בין ארוחת שחרית לקניות שבת נתקלתי בכניסתי לאינטרנט במאמרו של דן לחמן “מטעם 7 / יצחק לאור“, המצטט אחד משלושה שיריו של לאור הנקראים בפי משורר רדיקאלי רגיש שירים ממלחמת לבנון:

עכשיו בלילה הזה בתל אביב המפציצה אני קם
אל המטבח מעלה בו אור ואני שומע את התינוק
בוכה בבית ממול ואת קול אמו הטובה מרגיעה אותו
ואני מוותר על קולות המזמוז למטה ברחוב ועל השיעול
ועל הנחירה ועל שיחה בסלון המרחק, על נהמת
המנוע, על הרדיו החולף, ואני מנפה את הקולות
הללו, אפילו את נשימתך. אשאר רק צווחת
העוללים במערב בירות.

בימים אלו ועדה מטעם האו”ם חוקרת בז’נבה את טענות החמאס לרצח ילדים בעזה. בפני הועדה הופיעו אביו של שליט ורופאת ילדים מאשקלון שטיל של חמאס קטע בפגיעה ישירה כף רגלו של ילד יהודי שהגיע אליה לטיפול. יצחק לאור משורר רדיקאלי רגיש מתקשה להירדם בתל אביב המפציצה מצווחת עוללים בבירות מבכי עוללים בעזה.

ואני תוהה, מיהו המשורר הישראלי שיבכה שתיקת עוללים באשקלון נהרייה ושדרות?

על הלם האב שאיבד עוללים ואישה בקיבוץ מצר?

על בכי ילד שאיבד אח ואחות בפיגוע שיגרה?

על כאבה של אם שהפך לשגרה,

למראה פני תינוקה השרוף?

על עלטת ליל עד, לילד שאיבד מאור עיניים במסעדה?

על הלם נערה למראה חברתה הקרועה בדולפינריום ביפו?

על בית הרוס מפגיעת קטיושה בקרית שמונה?

על שיכחת סמיר קונטאר, גיבור ערבי מבירות,

שרוצץ בסלע גולגולת ילדה קטנה מנהרייה?

אני תוהה, מדוע צווחת עוללים בבירות מהדהדת למשורר רדיקאלי

יותר מצווחת עוללים, מבכי אחים, משתיקת אב ואם, בקיבוץ בפיצרייה בעיר

מהוא הדבר שהופך צווחת עולל ערבי ליקר יותר מבכי העולל היהודי?

אני, דור שני לשואה, לא מבין, מעולם לא הבנתי ולעולם, כך נראה, לא אבין.