מי רצח את שמחה ניר (“להלן – המנוח”)?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/43170
 
שמחה ניר, עו”ד 09.02.2009 11:43

מי רצח את שמחה ניר ("להלן – המנוח")? - כנסת - מערכת המשפט - יושר אינטלקטואלי - רצח פוליטי - תפירת תיקים - שר המשפטים - שמחה ניר

 

ההצעה-לסדר-היום השלישית שאגיש, אם אבחר לכנסת, תחת הכותרת: היושר האינטלקטואלי של שופטי ישראל


כבוד היושב-ראש, כבוד חברי הכנסת, אדוני שר המשפטים,

 

תאר לעצמך, אדוני השר, שאתה נאשם בכך שרצחת את שמחה ניר ז”ל (“להלן – המנוח”).

 

במהלך המשפט מתבררות, בין השאר, העובדות האלה:

 

·               בעוד שהמעשה המיוחס לך התרחש במטולה, מוכח כי באותו היום ובאותה השעה גם אתה, כבוד השר, וגם ה”מנוח”, הייתם בכנס של לשכת עורכי הדין באילת;

 

·               בעוד שלפי כתב-האישום אתה רצחת את ה”מנוח” ב-87 דקירות סכין בכל חלקי גופו, הרי שבחוות-הדעת הרפואית של המכון הפתולוגי נאמר כי ה”מנוח” מת מ”שאיפת עשן וגזים רעילים”, ואין בה שום רמז לדקירות סכין;

 

·               עוד נאמר בחוות-הדעת הרפאית כי “הזיהוי של הגופה – באחריות המשטרה”, אבל התביעה לא מביאה שום ראיות ל”זיהוי ע”י המשטרה”, כך שאין שום הוכחה שהגופה אשר לגביה נערכה חוות-הדעת היא אכן גופתו של ה”מנוח”, וממילא אין כל הוכחה שה”מנוח” אכן מת;

 

·               עד התביעה שהיה עד לרצח מצביע על אדם אחר הנוכח באולם כמי שביצע את הרצח;

 

·               ואחר כל הדברים האלה אתה מעלה אל דוכן העדים את ה”מנוח”, וזה – לאחר שזיהה את עצמו כנדרש – מעיד כי הוא “חי ברציפות מגמר לידתו ועד לרגע הזה”;

 

·               ואם לא די בכך, אתה, כבוד השר, מוכיח כי קודמך בתפקיד הורשע ברציחתו של אותו ה”מנוח”, שנה קודם לכן, והוא עדיין יושב בכלא על אותה ה”רציחה”…

 

בשלב הסיכומים סניגורך טוען, בין השאר, כי לא ייתכן שרצחת את ה”מנוח”, שהרי הוכח כי הוא עדיין חי, ולחלופין הוא טוען כי לא יכולת לרצוח את ה”מנוח”, משו שהוא כבר נרצח שנה קודם לכן.

 

כעת אתה וסניגורך מצפים לזיכוי מהדהד מקצה הארץ ועד קצה … קדחת זיכוי!

 

ומדוע אתה הורשעת? משום שבית המשפט לא התייחס לכל הטענות והראיות המחייבות את הזיכוי!

 

מה נשאר לך לעשות כעת?

 

לערער לבית המשפט העליון על פסק-הדין, אבל זה לא עוזר, וגם שופטי-העליון מתעלמים מכל מה שלא מתיישב עם המטרה אותה הם סימנו מראש.

 

משכלו כל הקצים, ואתה נשלח לרצות מאסר-עולם (מן הסתם בתא משותף עם קודמך-בתפקיד), מגיש סניגורך למשטרה תלונה נגד כל השופטים על הפרת-אמונים ושאר עבירות, וגם תביעה אזרחית נגדם, על “רשלנות זדונית”, אבל גם התלונה וגם התביעה נדחות על-הסף, מחמת חסינותם הפלילית והאזרחית של השופטים.

 

כמפלט אחרון אתה פונה בתלונה אל נציב תלונות הציבור על שופטים, בתלונה נגד שופטיך על שעיוותו בזדון את דינך.

 

נציב תלונות הציבור על שופטים דוחה את התלונה מהטעמים הבאים:

 

·               הנציב אינו מוסמך לברר תלונות כאלה;

 

·               למעלה מן הדרוש, שופט לא חייב להתייחס לכל הטענות שטוענים בפניו;

 

·               ובאשר לזדון – הנציבות אינה בוחנת כליות ולב.

 

כיוון שהנציב קובע כי התלונה אינה בסמכותו, פונה סניגורך אל שר המשפטים (מחליפך בתפקיד, אשר טרם הועמד לדין פלילי, על רציחתו השלישית של שמחה ניר, אבל גם זה יבוא), על מנת שזה יפעיל את סמכותו, ויעמיד את השופטים לדין משמעתי על “התנהגות שלא כהלכה במילוי תפקידם”, וגם שיפנה אל הוועדה לבחירת שופטים, על מנת שזו תעביר את השופטים מכהונתם, מכוח סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה.

 

הדרישה להעביר את השופטים מכהונתם מבוססת, בין השאר, על חוסר יושר אינטלקטואלי, שהוא אחת התכונות הנדרשות משופט, על פי כללי הוועדה לבחירת שופטים, והתעלמות מטענות וראיות היא אחד הסימפטומים המובהקים של חוסר יושר אינטלקטואלי.

 

ומה עושה כבוד השר? מעביר את התלונה לטיפולו של הנציב …

 

סניגורך לא אומר נואש, וחוזר אל כבוד השר: איך אתה מעביר את התלונה אל הנציב, אחרי שזה קבע שהנושא אינו בסמכותו?

 

אחרי שורה ארוכה של תזכורות אשר לא זוכות לשום התייחסות, ואחרי שהמועד לפי חוק ההנמקות עובר כמה וכמה פעמים, אתה עותר לבג”ץ, וטענתך המרכזית היא שהימנעותו של השר מתשובה דינה כדין סירוב לא-מנומק, דבר אשר, לפי החוק, מעביר אל שכמו של השר את נטל ההוכחה כי פעל כדין.

 

לפי הספר צריך היה הבג”ץ להוציא צו-על-תנאי המחייב את השר להשיב לעתירה, אבל אתה אפילו לא מוזמן לטעון את טענותיך בבית המשפט, ועתירתך נדחית בנימוק ש”נחה דעתנו כי לא נמצא כל פגם בהחלטתו של המשיב”…

 

האמנם לא חייב שופט להתייחס אלא למה שמתחשק לו?

 

אדוני שר המשפטים, היעדר היושר האינטלקטואלי היא הרעה החולה הגדולה ביותר של מערכת המשפט שלנו. שופטים “מצפצפים על בני אדם” באופן שיטתי וכרוני, ואין מושיע.

 

לא, אני לא עושה “הכללות”, ולא אמרתי כי כל השופטים מתעלמים מכל הטענות, אבל כללי ההתפלגות הגאוסיאנית חלים גם בנושא הזה, ובשורת התחתונה היושר האינטלקטואלי של שופטינו הוא “על הפנים”.

 

האמנם רשאי שופט להתעלם באופן שרירותי מעובדות  ומטענות אשר סתם לא מתחשק לו להתייחס אליהן?

 

נתחיל עם חובת ההנמקה. בחוות-הדעת מס’ 8/07 של הנציבה הקודמת עומדת הנציבה על כך שהשופט אכן חייב בהנמקה של החלטותיו, אבל היא לא מתייחסת ל”עמקות” ההנמקה, ואין כל תימה בכך: גם היא, בעברה כשופטת, לא הייתה טובה משאר השופטים, וגם היא הייתה מתעלמת מעובדות וטענות אשר לא התיישבו עם התוצאה שהיא סימנה לעצמה מראש.

 

אבל הנמקה שאינה מתייחסת לכל הנטען היא הנמקה חלקית, והנמקה חלקית אינה הנמקה כלל ועיקר, וזה מחזיר אותי אל המשל בו פתחתי: אתה, כבוד השר, מואשם כי רצחת את שמחה ניר (“להלן – המנוח”), ובית המשפט מרשיע אותך כשהוא מתעלם מכך שהבאת את ה”מנוח” אל דוכן העדים, וזה העיד שהוא חי ברציפות “מגמר לידתו ועד לרגע הזה”).

 

כן, כן, אני מכיר את התשובה הנדושה: התרופה היא בערעור …

 

אבל, לבד מהעובדה שלא תמיד ישנה אפשרות לערער (כמו במקרה דנן), הערעור אינו מכסה את הפן ה”התנהגותי” של השופט: תאר לעצמך שהערעור אכן מתקבל, וערכאת הערעור מזכה אותך, אבל אתה דורש לנקוט צעדים “פרסונאליים” כנגד השופטים עצמם, על עינוי-הדין שהביאו עליך, וגם מדגיש את העניין הציבורי-כללי.

 

האם, לדעתך, אדוני השר, אין כאן רבב התנהגותי?

 

האם, לדעתך, אדוני השר, רשאים שופטים להשתולל בהנמקות לקויות, ולהטיל עומס מיותר על ערכאות הערעור?

 

ומה נעשה אם גם ערכאות הערעור משתוללות כך?!

 

על חוות-דעתה הנ”ל של הנציבה הקודמת אוסיף את אלה:

 

·                החלטתו של כב’ נשיא ביהמ”ש העליון, בשעתו, מאיר שמגר, בפרשת בקר נ’ שטרן (רע”א 478/88 – עו”ד דוד בקר ואח’ נ’ רונית שטרן ואח’ . פ”ד מב(3), 679), בו הודגש כי בית המשפט חייב להתייחס לכל הטענות, כולל אלה אשר אינן מקובלות עליו;

 

·                מאמרו של משה לנדוי, נשיא ביהמ”ש העליון, בשעתו, הלכה ושיקול-דעת בעשיית משפט (משפטים, כרך א’ חוב’ ראשונה), בו הוא אומר, בין השאר:

 

“שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו”.

 

·                אהרן ברק, נשיא ביהמ”ש העליון בתקופה מאוחרת יותר, אומר (עפ”י עו”ד שלומית יניסקי-רביד, גלובס 20.1.02):

 

“אני חושב שאם נימוק פלוני עמד לנגד עיניו של בית המשפט, הוא צריך להביא אותו בפסק הדין. זו השקיפות האמיתית.

 

“אצלי אין ‘קניפלעך’ בראש. רבותי, מה ששקלתי אני כותב. ואין לי שיקולים שמאחורי הראש ששקלתי אותם ואיזנתי אותם ובכלל לא הזכרתי אותם.

 

“השיקולים שאני חושב עליהם – אותם אני מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין, יכול   להסכים, יכול לא להסכים”.

 

·                הד”ר מישאל חשין, לימים המשנה לנשיא ביהמ”ש העליון, בהרצאה בפקולטה למשפטים, מתריס כלפי שופטי בית המשפט העליון:

 

“אל תעלמו מטענות, אל תצפצפו על בני-אדם!”.

 

·                ואני, הקטן, אוסיף: כל מה שהשופט משאיר בראשו פנימה, ולא מעלה אותו על הכתב, הינו עניינו-הוא כאדם פרטי, אבל כשופט – רק מה שהוא מעלה על הכתב “נחשב לו”;

 

·                אבל גם בדברי אלה אין כל חידוש משום שכבר לפני 30 שנה, אולי יותר, אמר נשיא ביהמ”ש העליון, יואל זוסמן, משהו מעין: “השופט דלמטה לא התייחס לטענה, וממילא לא דן בה”.

 

ולסיכום: שופט לא יכול לעשות מלאכתו במחשכים, כגנב-בלילה, ואחר-כך, ברוב טובו, לחלוק איתנו מה שמתחשק לו מכל מחשבותיו, כי מחשבותיו של השופט – מחשבותיו כשופט, להבדיל ממחשבותיו כאדם פרטי – הן רכושו של הציבור, המשלם לשופט את שכרו על מנת שיעשה את מלאכתו לאור השמש – שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר – “לבל יהיו אצלנו כאותם בתי משפט ידועים לשמצה, העושים מלאכתם בחדרי-חדרים, ואין איש יודע על מה דנו, וכיצד שפטו” (המובאה הזאת היא של מ”מ נשיא ביהמ”ש העליון, חיים כהן).

 

הזלזול בחובת-ההנמקה הביא עלינו את החלטות “נחה דעתי” הידועות-לשמצה, אשר בגללן כל היוצא מאולם בית המשפט רץ אל השירותים, כדי להקיא את מה שהוא אכל במזנון בהפסקה שבין הדיון לבין שימוע ההחלטה.

 

פעם הכחיש המימסד המשפטי את הטענות לפיהן השופטים אינם נותנים הנמקות של ממש – היום הזלזול הזה מוצהר, מהמקפצה.

 

אם הזכרנו לעיל את הד”ר מישאל חשין, אשר הפנה אצבע מאשימה אל שופטי בית המשפט העליון, ואמר להם “אל תעלמו מטענות, אל תצפצפו על בני-אדם!”, אין מנוס מלהשלים את התמונה, ולגלות לאור השמש כי כאשר נביא-הזעם הזה הגיע אל הכורסה בבית המשפט העליון, גם הוא התעלם מטענות, גם הוא ציפצף על בני-אדם.

 

העובדה שאתה, אדוני שר המשפטים, מואשם ומורשע כיום ברציחתו של שמחה ניר ז”ל (“להלן – המנוח”), אחרי שקודמך הורשע ברציחתו של אותו ה”מנוח” , שנה קודם לכן, היא עוד דוגמה לתרבות תפירת-התיקים אשר גם היא כבר יוצאת מהארון, ועולה על המקפצה.

 

אדוני שר המשפטים, במדינת ישראל אין דין לשופטים סוררים, וגם אין דיין. אין שום גוף אשר מוסמך ויכול לטפל בשופטים כאלה. הדין האזרחי והפלילי מעניק להם חסינות אבסולוטית, נציבת תלונות הציבור על שופטים בשעתה, הטובה-למי שטרסברג-כהן, הופיעה ביום 28.8.2005 לפני ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת, ואמרה, מעל המקפצה, כי אם השופט מתעלם – אפילו במכוון – מטענות בעלי הדין, זה לגיטימי, ואין בכך שום רבב התנהגותי, וגם הנציב הנוכחי מחרה-מחזיק אחריה.

 

לפי חוק נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן – חנתל”ש) הנציב (להלן – נתל”ש) חסין מפני כל ביקורת שיפוטית, כך שהוא יכול להחליט ככל שיחפוץ, והעובדה שהנתל”ש, על פי החוק, לא ייבחר אלא בהסכמתו של נשיא ביהמ”ש העליון מבטיחה שהוא יהיה נאמן למערכת בה הוא צמח וגדל, וממנה הוא בא.

 

תאר לעצמך, כבוד השר, ששר המשטרה נבחר ע”י ועדה “פריטטית” של המשטרה וסינדיקט הפשע. זה החסרון העיקרי של החנתל”ש.

 

החנתל”ש לא הפקיע משר המשפטים את סמכותו להעמיד שופטים לדין משמעתי, או להציע לוועדה לבחירת שופטים להעביר שופט מכהונתו. למעשה שר המשפטים היה ונשאר בעל הסמכות הבלעדית, באשר הפומקציה של הנתל”ש היא פונקציה מייעצת בלבד, ועצם השימוש במונח “נציב” – השמור לבעלי סמכות שלטונית – יש בו כדי להטעות, משום שבעל פונקציה מייעצת אינו “נציב”.

 

דא עקא שאם בימים עברו, בטרם היות הנתל”ש עלי-ארץ, שרי המשפטים היו מצפצפים על המתלוננים נגד שופטים, וכלל לא היו טורחים לענות – אחרי פרוץ הנתל”ש כבר היה להם “אליבי” להתפרקות הזאת מסמכותם: “זה בסמכות הנציב …”.

 

ונשאלת השאלה למי יפנה אדם המתלונן על שופטים אשר, לדעתו, היו מקומבנים עם הפרקליטות ו/או עם המשטרה ו/או עם עצמם לתפירת תיק נגדו.

 

כבוד היושב ראש, העדר היושר האינטלקטואלי – ולא רק האינטלקטואלי – הוא אבי-אבות הטומאה …

 

היושב ראש:

 

חבר הכנסת ניר, באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

חבר הכנסת שמחה ניר:

 

בסגנונם של השופטים עצמם.

 

היושב ראש:

 

אני מבקש להקפיד על לשון פרלמנטארית.

 

חבר הכנסת שמחה ניר:

 

מה שמתאים לכוהני הסגנון בבית המשפט העליון – מתאים גם לכנסת, ואני אומר בדיוק את מה שהתכוונתי לומר.

 

כבוד היושב ראש, כמו שאמרתי, העדר היושר האינטלקטואלי – ולא רק האינטלקטואלי – הוא אבי-אבות הטומאה …

 

היושב ראש:

 

ביקשתי להקפיד על לשון פרלמנטארית.

 

חבר הכנסת שמחה ניר:

 

אני מציע שאדוני יפנה את הנושא לוועדת האתיקה, ואנחנו נראה עם הנושא הזה לא מצריך רוויזיה, ואם אדוני סבור שהעדר היושר האינטלקטואלי – ולא רק האינטלקטואלי – אינו אבי-אבות הטומאה, אנחנו במדינה חופשית, ומותר לאדוני להביע גם דיעה אחרת, החולקת על דעתי.

 

מכל מקום, כאשר מדובר בשפיטה, היושר חייב להיות מעל הכל, שאם לא כן אנחנו מטפחים מערכת משפט מושחתת, ומערכת משפט מושחתת משחיתה את כל המערכות הציבוריות האחרות.

 

כבוד היושב ראש, חברי הכנסת, אדוני שר המשפטים, אני מבקש להעלות את הנושא הכאוב הזה על סדר יומה של הכנסת.

 

_________________

 

הכותב הוא מס’ 2 ברשימת לח”ם – לוחמי חברה מאוחדים – לכנסת השמונה עשרה, שסימנה “נר”.

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר