אלוק’ ממעל” וכ”קידוש ה'”, וגם נושאים לשווא את שמו של הרב קוק, זצ”ל, שמת משברון לב עקב עלילת רצח ארלוזורוב, ע”י בן גוריון, חמש עשרה שנה לפני שהרוצח, בן גוריון, הכריז על מדינתו, שעליה בוודאי לא היה מברך הרב קוק!!

 

בשם ה”ממלכתיות” הוצאו אלפי ילדי ישראל לשמד, כאן, בארץ הקודש. אם ילדי תימן הצליחו להגן בחירוף נפש על “הסימנים” (פיאותיהם) בין הגויים הרצחניים, הרי כאן, מול ה”משיח” בן גוריון, לא הצליחו לעמוד. ולא ניכנס כאן לפרשיית הפשעים נגד עולי תימן בזמנים השונים של שיבת ציון הנוכחית.

 

הסופר חיים הזז (1898 – 1973) כתב:

 

“אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים השונים זה מזה, בודאי שני דברים הסותרים זה את זה, כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני.”

 

“הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם, דבר אחד ברור, הציונות היא לא המשך, לא רפואה למכה, היא עקירה והריסה, אדרבה היא מסיחה את דעתה מהעם, מתנגדת לו, הולכת נגד רצונו ורוחו, חותרת תחתיו ועוקרת אותו ופורשת לדרך אחרת למטרה רחוקה ומסויימת, היא וקומץ אנשים בראשה, גרעין של עם אחר, בבקשה לשים לב, לא חדש, לא חדש, אלא אחר, מי שלא סבור כך או שהוא טועה או שהוא מרמה את עצמו.”

 

כשאני רואה את מפגיני בנימין בצומת חיזמא מפגינים בצל דגלי ענק של המדינה שהשמאל בנה, איני יודעת אם לבכות או לצחוק. לא שיש לי ברירה, את כושר הצחוק כמעט איבדנו, ולא נותר, אלא לבכות. חורבן הארץ יימשך בחסות מחלת ה”ממלכתיות”, ר”ל. ואיך אני יודעת זאת? כך – לפני כשבוע הסענו שלושה טרמפיסטים מגילה עד הפניה לחומת-שמואל. כשהזדהו כתלמידי ישיבת הר-המור, מיהרתי לומר כמה דברים נגד ה”ממלכתיות”, כי לא היה לנו זמן לשיחה משמעותית. אחד הנערים אמר: “לידיעתך, שלושתנו מגורשי גוש קטיף”. עניתי: “כן, ואתם חיבקתם ונישקתם את המנוולים…”, שאל האחד: “למה מנוולים”?… ואידך, זיל, גמור…

 

בעצם, זו בקושי התחלה, אבל, אני מבינה שהאכסניה שבכאן אינה רחבה דייה. אם תרשה המערכת, אעשה זאת כסידרה.

 

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר