ב”ה

הומוספיאנספוביה (ב)

למה שלחה הקהילה ההומולסבית את הלסביות ה”דתיות” ולא את ההומוסקסואלים ה”דתיים” לכבוש את היהדות ולהכניעה לרגליה? פשוט – רוב, כמעט מוחלט, של רבנים, גם גדולי הוירטואוזים בריקודי שמיניות באויר, במסגרת פסטיבל מה-יפית, יתקשו להכשיר את ההומוסקסואליות, שהאיסור עליה בתורה הוא חד משמעי ואינו מתפרש לשתי פנים וגם לא לשני רבנים. האקט ההומוסקסואלי אסור בתכלית האיסור, הוא תועבה ואף דן את מבצעיו למוות!

כתוב:

 (יג) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם: ויקרא פרק כ

אשר לנשים, הדברים אינם חד-משמעיים בצורה גורפת כזו, והן יכולות לעשות שמיניות חינניות על הקרקע ולזכות באהדת פמיניסטיות-“קולך” ורבני-“צהר” וכל קהילית הצד”ר, ושאר מרעין בישין, “דתיים” ושאינם כאלה.

מה בעצם מבקשת קהילת הסוטים? וכי מישהו מפריע להם להיות כאלה? נכון שזה אסון, אבל זה, בעיקר, אסון שלהם, כל עוד הוא נשאר מוגבל ובתחומם, בלבד. ברגע שהוא פורץ החוצה ואף מקבל לגיטימציה הוא אסון לכלל. לו היינו כולנו שואפי “קידמה” כמותם, האנושות היתה נעלמת מעל פני האדמה, וגם מליארדי מבחנות לא היו פותרות את בעיית הכחדת ההומוספיאנס.

מה רוצות הלסביות הדתיות? האם מישהו מפריע להן לקיים את כל מצוות התורה, ואפילו להתעלות על סטייתן ולנטוש אותה, אם גם בכאבים? להיפך, קהילת היהודים תשמח מאד לקבלן כצדיקות גמורות בתוכה.

מה שהן רוצות, ובעצם, רוצה כל הקהילה ההומולסבית, שאותה הן מייצגות למעשה, הוא הכשר יהודי לאורח חייהם, חיי-סדום (קידמה, כבר אמרנו?). לאחר שקבלו גושפנקא מרוזית לתועבתם, בעיקר על ידי ממציא האקטיביזם השיפוטי, אבי אבות טומאת מערכת המשפח המרוזית, הם מבקשים גם גושפנקא יהודית. ויש רבנים המוכנים לתת זאת. כי, אם אינך רוצה להילחם ברע, הצטרף אליו.

דוגמא ל”רב” ש”מתמודד” עם הבעיה, ועל כן נימנה על “יקירי הקהילה” לשנת 2005:

הרב דוד לזר

עלה מלוס אנג’לס, קליפורניה בשנת 1975. את שירותו הצבאי ואת לימודיו עשה במסגרת ה’הסדר’ בישיבת כרם ביבנה. למד באוניברסיטה העברית לקראת תואר ראשון ושני במקרא וכן במכון שכטר* ללימודי היהדות בירושלים, שם הוסמך לרבנות בשנת 1993. הוא בוגר תוכנית עמיתי ירושלים של בית ספר למנהיגות חינוכית במכון מנדל. דוד משמש כמלווה הרוחני של הוועד למלחמה באיידס וחבר ההנהלה של הוועד מאמצע שנות התשעים. מאז 2003 הוא גם משמש כרב קהילת תפארת שלום ברמת אביב.  חבר פעיל בבית הפתוח הירושלמי. החל משנת 2001 החל לערוך טקסי נישואין עבור זוגות חד-מגדריים. לדוד ורעייתו שושנה, חמש בנות.

וכמה יקירים נוספים. לא נייגע אתכם בקורות חייהם ובפעלם ה”מבורך” לקידום הסדומיות בארץ, נזכיר רק כמה שמות – נתחיל ב”צוות המשפטנים” – אייל גרוס, דורי ספיבק, דן יקיר, דני סאביץ, הדר עירא, ערן לב,

ויש גם גבורי תרבות – אילן שיינפלד, המשוררת שז, עמוס גוטמן, גילה גולדשטיין (מפלצת של ממש..)

ויקירי-יקירים – דני לחמן, טל ואביטל ירוס-חקק, ד”ר אילנה ברגר, רמי הסמן, יונתן דנילוביץ’,

וכמובן: יעל דיין, שולמית אלוני, רון חולדאי, מרדכי וירשובסקי, ושתי חיות = חיה קליין וחיה שלום…

ואת הנושא שלי אני רוצה לפתח דווקא בהידרשות ליעל בת משה דיין, תפוח-חוה, שלא נפל רחוק מן הלא-בן-אדם.

כמה מלים מקדמיות (ואת השאר, בלי נדר, בפרק הבא) –

יעל דיין נולדה ב-1939 בנהלל לרות ומשה דיין. שירתה כסרן בדובר צה”ל. השכלתה העל תיכונית כוללת 3 שנים של לימודי יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים ללא קבלת תואר וכמו כן לימודי מדעי החיים באוניברסיטה הפתוחה. דיין הייתה נשואה לדב שיאון משנת 1967 עד מותו בשנת 2003. בתה, רחל, נשואה לישי, בנו של יוסי שריד.

ספרה “פנים חדשות במראה” עורר סערה זוטא בשנות השישים כשתיארה בו את חייה האישיים. ספר בולט נוסף שלה הוא האוטוביוגרפיה “אבי, בתו” בו הציגה את יחסיה עם אביה, משה דיין.

 למה ספר ביוגרפי של נסיכה מפאי”ת יחולל סערה, לא כל כך זוטא? פשוט מאד – הספר הזה הוא ספר זימה מאלף ועד תו, לא אלף מבית הנשיא ולא תו מבית בושת, אלא, הנסיכה באי-כבודה ובעצמה.

* מכון שכטר הוא הסניף הירושלמי של “בית מדרש לרבנים באמריקה”, שהוא מוסד קונסרבטיבי.