אורו מרוז (ג) גיא צלמוות

אורו מרוז (ג) גיא צלמוות

חנה אייזנמן
28.02.2009 19:18
אורו מרוז (ג)  גיא צלמוות


הוא, שהוביל את ילדיו למדבר שממה רוחנית, לגיא צלמוות, כולו נחשים ועקרבים ודרך ללא מוצא, דואג להם, כשהם יוצאים לטיול בית ספר. הוא גזל מהם את זהותם, הוא גזל מהם את עמם, הוא גזל מהם את מורשת עמם, הוא השאיר אותם עירום ועריה, ולזה הוא קורא אהבה ודאגה.



 

אורו מרוז (ג)  גיא צלמוות


 

 

פאר היצירה

 

 

באותו יום שמענו גם על “פורעות חוק” בנות 12-14, שנעצרו על ידי המשטרה, כאשר הפגינו נגד ביצוע הפשע האולטימטיבי בגוש קטיף.

 

 

באחד הימים, ערב ביצוע מדיניות היודנריין המרוזית בגוש קטיף, שמעתי מן החדר בו דלקה הטלויזיה צעקות היסטריות. רצתי לחדר והסתכלתי במסך; ראיתי חבורת מטורפות, צווחות, מורטות את שערותיהן, בוכות, ובאופן כללי, יוצאות מדעתן. היו אלה בנות “ישראל”, בנמל התעופה לוד, שבאו לקבל את פניהם של כוכבי-סידרה דוברת ספרדית, פופלארית בקרב הנוער (את שמה שכחתי). אילולא נעצרו המטורפות במחסומי המשטרה, הן היו וודאי קורעות את בגדי ה”כוכבים” ולוקחות למזכרת.

 

באותו יום שמענו גם על “פורעות חוק” בנות 12-14, שנעצרו על ידי המשטרה, כאשר הפגינו נגד ביצוע הפשע האולטימטיבי בגוש קטיף.

 

אותה תקשורת, שהציגה באהדה רבה את הריקניות בנמל התעופה, נחנקה, כמעט (לא ממש, וחבל, שאילו נחנקה, היינו נפטרים ממנה..), מרוב שנאה לילדות הלוחמות למען העם והארץ, למען עתידן, למען עצם קיומן, שלהן ושל אותן מטורפות בנמל התעופה בלוד.

 

התיקשורת נהנתה למראה פאר-היצירה שלה, שהופיעה במלוא תפארתה בנמל התעופה בלוד – ילדות “נורמליות”, כמו כל ילדות תבל, שדעתן נטרפת עליהן למראם של מסוממים ופדופילים, למיניהם, שיודעים, במקרה, לשיר, כמו מייקל ג’קסון, כאותן ילדות שנטרפה עליהן דעתן, בארה”ב של שנות הששים, למראהו של אלויס פרסלי, וכמו אלה שהתעלפו למראה ה”חיפושיות”, או קליף ריצ’רד. ילדות של ריק והבל ואין.

 

לפני שנים, בתכנית “שמיניות באויר” קיים דליק ווליניץ דיון “רציני”, עם ילדים בני 12, 13, על הזהירות שיש לנקוט בעת קיום יחסי-מין…. ילדים בני 12, 13(!) כלל לא עלה בדיון הרעיון הבטוח מכולם והנורמלי ומתחייב, מוסרי ובוגר של – אי קיום יחסים אסורים כאלה… מה פתאם? הרי כל מטרתו של מנגנון התעמולה המרוזי, להרוס את עם ישראל. וזה מה שעשה דליק ווליניץ..

 

באותם ימים ראינו גם את המנוולים ב“זהו זה”, שהיו נכס עצום למנגנון התעמולה המרוזי לחורבן ישראל, בכשרון המשחק שלהם, כאשר הגישו גם הם תכנית באותו נושא, אותה סיימו בריקוד “משעשע”, כשלראשיהם חבושים כובעי גומי – קונדומים. זה מה שהם יודעים לעשות – מכת הרס, הרג ואבדן. היה שם, כמובן, הפושע, אבי קושניר, זה מ – “מה אני אשם שהמתנחלים מקבלים הכל בלי כסף”?

 

 

אב חרדתי            ימית סול (?) ובעלה

 

האיש הזה שונא את ילדיו שנאת מוות. טיול בית-ספר מפחיד אותו. הוא, שהוביל את ילדיו למדבר שממה רוחנית, לגיא צלמוות, כולו נחשים ועקרבים ודרך ללא מוצא

 

בנות ישראל שהיו ידועות בצניעותן טופפות בראש חוצות, בלבוש בעלות המקצוע העתיק ביותר בעולם, והן כאלה! וזו הנורמה – “היא עברה לגור אתו”, “הם ביחד כבר שנתיים”, “נפרדה מחברה לחיים”, ולפעמים, זה נגמר ב”נישאו כדין ולא כדת”. כיפאק! וזה יפה! וזה נורמלי! מה שלא יפה זה: גם בחורות בשפע (ועוד בתולות)”, ר”ל. וזה גיא, על הצעירים הצעירות, המגעילים אותו, כי הם נלחמים למען כל מה שהוא שונא כל כך – היהודים, היהדות, זכויות היהודים, הענין היהודי….

 

מרוז הוא אב חרדתי; הוא אינו ישן בלילות כאשר ילדיו יוצאים לטיול שנתי. איזו בדיחה! האיש הזה שונא את ילדיו שנאת מוות. טיול בית-ספר מפחיד אותו. הוא, שהוביל את ילדיו למדבר שממה רוחנית, לגיא צלמוות, כולו נחשים ועקרבים ודרך ללא מוצא, דואג להם, כשהם יוצאים לטיול בית ספר. הוא גזל מהם את זהותם, הוא גזל מהם את עמם, הוא גזל מהם את מורשת עמם, הוא השאיר אותם עירום ועריה, ולזה הוא קורא אהבה ודאגה.

 

מרוז מספר לנו שבתו המחוננת רצתה לשתות עם אבא שלה כוס קפה, בבית קפה, דווקא בט’ באב, אך דא-עקא, זהו תשעה באב. לא, אל תדאגו, לא אכפת לו למרוז לחגוג בתשעה באב, אלא, הוא מסביר לבת המחוננת – בתי שעשועים ועינוגים סגורים בט’ באב (הוא לא יגיד, חלילה, “תשעה באב”). אבל “היא לא כל כך הבינה למה בית המקדש קשור לשוקו שלה והתעקשה ללכת” (הקפה הפך, בינתיים, לשוקו ילדותי…),  ואבא יוצא אתה, ומגלה, לאשרו, שתל-אביב שלו, למרות הכל, “שפויה”    כל העיר פתוחה. שמחה וששון!

 

וכי למה שיהיה אכפת לו חורבן הבית? אם היום לא אכפת לו, למה שיהיה אכפת לו משהו שקרה לפני, כמעט, אלפיים? כי, מה בסך הכל? בסך הכל יצא עם ישראל לגלות, למשך אלפיים שנות שואה, פרעות ודמים…

 

ואני שואלת, מאיפה נטל לעצמו הפושע הזה נגד האנושות, בכלל, ונגד ילדיו בפרט, את הזכות לנשל אותם מירושתם? מאיפה נטל את הזכות להטביע בהם שנאת מוות לעמם/עצמם? מאיפה נטל את הזכות להפוך אותם לסיכון כמותו לעם ישראל? למה עולל להם את הרעה הנוראה הזו?

 

איחלתי למרוז צער ומכאוב עם יום אחרון. וחשבתי היום, במה זה יכל להתבטא? הרי, לא ארצה כי יאונה רע לילדיו, תינוקות שנישבו בידי אב אכזר ומתעלל. ונסיתי לחשוב, מהו הדבר שיגרום למרוז הזה את הצער הגדול ביותר…. נו, אתם יודעים מה? אם לא, אני אגיד לכם – שילדיו יחזרו בתשובה, זה יהיה התשעה-באב שלו, שיצילו את עצמם מצפרניו ומעולמו של אביהם, השונא אותם. שבתו המחוננת תוכיח כי היא ראויה לתואר הזה, תתנער מאביה ומדרכו הרשעה, ותשוב על עמה, אל כור מחצבתה ותציל את נשמתה ואת גופה. ואולי אף תעשה לענישת אביה, בתביעה בגין שלילת זכות הבחירה החפשית שלה ובגין התעללות רבת שנים, בה ובאחיה, כיהודים!



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר