עכשיו, כאשר נראה שהמהומה סביב גלעד שליט שככה קצת, כדאי לעשות חשבון נפש. אין לי כל כוונה להיכנס לדיון בשאלה מי צודק, והאם באמת נעשה כל מה שאפשר היה לעשות. זה לא המקום ולא הנושא. לעצם הנושא, אישית יש לי ספק רב אם גלעד בכלל בחיים ו/או שבכוונת החמאס היה לשחרר אותו אי פעם תמורת מחיר כל שהוא.

הבעיה היא איך למנוע “הצגה שנייה”, ואם זה בכלל אפשרי. לצורך זה אני רוצה לספר סיפור קטן.

למי שכבר שכח, בלבנון בשנות השבעים שרר תוהו ובוהו. אירגוני טרור מכל הסוגים ומכל הזרמים פעלו שם באופן חופשי. המושגים “שילטון החוק” או “שילטון” בכלל, היו לא יותר מאשר בדיחה לא מוצלחת. הבוחשת העיקרית בקלחת היתה סוריה, אבל גם למדינות ערביות אחרות היתה מידה כזאת או אחרת של מעורבות. “ספורט” נפוץ בקרב האירגונים האלה היה חטיפה של בני ערובה – בעיקר אמריקאים ואנגלים, אנשים שנמצאו שם אם בשרות האו”ם, אם כחלק מהמשלחות הדיפלומטיות, אם כמורים באוניברסיטה, ואם כנציגים של הכנסיה או כנציגים של אירגוני צדקה למיניהם. החטיפות היו בחלקן כדי לסחוט כופר נפש (זה במקרה הטוב), בחלקן כדי לסחוט מידע מכאלה שהיו חשודים בריגול ובחלקן סתם כדי ל”הפגין שריר”. רבים ממקרי החטיפה הסתיימו בכי רע – הקורבן חזר כגופה, ובלא מעט מקרים אחרי שעבר מנת עינויים מכובדת לפני שנפח את נשמתו. החוטפים לא היו בררנים במיוחד בלאומיות של הנחטפים. למרות שהם העדיפו קורבנות אמריקאים ואנגלים, הם לא בחלו גם בבני לאומים אחרים. היוצא מן הכלל היחיד היו הרוסים. למרות שהיתה שם נוכחות מכובדת של רוסים (בעיקר כדיפלומטים), לא היה מקרה אחד בו נחטף רוסי.

זו היתה שאלה שהעסיקה רבים – מה העניק לרוסים את החסינות הזאת? הרי מנקודת מבטם של קנאי הדת המוסלמים אין הבדל גדול בין הנצרות של המערב (קתולים או פרוטסטנטים) לבין הכנסיה הרוסית. גם יחסם של הרוסים למיעוטים המוסלמיים בתחומם לא היה מי יודע מה (זה בלשון המעטה). אז למה בכל זאת?

התשובה היא שאכן היה מקרה אחד בו נחטף רוסי, אלא שהתגובה הרוסית לא היתה בהתאם ל”נורמה” המערבית. מיד באותו היום, בלי לחכות ובלי לברר מי “נטל עליו את האחריות למעשה”, סוכני הקג”ב יצאו לשטח ואתרו “נציגים” מכל אחד מאירגוני הטרור שהיו ידועים, גדולים כקטנים. הם לא פסחו על אף אחד. את כל “הנציגים” האלה הם הרגו במקום, וחתכו את הגופות לחלקים אותם הם ארזו בשקי דואר שנשלחו באותו היום לאירגונים הרלוונטיים. הם לא טרחו לצרף מכתבי הסבר לתעודות המשלוח. המסר היה ברור, והוא נקלט טוב בתודעה של מקבלי החבילות. החטוף הרוסי שוחרר מיד מבלי שנאמרה מילה אחת. מאז ועד היום רוסים יכולים לשוטט ברחובות ביירות בשעות היום והלילה בלי ששערה תיפול מגופם.

וכאן אני מגיע לעיקר. אף אחד לא יודע עד היום אם זה באמת קרה או לא (דעתי האישית היא שלא), אבל מה שקובע הוא שהערבים מאמינים שזה באמת קרה. בהיותם אנשים פרגמטיים (אנחנו נוטים לזלזל בחוש המעשי של הערבים), עם כל המוכנות שלהם להתאבד בשרותו של אללה, הם מעדיפים לא לקחת סיכונים. גם לא בתמורה לבילוי עם 72 בתולות שחורות עיניים.

מדינת ישראל היא מדינה שומרת חוק, מדינה שמקפידה לציית לכל מיני אמנות והסכמים בינלאומיים גם כאשר הם מהווים סכנה קיומית עבורה. במדינת ישראל יש בג”ץ ולמדינת ישראל יש גם יועץ משפטי שהוא המנכ”ל בפועל של המדינה. במדינת ישראל “טוהר הנשק” הוא ערך עליון, ערך שמולו מתגמדים חיי אזרחיה. במדינת ישראל “טרוריסט הוא בראש ובראשונה אדם, ויש להתייחס אליו ככזה” (דברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק). לא יעלה על הדעת לפיכך שמדינת ישראל תאמץ את שיטות הפעולה של הרוסים.

שאלה שאני חוזר ושואל את עצמי מזה שנים היא אם הצד השני היה יודע בבטחה שהתגובה המיידית על חטיפתו של גלעד שליט תהיה אלף גופות בשקי דואר – לא מו”מ ולא שמו”מ, ובוודאי שלא מלחמה נואלת בלבנון, האם מדינת ישראל הייתה נמצאת היום במקום אליו היא הגיעה?

הרתעה היא דבר שקשה מאוד לבנות אותו. הרתעה היא דבר שקל מאוד לאבד אותו – די בהצהרת סרק אחת של ברק (אהוד ולא אהרן) וכל ההרתעה שהיתה, אם אכן היתה, נמוגה. לבנות מחדש הרתעה שאבדה, זאת משימה בלתי אפשרית, במיוחד עבור אלה שמלכתחילה גרמו לאובדנה.

בחזרה לכותרת המאמר, כאשר יש הרתעה אין צורך בעיסקה. אבל הרתעה איננה מה שאני מאמין שירתיע את הצד השני. הרתעה היא מה שהוא שהצד השני באמת פוחד ממנו ומאמין שאני לא אהסס לעשות אותו. מדינת ישראל נמצאת היום במצב שרק באמצעות צעדים דרסטיים ביותר היא יכולה לשקם את כושר ההרתעה שלה, צעדים דרסטיים ברוח הדברים של מה שהרוסים עשו בסיפור שהבאתי. בהעדר מוכנות לנקוט בצעדים כאלה, עיסקאות תמשכנה להיות גורלה של מדינת ישראל מעתה ועד עולם.

אפשר גם להשליך מכאן על כל מערכת היחסים של מדינת ישראל עם העולם הערבי. בישראל מדברים בלי הרף על “מחיר השלום” – מחיר כואב, מחיר יקר, מחיר גבוה, ועוד שטויות ממין זה. כל זה בבל”ת ותו לא. שלום לא קונים. לא בשוק הפשפשים ולא בפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטה (הסביבה האינטלקטואלית בה ביילין רכש את השכלתו הפוליטית). לשלום אין מחיר. שלום יושג רק כאשר הצד השני יאמין שמחיר המלחמה הוא כזה שיותר משתלם לו לעשות שלום. כל עוד הצד השני רואה וויתורים בקצה המנהרה, מה שיהיה זה ציפורים ולא שלום.

כאשר מדובר בעיסקאות, גם בפרשת גלעד שליט וגם בפרשת השלום, עיסקה בה אתה מגיע ל”קווים האדומים” בסוף הדרך ולא בנקודת המוצא איננה עיסקה. עיסקה כזאת היא התקפלות ולא עיסקה.

הערה לסיכום – הכנתי לי רשימה של כינויי גנאי אותם אני מצפה לחטוף בתגובה לדברי כאן מצדיקי המוסר והשלום התורמים כאן לאתר, ואני סקרן לראות עד כמה דייקתי. רמי (נוידרפר) – אתה מוזמן לתת את “בעיטת” הפתיחה . . .

_______________

עוד בעניין זה:

גלעד שליט יצא להגן על בטחון המדינה, לא על האגו שלה

על פרשת גלעד שליט: מה הלאה?

קללת מאסרי-העולם ה”מצטברים”

על שחרור אסירים במסגרת הסדרים מדיניים – סדרת מאמרים

עתירה לבג”ץ נגד השימוש בחנינה ה”נשיאותית” למטרת מדיניות