כל שנה – כמו נדידת הציפורים וכמו שלכת – פוצחת השדולה הביטחונית בזעקות-חמס תקופתיות על הצורך לנפח עוד את תקציבי הביטחון. כל שנה זה קורה בעת דיוני התקציב. פתאום נזכרים באיום האיראני; פעם זה היה האיום הלובי; לפני כן – האיום הסורי. לשדולה הביטחונית חשוב שלא יגעו לרעה בתקציב הביטחון, כיוון שהיא נהנית ממנו בכל פה. למרות האיומים, אני חושב, שרק קיצוץ חריף בהוצאות הביטחון – ובעיקר, קיצוץ אכזרי בתקציב הצבא – יזיז משהו בממלכה הרקובה של צבאנו. כלומר, קיצוץ חריף בהוצאות הביטחון יחזק את המדינה.

 

פעם היה במדינה שר נחמד, שקראו לו גדעון פת. לא כמו רוב פוליטיקאינו, גם היה איש נעים הליכות ומשכיל. פת לא השאיר רושם רב, למרות שניסה לעשות הרבה (ודי הצליח). היה חסר לו משהו כדי לעלות לליגה הבכירה ממש. ובכן, השר פת הוזמן ערב התקציב למצגת (אז עשו אותה ב”לו-טק”: עם שקפים ועם פוסטרים) ב”בור” המטכ”ל בקריה. משך כמה שעות הפחידו את השרים מה עלול לקרות אם לא יוגדל תקציב הביטחון. פת היה כל כך נרעש מחוצפת הקצונה, עד שאמר לכתב קול ישראל, “הראו לנו את סיפורי כפה אדומה”.

 

“וישמן ישורון ויבעט”

 

הטכניקה ידוע ואוניברסלית: האויב מוצג ב”ביצים” גדולות ומאיימות, וכוחותינו ב”ביצים” קטנות בצבע תכלת רפה. מי שאינו מבין (כלומר – הרוב) נכנס לחיל ולרעדה. כך העבירו בכל העולם וגם אצלנו משך שנים תקציבי ביטחון, ולא הייתי מזכיר זאת, אלמלא שתי תחושות, שמלוות אותי כבר עשרות שנים, מרבית חיי: (א) יש לנו צבא כושל, שאינו רוצה לתקן את עצמו (ב) לצבא הזה יש מדינה, שהוא עושק בהתמדה, כדי להתפטם. ובעצם, הכל כבר כתוב במקורות: “וישמן ישורון ויבעט” (דברים, ל”ב, ט”ו).

 

תקציב הביטחון מזין הרבה מאוד פיות. בשקלים, זה הנתח הגדול ביותר בתקציב המדינה – כמעט שליש ממנו (ויש עוד תקציב ביטחון בדולרים – לרכש בארצות-הברית). יש לנו צבא גדול מדי, שמשלם הרבה מדי (שכר ותנאים נלווים – כולל גמלאות) לאנשי הקבע תמורת תפוקתם הגרועה. הצבא הזה גדול מדי על המדינה, אך מבטיח תעסוקה רבה לעשרות גנרלים, שלא היו יכולים להיות טר”שים בשום מקום אחר (ואל תשכחו, כי לכולם יש פנסיה נדיבה מדי, שקבעו לעצמם). לפיכך, אין לו אינטרס לקטון. הכל יידחה, כמובן, לכהונה של הבא אחריי, וחוזר חלילה.

 

תקציב הביטחון לא קטן במאומה – למרות המהומה הגדולה, שעושים כל שנה סביבו ולמרות הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן. כתוצאה מכך נפגעים בהתמדה אינטרסים חשובים בהרבה, ורמתם יורדת לרמה הירודה של צבאנו המפואר בכישלונותיו. אין די כסף לחינוך, לבריאות, לשיטור, לרווחה, לתרבות, לתשתית, להגנת הסביבה …

 

אם לא שמתם לב, החינוך בארץ קרס. בהתחלה אלה היו רק בתי-הספר. עכשיו הצטרפו אליהם המכללות והאוניברסיטאות. מי שבוכים כרגע על הבורות הנורמטיווית של הישראלי, שאינו יודע עברית, אנגלית, מתמטיקה, אזרחות, היסטוריה, יהדות וכיו”ב (בעניין הזה אין אפליה: הבורות שולטת בכל, ומנצחת), יחכו קמעא … עוד מעט יתקיים בו ח”ו הפסוק הנורא של בני, “מחרתיים נתגעגע לשלשום”.

 

ואיני מזכיר את הבריאות הרעועה ואת הרווחה המתדרדרת.

 

חמישים מיליארד לשווא

 

רק חוליה אחת נותרת בעינה: חמישים מיליארד ₪, המוקצים לתקציב הביטחון, ויורדים מדי שנה (זה עשרות שנים – למרות הדמגוגיה הביטחונית) לטמיון. הצבא הזה היה בינוני למדי במחצית הראשונה של שנות השישים, ובקושי ענה לצורכי המדינה. ראו את קשייו במלחמת ששת הימים ולפניה מול צבאות ערביים בורחים. מאז רמתו התדרדרה בהרבה, והוא הובס במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים, במלחמה נגד הטרור ובמלחמות בלבנון. אחרי מלחמת לבנון 2 הבטיחו לנו, שאם יוקצו לצבא משאבים (כאילו חסרו לו לפניה) – לא יישנו הביזיונות. הכספים הוקצו, והכישלונות נמשכים. וכי באיזה שם אחר תקראו, קוראיי, לקרקס, שנקרא “עופרת יצוקה” ולהמשך הפגיעה בריבונותנו על-ידי ירי רקטות, טילים ופצצות מרגמה על אזור חוטף-מעזה?!

 

כבר בשנות השישים היה לנו צבא בינוני למדי. הוא הוגדל מאוד באי-שכל אחרי מלחמת יום הכיפורים. ראוי לזכור: שר הביטחון היה אז שמעון פרס! עוד הישג כביר שלו בדרכו המבישה אל הסכמי אוסלו. הרמטכ”ל מוטה גור כבר הלך לעולמו … שניהם אחראים לבזבוז הנורא וחסר האחריות של זמן ושל משאבים במדיניות כושלת, שהביאה את הצבא אל עברי פי-פחת. שוב ראינוהו בקוצר-ידו בערבות לבנון ממארס 1978 ואילך.

 

עוד בהיות סגן רמטכ”ל קשקש אהוד ברק על הצורך בצבא קטן וחכם. כנהוג אצלנו, אמר, ולא עשה. כשפרש לפוליטיקה, הותיר ליורשיו את הצבא במצב עוד יותר קשה מאשר קיבלוֹ. ברק צדק: גודלו של הצבא אינו מאפשר ניהול יעיל ותפעול נכון. הבעיה הנה, שהצבא תפוח ונפוח מרוב שומנים, שמגבילים את יכולתו לתפקד. פעם קראנו לזה, “זנב”. היום קוראים לזה, “מעטה” – גוש אדיר של “תומכי-לחימה” (פעם קראו להם, “ג’ובניקים”), רובם אוכלי לחם-חסד, אנשים וגופים מיותרים, שמפריעים למעט הלוחמים לבצע את תפקידם.

 

כמו כל רופא מתחיל וכמו כל דיאטן שפוי, הרוצה לבצע רפורמה בצבא, צריך לקצץ בראש ובראשונה בשומניו – בעשרות הגופים המיותרים, שקמו לבזבז את תקציב הביטחון, ולהבטיח אבטלה סמויה בבסיסים עורפיים. נכון – אם הצבא ומערכת הביטחון ייפטרו ממי-האפסיים האלה – יצמחו מאוד ממדי האבטלה במדינה. אך עדיפה אבטלה גלויה, כיוון שאבטלה סמויה הנה כמו סרטן, השולח את גרורותיו, הורס כל חלקה טובה, ומפריע לתפקוד הצבא ומערכת הביטחון.

 

לכן, צריכים לקצץ הרבה ומיד בתקציב הביטחון, ולחייב את מערכת הביטחון להראות שיפור משמעותי בביצועיה. חלק גדול מהצעות האוצר לקיצוץ בתקציב הביטחון סביר. יש להעדיף את הקרביים (וגם מקצועות ספורים, שיוגדרו זמנית כחיוניים); אין סיבה, שאנשי קבע לא ישלמו מסים על הטבות; אין סיבה, שלבלרי הביטחון יפרשו לעולם נהדר של הטבות פנסיה על לא עוול בכפם מוקדם מאשר כל לבלר אחר במשק.

 

יתר על כן, אלפי אחרים במערכת הביטחון ובמשטרה על כל אגפיה צמודים באורח עיוור להטבות המופלגות, שנלקחו בכוח הזרוע על-ידי הצבא. כל הקטנה משמעותית במשכורות ובתנאים הנלווים המופרזים בצבא תביא לחיסכון “רוחבי” ניכר.

 

ומה יש ל”גורמים במערכת הביטחון” להגיד?

“‘מאז ומתמיד, היתרון של צה”ל היה בכוח האנושי שלו. הגזרות הללו נגד מי שמקריבים עצמם למען המדינה, גם אם לא תמיד בשדה הקרב, היא סטירה כואבת שבסופו של דבר תגרום נזק לצה”ל ולחברה כולה” …” – דיווח חנן גרינברג באתר החדשות ynet, שהוסיף: “גורמים במערכת הביטחון ציינו כי אמנם אין בהצעות האוצר נגיעה באימונים או בציוד, אך ‘מי שחושב שפגיעה אנושה באנשי הקבע היא הפתרון – טועה ומטעה’ [ההדגשות שלי – אב”ץ]”.

 

האם זה ירחיק אנשים מוכשרים מהצבא?

 

מאיימים עלינו, שהקטנת המשכורות המופרזות של אנשי הקבע תרחיק מהצבא אנשים מוכשרים. כבר עשרות שנים, אני מחפש בנרות את המוכשרים האלה. הצבא הפך למקלט לכל מיני אנשים, שהכישרון רחוק מהם והלאה. ראו רק את מבחן התוצאה: הוא נכשל בכל מבחן אמיתי (ראו מלחמות ישראל בחמשת העשורים האחרונים; ולא נראה שהפיאסקו ב”עופרת יצוקה” הנו האחרון ברשימה) ובניהול השוטף. לא רק שאינו מסוגל ל”דחו:, מזון ללוחמיו למרחק של שני קילומטרים מקו החזית, אלא שאפילו אינו מצליח לטפל כהלכה במשאב האנושי, שהפקרנו בידיו.

 

רמתו של הצבא מרחיקה ממנו כל בעל איכות. כך, הופך הצבא ל”כלוב זהב”, שמחד גיסא כולא בתוכו את חסרי היכולת, שלא יקבלו בשום מקום משכורות ותנאים נלווים כל כך דשנים. מאידך גיסא מרחיק “כלוב הזהב” כל בעל איכות, וממאיס עליו את השירות.

 

עקרונית, אני סבור, כהדיוט בכלכלה, שהגדלת התקציב על-ידי השקעה בתשתית תיצור פעילות כלכלית. הדבר נוסח על-ידי קיינס כבר בתחילת המאה הקודמת, והופעל במקומות שונים, כתרות-נגד ל”משבר הגדול” בשנת השלושים. הדוגמאות המעניינות ביותר הן רשות עמק טנסי (TVA) ומפעלי המים הגדולים במערב ארצות-הברית (ביניהם סכר הובר בפאתי לאס וגאס). בשנות השישים תוכננו אצלנו נתיבי איילון (שלא הושלמו עד היום. בתכנון – היו צריכים להגיע עד שפיים). למרות הלעג (הצודק!) ל”עבודות מע”ץ” – הן סיפקו עבודה לרבים, וכמה מהן פיתחו את ארצנו.

 

זליגת מוחות

 

אם יש סיבה בעולם להרחיב את התקציב, הרי זה כדי לפתח את התשתית הלקויה מאוד בארץ. צריכים לנצל את השעה הקשה להקים מפעלים להתפלת מים; מערכות איסוף למי שופכין ומכונים לטיהורם; כבישים חיוניים במקום כבישים “אדומים”; מסילות ברזל; מחלפים במקום עשרות רמזורים על כביש 4; הארכה של כביש 6 צפונה ודרומה; בתי-ספר; דיור למנושלים ולחסרי-בית; בתי-חולים ועוד מוסדות, ש”חכמי” התכנון הישראלי שכחו את הצורך בהם. כך, כשנצא מהמשבר הכלכלי – תוכל מדינת ישראל להתמודד עם הצמיחה.

 

הרחבת תקציב הביטחון תוסיף רק אוכלי-חינם לאוגדות בטלני הביטחון, ובסופו של דבר תביא להנחתה נוספת ביכולתו הדלה מאוד של צבאנו להגן על מדינת ישראל. יתר על כן, כרגע, נפגע הביטחון הישראלי עקב ירידה מואצת באיכות החיים בארץ (חינוך רע, מערכת בריאות הרוסה, מערכת אכיפת חוק נעלמת, רווחה לקויה וכיו”ב). למיטב ידיעתי, גדלה בהתמדה כמות הנערים (מועמדים לשירת ביטחון – מלש”בים), שהצבא דוחה בשל אי-עמידתם בתנאי הסף (בריאות, השכלה) לגיוס.

 

במקביל, גדלה זליגת המוחות. ישראלים רבים רוכשים דרכון זר, ושימו לב לסקרים על כמו האקדמאים הישראליים, הנמצאת בחו”ל. אולי ראייתי מוטית, אך לרבים ממכריי יש נכד אחד לפחות בחו”ל ולא על בסיס זמני (לימודים, או תיירות).

 

אסור לברק לטפל בתקציב הביטחון

 

ועוד הערה קטנה בשולי הדיון: אמנם ברק הוא, לצערי הרב, שר הביטחון, אך הוא גם נהנה ישיר מתקציב הביטחון כגימלאי של צה”ל. לכן, יש ניגוד אינטרסים בין מעמדו כשר לבין היותו מוטב של תקציב הביטחון. כמו כל שר, שיש לו עסקים פרטיים בתחום טיפול משרדו – מנוע ברק מטיפול בתקציב הביטחון בגלל ניגוד אינטרסים. גם מתן וילנאי, סגנו המהולל, לוקה באותה הבעיה.

 

לו היה שר השיכון קבלן, מבקר המדינה היה מונע ממנו לגשת למכרזים. זיכרוני הפרוע נזכר, כי פעם חייבו את שר החקלאות להעביר את חוותו לניהול אחרים – על מנת למנוע לזות שפתיים.

 

איני מצפה מברק אפילו לקצה המוסריות הלקויה בעליל של אריאל שרון. מישהו צריך להתריע, ולהזהיר – וגם לעתור לבג”ץ, שיעצור את הקצונה הבכירה במיל’ מלטפל בתקציב הביטחון.