וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

חנה אייזנמן
10.06.2009 17:50
וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:


(א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: (ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ:(ג) וְלָמָה יְקֹוָק מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה:
(ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. במדבר פרק יד



ב”ה

וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

 

 

(יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב:

(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:

(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:

(כא) וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת:

(כב) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם:

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים:

(כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם:

(כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:

(כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:

(כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:

(כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:

(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

(לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:

(לב) וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:

(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: במדבר פרק יג

 

 (ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:

(ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:

(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְקֹוָק וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

(ט) אַךְ בַּיקֹוָק אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיקֹוָק אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:

(י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְקֹוָק נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ במדבר פרק יד

 

 

 

כל עמי ארץ-כנען שמעו על נצחונות בני ישראל. יריחו היתה סוגרת ומסוגרת מפחד בני ישראל. בארץ כנען משתוללת מגיפה, הלוויות על ימין ועל שמאל. לאבלים אין זמן להתעסק עם המרגלים, ובוודאי לא עם צבא-עם למוד קרבות ותלאות מדבר. עם שנתחשל והתקשח בדורות של עבודת פרך, שלאחריהם באו עוד נסיונות רבים, בחלקם עמדו ובחלקם לא, כי תמיד היו בעם הזה מהרסים ומחריבים מבית. ואם בדרך כלל, היה זה הערב-רב, הרי, בחטא המרגלים חטאו נשיאי השבטים, נכבדי העדה. בחירת משה בהם לתפקיד המסוכן מאד של ריגול בארץ זרה ועויינת, נטעה בהם רגשי עליונות, עד כדי מרד באלוקים.

 

עמי כנען מנוונים ומוסיפים להתנוון בעבודה זרה, כמו העברת הבנים למולך, במעשי סדום, שגם הם עבודת אלוהיהם, דינם כבר נחרץ, אך המרגלים מתאמצים להכניס בלב העם פחדים ורגשי חגבוּת, בלי סיבה אובייקטיבית. כאמור, הם מבקשים למרוד בה’.

 

המרד התחיל בכך, שהעדה בקשה לשלוח מרגלים לתור את ארץ כנען, לראות אם אכן זו ארץ טובה, כדברי הקב”ה. עשרת המרגלים, החשובים בעיני עצמם, מבקשים תצומי, ועל כן, הם מוציאים את דיבת הארץ רעה. זה יהיה סקופ!

 

כיד הפסיכולוגיה הטובה על השקרנים, הם פותחים בדבר אמת אחד – זוהי – ארץ זבת חלב ודבש – גם הוכחה יש להם – הם מציגים לפני העם את הפירות המשובחים של הארץ. עד כאן, דבר ה’ אמת. וכאן מסתיימת החגיגה. הכל רע! הנה, אתם ומשפחותיכם הולכים למות. והעם בוכה! אחרי כל הנסים והנפלאות שהראה אותם ה’, הם בוכים! יתר על כן – הם מבקשים לרגום את יהושע וכלב על דבריהם – לרגום אותם על דבר האמת שהם מביאים לבעלי נשמות-העבדים, המבקשים לשוב מצרימה!

 

אתם קוראים ורואים – שכלום לא נשתנה!

 

היהודים מנצחים, שוב ושוב, בנסיו ובנפלאותיו של הקב”ה, אך המרגלים, המלשינים,

המוסרים והרודפים מפחידים את העם בשקרים, ואף יתר על מעשי עשרת המרגלים, הם מסייעים לאויב! הם מתאמצים להפוך את שקריהם למציאות. הם מביאים לטבח של אלפי יהודים, כדי שיוכלו לומר – ארץ אוכלת יושביה. הם נותנים נשק לרוצחי תינוקות, כדי שיוכלו לדקלם – הוכחות לצורך בשלום. הם מקבעים בעמי העולם את “חטא” בניין הארץ על-ידי היהודים, ואז מלשינים על כל בית ועל כל קרוואן לאובמָאזנים למיניהם, אותם הם מעלים לדרגת אל.

 

הם מושיבים את העם במבצרים, בישובים סגורים ומסוגרים, מאחורי גדרות תיל, חומות בטון מזויין, וגם מפגינים עם שכירי החרב שלהם, נגד בניית אותן חומות להגנה מפניהם, בגין הסגת גבולם של המרצחים.

 

את היהודים האומרים את האמת ופועלים על פיה, הם רוגמים בבליסטראות ארכי-גבלסיות, מכים בהם, מגרשים אותם ושולחים את שכירי הסכין והרובה שלהם, לטבוח בעם.

 

והעם, הבולעים את כוס התרעלה, רואים עצמם כחגבים. כאילו עם שבורא-העולם לצדו, יכל להיות חגב. וכולם מדקלמים את עליבותנו ואת אי יכלתנו לעמוד ברשות עצמנו, בכוחנו בעזרת ה’. כאילו הובסנו אנו, המעטים, בידי מליארד המרצחים, שמעולם לא ויתרו על תכניתם להשמידנו, וגם לא יותרו, עד שיושמדו. מליארד לא נוכל להשמיד, אך את עמלק היושב בארצנו, אפשר להשמיד. גם את היושבים בארצנו, במה שנקרא “סוריה”, וגם את היושבים בארצנו, במה שנקרא “ירדן”!

 

היהודים מנצחים במלחמה, ובמקום להודות לה’, הם פותחים ביללות – החזיקו בנו – אנא, עיזרו לנו לעשות שלום עם הנְפלים, אנחנו מוכנים לתת הכל, ובלבד, שנפולת-הנמושות הג’יהאדית, תרשה לנו ללחוץ את ידיה המגואלות בדמנו.

 

ובמאמר קרוב, אוכיח לכם, בלי-נדר, כי מה שרוצה “מחנה השלום”, עליו נימנים פושעים נגד האנושות, כמו שולמית אלוני, גדעון ספירו, אורי אבנרי ודומיהם, ימח שמם וזכרם – היא השמדת העם היהודי, ובתוך זה – השמדת “מדינת ישראל”!



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר