הרב הצבאי הראשי, אבי רונצקי, ככר חבטות

הרב הצבאי הראשי, אבי רונצקי, ככר חבטות

אביתר בן-צדף
14.07.2009 18:18
מ"פ ב"שקד" בימי זהרה

מ”פ ב”שקד” בימי זהרה


הרב רונצקי התגייס, כדי לשמש בצבא רב ראשי, שיאחה את הקרעים * הוא הפך לכר חבטות של השמאל הישראלי ושל מוסדותיו, כיוון שהרב רונצקי מסמל את כל השנוא בעיניהם: יהודי לאומי שאינו בוש ביהדותו ואינו מתנצל * הצבא זקוק לבני הישיבות הקרביים, ואינו זקוק לחיילות קרביות * בן-גוריון העדיף את האם היהודייה על החיילת העברית * גם המצדדים בגיוס נשים לצבא יודעים, כי הדבר קשה מבחינה דתית



אבי רונצקי היה מ”פ ב”שקד” בימי זוהרה של הסיירת. היה אחד מאלה, שהציבו רף חדש בפעילות ביטחון שוטף ולוחמה נגד טרור. לא כאן המקום לפרט. גוגל מלא בדברים, שנכתבו על “שקד” דאז. איני מזכיר זאת בכדי. רצוני לומר, שלתא”ל רונצקי יש רקורד קרבי מוכח, שאין רבים כמותו. והוא לא רק גדול בזה, אלא חזר בתשובה, והפך לרב ולמורה הלכה, שספריו על שילוב חיי צבא עם יהדות חשובים ביותר.

 

איני רוצה לחטט בקרבי הרב רונצקי, אלא דווקא בקרבי מתקיפיו הרבים – מאז שמונה.

 

אודה על האמת, גם אני קימטתי גבה כששמעתי על מינויו. מה לכהן בבית הקברות?! תמהתי. הצבא הכושל מאוד של מדינת ישראל, שידע רק לעשות (כמובן, תמורת אתנן גדול של כמעט עשרים אלף ₪ לכל קלגס-פוגרומיסט בשחור, שפתאום נמצאו לדבר הנבלה בתקציב הביטחון, שהכל הרי יודעים, שאין בו כסף לאימונים, או לדברים חיוניים אחרים) פוגרום ביהודים מגוש קטיף בנחישות וברגישות. וכמובן, צבא עלובי הנפש הזה ניצחם, כיוון שהיו מספיק טיפשים ותמימים לא להתנגד בכוח למבקשי נפשם. לצבא טמא, שחילל עבור בצע כסף וקידום כל דבר קדוש ביהדות ובציונות, התגייס הרב רונצקי, כדי לשמש בו רב ראשי, שיאחה את הקרעים.

 

מאז שהיה רונצקי מ”פ ב”שקד”, השתנה הצבא לחלוטין. יש למפקדיו חומי החוטם וחומי הכומתה בעיה. רוב הצוערים הקרביים בבה”ד 1 הם דתיים, ורבים בלוחמים הם קרביים. לאט-לאט כובשת הכיפה את הצבא, ומחליפה את בני “ההתיישבות העובדת”, למרות שמפעילים בגלוי מכסות לקבלת דתיים – נומרוס קלאוזוס – למחוזות מסוימים בצבא.

 

איני מבין מדוע צריך בן ישיבה לוותר על תלמודו לטובת שירות מיותר בצבא. אחת הבעיות העיקריות של צבאנו הנה, שהוא גדול מדי, שמן ומפוטם. לכן, רוב התקציב העצום, שחומס משרד הביטחון מבריאותנו, מרווחתנו ומחינוך ילדינו, נזרה לריק. שוב ושוב מתגלה צבאנו בקלונו. חוט אחד מחבר את מלחמת ההתשה עם מלחמת יום הכיפורים, עם מלחמות לבנון ועם עופרת יצוקה – חוט עבה מאוד ומשורג של שכול ושל כישלון. אם יש סיבה לגיוס בני ישיבה, זה הצורך החיוני להשתיל מוח בערב-רב הלבוש בחאקי, ונראה יותר כמו כנופייה חמושה, שאינה יודעת להפעיל את כלי נשקה.

 

כיוון שאין לוחמים, הרי צריכים כעת את בני הישיבות (בני”ש) ביחידות הקרביות; ואולי זה יטייב את הצבא. אלא שצבאנו הכושל מזכיר לי את אותם הגנרלים הגרמניים בחזית המערב, שדיברו במלחמת העולם הראשונה על גבורת החיילים הבריטיים. אחד מהם אמר, שהחיילים הבריטיים לחמו כמו אריות. קטע אותו חברו, והדגיש, “והנהיגו אותם חמורים”.

 

מי שחושב שדיברתי על הצבא הבריטי – שיביט על מלחמת לבנון השנייה ולא רק עליה. ככל שאני קורא זיכרונות של גנרלים  ישראליים אני תמה לאן העלימו החינוך במדינת ישראל וההכשרה הצבאית את החוכמה, שציינה את היהודים, והבדילתנו מן העמים. כנראה, ציפוי המתכת על הכותפות באמת נועד לפצות על אבדן חמור של תבונה.

 

ובכן, הרב רונצקי הסכים בכל זאת לשאת בעול, ותפער האתון את פיה … מה פתאום ממנים רב כזה? הוא קיצוני … הוא גר באיתמר … ועוד כהנה וכהנה ממיטב הנאצה של המתקדמים בעם. כל אימת שהרב רונצקי זז, מדבר, או עושה דבר – בעיקר, אם זה נועד לטפח את יהדות הצבא – פותחת מקהלת המדוזות את לועה, ונוערת. לפעמים בעצמה (או באמצעות ח”כים ידועים מראש), ולרוב באמצעות שליחה עלי אדמות, עיתון הארץ, שלוחם מאז ומתמיד בכל נימה יהודית בחיי מדינת ישראל, ומטפח את התבוסתנות.

 

הרב רונצקי הפך לכר חבטות של השמאל הישראלי ושל מוסדותיו (למשל, מפקדת קצין חינוך ראשי), כיוון שהוא מסמל את כל השנוא בעיניהם: יהודי לאומי שאינו מתבייש ואינו מתנצל.

 

בשבוע שעבר הדליפו, שהרב רונצקי אמר בדיון סגור, פנימי, שאינו שבע נחת מגיוס בנות. לא עברו דקות ספורות ותחת כל עץ רענן החלו להלקותו. כיוון שהוא דתי וגם מתנחל, אין צורך לבדוק מה אמר, היכן, באיזה הקשר. הוא דתי ומתנחל, וראוי להצלפה. אוטו-אנטישמיות במיטבה

 

האם צריכות בנות להתגייס?

 

דוד בן-גוריון, שר הביטחון הראשון, כבר התלבט בשאלת גיוס הבנות, ופסק, שבין חובותיה של נערה יהודייה לאומה כאֵם לבין חובותיה לביטחון – עדיפה מחויבותה כאשה יהודייה. כלומר, להקים בית להיות אם. ולכן – כבר ממלחמת הקוממיות, פרט ליוצאות מן הכלל, לא היו לוחמות בצה”ל. נשים היו מדריכות ותומכות לחימה – עד שהגיע בג”ץ, וטרף את הקלפים עם הלכת אליס מילר.

 

גם המצדדים בגיוס נשים לצבא יודעים, כי הדבר קשה מבחינה דתית. צריכים הרבה גמישות כדי לתמוך הלכתית בצעד כזה. לכן, קל מאוד למתנגדי גיוס הבנות, והדבר משתקף בנתונים. הרבה מאוד מנצלות את הפרצה, הקוראת לרמאיות (גם ידועות ביותר).

 

איני חושב, שתפקידי לחימה נאותים לבן-אנוש. מי שהיה בשדה הקרב יודע, שזה מקום לא-אנושי. כיוון שאני מאמין, שלנצח תאכל כאן חרב, נשאלת השאלה היכן יכולה נערה לתרום את המיטב לביטחון האומה – בשדה הקרב (שבו יש לה נחיתות פיזיולוגית ותרבותית), או בתפקידים תומכי לחימה (שבהם תוכל להתבטא יכולתה השכלית העודפת)?

 

הפתרון צריך להיות משולב. מי שרוצה להיות לוחמת, ויש לה הכישורים לכך – צריכים לעשות הכל כדי לאפשר לה להיות לוחמת. זה קשה, לפעמים מביך, ובעיקר לא-נעים. לא בכדי אומרים, שחיי הלוחם מסריחים … ואיני מתייחס כלל לסוגיה התרבותית של נפילת נשים בשבי. מספיק לראות כיצד הגיבו השלטונות האמריקניים בהיסטריה רבה כשפעמיים נפלו נשים בשבי (לוחמת אוויר במלחמת המפרץ הראשונה ונהגות במלחמה בעיראק), כדי להבין, שיש בעיה.

 

אם רוצים לגייס נשים לתפקידי לחימה, יש לשנות לחלוטין את מערכת החינוך, ולדרוש מבנות לפתח את שריריהן ואת כושרן הגופני. כיום המעטות, שאינן מבריזות משיעורי התעמלות הן ספורטאיות מקצועיות, או חושבות על טיפוח הגוף.

 

אולם גיוס בנות ליחידות לוחמות יוצר בעיה, כיוון שהן מתנגשות עם הרצון לגייס עוד בני ישיבות; וכבר נכווה צבאנו, בגלל אי-יכולתו לחשוב, בעניין. כיצד יכולה אשה לפקד על יחידה של בני”שים, או אפילו להדריכם. מצבאנו האומלל, שמצליח לעתים לא לספק אוכל כשר לחייליו, איני מצפה ליכולת לפתח שתי מערכות נפרדות להכשרת לוחמים. ובכן, על הצבא להחליט. וכנראה, כדרכו, יבחר בדרך הלא-נכונה.

 

במערכת המשפט הנוכחית של מדינת ישראל אין להפרה של הלכה דתית מעמד של “דגל שחור”. איני מאמין, שבג”ץ יפסוק לטובת חייל, שיסרב פקודה כי הכריחו אותו לעבור על פסיקת רבו. זאת, כיוון שבג”ץ מונחה ברוחו של אהרן ברק, שחשף זה עתה ברבים את צבעו ואת טבעו.

 

הכרתי לא-מעט רבנים ראשיים לצה”ל, ולא את כולם הערכתי. את הרב רונצקי לא הכרתי אישית, לצערי. לדעתי, חשוב, שהרב הצבאי הראשי כעת היה לוחם בעצמו. אתגר השילוב ההוגן חשוב, והרבה מכשולים עומדים בדרכו – בעיקר עקב צרות-עין ובגלל הפוליטיזציה של הצבא. על הרקע הזה יש לראות את המלחמה – שרובה התנהלה על דפי הארץ – נגד הרב רונצקי והרבנות הצבאית ב”עופרת יצוקה”, ואת פסיקת הרמטכ”ל גבי אשכנזי (מי שמך???), שחיילים חייבים להקשיב לזמרת חיילות בלהקה צבאית.

 

כמו הרבה סוגיות, השילוב הראוי הנו כורח, שקיבל עליו הצבא, כיוון שאין לו די חיילים קרביים. זה ביטוי לעוד כישלון אדיר של המערכת הצבאית, שמטפחת את השומן, את הג’ובניקים, המשתמטים בחאקי. מאז ומתמיד שכחה המערכת הצבאית את ייעודו של הצבא לספק ביטחון לעם ישראל בארצו, ולא שירותי שמרטף לילדי המקורבים בבסיסים קל”ב ועבודה נוחה ומכניסה למיותרים בעליל.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר