משטרת התנועה: על האכיפה הסלקטיבית, ועל אביעד הכהן הקשקשן

משטרת התנועה: על האכיפה הסלקטיבית, ועל אביעד הכהן הקשקשן

שמחה ניר, עו”ד
02.04.2009 22:17
בלתי אם נועדו

בלתי אם נועדו


אין לי שום בעייה עם שוטר האוכף את דיני התעבורה, ואינו מבין מהם סדרי העדיפות הנכונים, אבל הקשקשנות התחבורתית אינה יודעת גבולות, ומסתבר שגם משפטנים מהשורה הראשונה נתפסים לא אחת למשפטפטנות הזאת.



מתנדבי משטרת התנועה הארצית בכבישי הצפון “נדהמו” בימים האחרונים לקבל ממפקדיהם הנחיות חדשות מקלות בנושא רישום דו”חות לנהגים. לטענת המתנדבים, מדובר בהקלות שעלולות לגרום תאונות קשות ופגיעה בחיי אדם.

המתנדבים הונחו שלא לרשום דו”ח למי שנתפס נוהג כאשר רישיון הנהיגה שלו אינו בתוקף אם מדובר בתקופה שאינה עולה על שנה, למי שנתפס נוהג ללא ביטוח חובה, “וחמור מכל: למי שנוהג במכונית ללא רישיון רכב בתוקף, אם מדובר בתקופה שאינה עולה על חצי שנה” – כך דני ברנר, ישראל היום, 30.3.2007.

“מכונית שלא עברה טסט ונוסעת ללא רישוי בתוקף, היא בבחינת פצצה מתקתקת על הכביש וזה עלול להסתיים באסון”, אמר שוטר־מתנדב, אשר, ככל הנראה, לא מבין מה הוא עושה שם. ההוראה שכל רכב צריך לעבור מבחן-תקינות כל 365 יום אינה מששת ימי בראשית. אפשר היה לקבוע גם 300, 400 או 500 ימים, והעובדה שנדרש “טסט שנתי” דווקא כל 365 ימים נובעת מכך שנוח לעשות זאת אחת לשנה, ומכך שמשך השנה הוא במקרה – ממש במקרה – 365 ימים.

מעבר לכך, יכול רכב לעבור את המבחן השנתי בלי שיהיה תקין, ויכול שיהיה תקין בלי שעבר את המבחן הזה.

אין לי שום בעייה עם שוטר האוכף את דיני התעבורה, ואינו מבין מהם סדרי העדיפות הנכונים, אבל הקשקשנות התחבורתית אינה יודעת גבולות, ומסתבר שגם משפטנים מהשורה הראשונה נתפסים לא אחת למשפטפטנות הזאת.

כך, למשל, הד”ר אביעד הכהן, משפטן מהשורה הראשונה, אשר הוזכר גם כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון. במאמרו אכיפה, לא עקיפה (ישראל היום, שם):

חוק הוא חוק הוא חוק, ואכיפה קפדנית של הוראותיו היא אבן פינה בשלטון החוק. עבירה שאינה נאכפת כלל הופכת ל”אות מתה” בספר החוקים, ועלולה להביא לסיכון חיי אדם ולזילות החוק בעיני הבריות.

אכן, יש והחוק הופך ל”אות מתה”, בדרך לביטולו כליל. כך, למשל, הנחיתו של היועץ המשפטי לממשלה בשעתו, מאיר שמגר, שלא להגיש כתבי-אישום על עבירות של משכב-זכר בהסכמה, בין בגירים. שמגר סבר שהעבירה הזאת אינה עומדת ברוח הזמן, ולא המתין עד שהכנסת תמחק אותה מספר (דבר שאכן התרחש, בסופו-של-דבר).

או, למשל, אי-חידוש רישיון נהיגה: מי שלא חידש את רישיונו במועד לא “שוכח” לנהוג יותר מאשר מי שחידש את הרישיון, אבל בפועל לא נהג. נהיגה בלי לחדש את הרישיון היא אכן עבירה, אבל להגיד שהיא “עלולה להביא לסיכון חיי אדם” – זו שטות מוחלטת.

ומוסיף הכהן: המשטרה אינה מעל לחוק, ואיש לא הסמיך אותה לקבוע איזה חוק ראוי יותר או חשוב פחות, וכאן הוא נופל, כי המשטרה לא רק מוסמכת, אלא שהיא גם חייבת לקבוע סדרי עדיפות. כך, למשל, אם המשטרה הייתה נטפלת לנהגים על חריגה, אפילו בקמ”ש אחד מהמותר, דברים חמורים בהרבה היו מוזנחים.

גם הציטוט של הכהן מפיו של הקשקשן מישאל חשין (“אכיפה סלקטיבית בלתי שוויונית של חוק לא תסכון ולא תעמוד”) אינו רלוואנטי, משום שהשוויון צריך להיות בין בני-אדם, ולא בין העבירות.

הכהן מבין, מן הסתם, שהתיזה שלו לא ממש מחזיקה מים, ולכן הוא מבצע “תפנית טאקטית”:

קביעת סדרי עדיפויות, הנגזרים ממשאבים מוגבלים, היא הכרח בל יגונה ותופעה נפוצה בכל מערכת שלטונית דלת אמצעים. אך מכאן ועד הנחיה גורפת בדבר התעלמות מעבירה של נהיגה ברכב שתוקף רישיונו פג ועשוי לסכן את שלום הציבור – הדרך ארוכה.

יש כאן פירכה כפולה: ראשית – בהעדר “הנחייה גורפת” אנחנו משאירים את שיקול-הדעת לשוטר שבשטח, ולשוטר כזה לא בהכרח ישנה הפרספקטיבה הנכונה, בין משום שאין לו הכלים המקצועיים, בין משום שהוא לא “נושם” את העומס על בתי המשפט. ושנית – כפי שאמרתי לעיל, אין שום מתאם בין פקיעת תוקף הרישיון לבין הסכנה לשלום הציבור.

אבל הקשקשנות, כפי שראינו, אינה יודעת גבולות.

____________

עוד לעניין זה: הגורם האנושי



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר