כבוד השופט סלים ג’ובראן מתבקש לפסול את עצמו

כבוד השופט סלים ג’ובראן מתבקש לפסול את עצמו

שמחה ניר, עו”ד
17.01.2009 12:24
כבודו דחף את עצמו בכוח למקום הזה

כבודו דחף את עצמו בכוח למקום הזה


“אני לא גזעני, ואם כבודו מחפש גזענים, ייתכן שהוא ימצא משהו כזה בטווח של כמה לשכות ממנו, אבל את מה שכבודו יקבל כאן, הוא הרוויח ביושר *** כבודו הרוויח את זה ביושר – לא משום היותו ערבי, אלא משום שהוא למד מחבריו היהודים את הדבר הכי טמא שיש להם: לשנוא את הביקורת, ולדפוק את שמחה ניר …”.



רע”פ 7491/08

בבית המשפט העליון בירושלים

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

נ        ג        ד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשה לפסילת שופט

מבוקש בזה כי כב’ השופט ס’ ג’ובראן יפסול את עצמו מלדון בתיק זה, בין בדיעבד באשר להחלטה בבר”ע עצמה (להלן – ההחלטה העיקרית, או ההחלטה), בין באשר לבקשות אשר עדיין תלויות ועומדות, וטרם ניתנה בהן כל החלטה.

נימוקי הבקשה:

א.     מה אאחל לכבודו כדי שיבין מה הוא עשה לי?

1.             אני מאחל לכבודו שהוא יואשם בעבירה כלשהי בבימ”ש השלום;

אני מאחל לכבודו שבימ”ש השלום לא ייתן לו לזמן את עדיו, וייתן לו רבע-דקה לסיכומים;

אני מאחל לכבודו שביהמ”ש המחוזי, אליו יערער, ייתן לו רבע-דקה לטיעון, וידחה את ערעורו בשש מלים: לא מצאנו ממש בערעור. הערעור נדחה;

אני מאחל לכבודו שביהמ”ש העליון ידחה את בקשת הרשות לערער, בנימוק ש”המבקש לא הראה איזה עיוות-דין נגרם לו”;

אני מאחל לכבודו שהוועדה לבחירת שופטים (ולב”ש) תעבירו מכהונתו בלי לתת לו את יומו;

אני מאחל לכבודו שהוא יעתור לבג”ץ, וזה ידחה את עתירתו מהטעם ש”אין זה מדרכנו להתערב בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת”;

אני מאחל לכבודו שיזעק קבל כל העולם כי עשו לו את כל אלה רק בגלל שהוא ערבי, ושלשכת עורכי-הדין תוציא אותו משורותיה בגלל ה”סגנון”, ובלי לתת לו להוכיח אמת דיברתי;

אני מאחל לכבודו שהוא יועמד לאחר מכן לדין פלילי על שהוא ענה לשכנה במדרגות על שאלה משפטית, אחרי שהוא הוצא מהלשכה;

אני מאחל לכבודו שבית משפט השלום יתעלם מטענתו שבכתב-האישום לא נטען שהוא עשה זאת “דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק”,

אני מאחל לכבודו שבימ”ש השלום יוסיף ויתעלם גם מהטענה שגם לא הוכח כי הוא עשה זאת “דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק”;

אני מאחל לכבודו שבימ”ש השלום גם לא ייתן לו להביא ראיות להגנה-מן-הצדק, ואחר-כך יאמר בפסק-הדין כי “טענתו של הנאשם להגנה-מן-הצדק נותרה טענה-בעלמא, ללא שמץ של ראייה”;

אני מאחל לכבודו שביהמ”ש המחוזי ידחה את ערעורו בנימוק השדוף-לשמצה “נחה דעתנו …”, וגו’;

אני מאחל לכבודו שביהמ”ש העליון ידחה את בקשת הרשות לערער שהוא יגיש, בנימוק הזה:

אף טענתו של המבקש לענין הוכחת יסודות העבירות בהן הואשם והיעדרם של יסודות אלו מכתב האישום שהוגש נגדו נבדקה באופן מדוקדק על ידי בתי המשפט שקדמו לי ואין מקום לפרוס אותה מחדש. אסתפק אף כאן בהערה כי מדובר בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית שאין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בהן וכי מכל מקום לא נפל כל פגם בקביעות אלו.

וגם יוסיף ויקנח באמירה:

לא מצאתי כי יש מקום לדון ביתר טענות המבקש אשר אף הן נותחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וסומך אני ידי על מסקנותיו.

ואני מאחל לכבודו שהוא יורשע ברצח (בתיק נוסף), למרות שה”נרצח” יבוא ויעיד שהוא חי, נושם ובועט, “מגמר לידתו ועד לרגע זה”, אבל בית המשפט, ואחריו גם ערכאת הערעור – שניהם יתעלמו מהעדות הזאת.

2.             ואז אולי – אולי! – יבין כבודו מה הוא עשה לי, ועל מה, ולאיזו קומבינה מושחתת נגדי הוא עשה את עצמו שותף.

ב.      פרשנות והערה לעניין הסגנון

1.             בבקשה זו –

“השתלחות” – תקיפה בדברי ביקורת;

“סגנון משתלח” או “לשון משתלחת” – כהגדרתו של המשתמש במטבע-לשון זה.

2.             בכתיבתה של בקשה זו הוקפד כי הסגנון יהיה סגנונם של שופטי ביהמ”ש העליון, או כזה אשר הוגדר ככשר ולגיטימי ע”י מוסדות האתיקה של לשכת עורכי-הדין, לרבות הקובל הממשלתי לפי החלע”ה (חוק לשכת עורכי-הדין).

לתשומת-ליבם של כל המשתלחים בסגנונו של עו”ד שמחה ניר (ועוד נגיע לכך בהמשך).

3.             מאז גדיעת-הידיים המפורסמת, מטאפורות כבר אינן “משהו גס”, ולפיכך לא יהסס הח”מ להשתמש בהן, ככל שימצא לנכון.

4.             לאור האמור לעיל חשבו פעמיים במי עוד אתם פוגעים, לפני שאתם מעירים לי על ה”סגנון”.

ג.       הקדמה: אל תחשידו אותי בגזענות!

1.             בבקשה זו אני אשתלח בכבודו כפי שלא השתלחתי מעולם – לא בשופט, ולא בכלל.

2.             השתלחות מעין זו, במיוחד משום היותה חסרת-תקדים, מזמינה הרמת-גבות, קריצות וכו’, והכל מהול ברמיזות על “גזענות”, ר”ל, משום השתייכותו האתנית של כב’ השופט.

3.             אז לא: בשנת 1999 יצאתי בקריאה גלוייה למנות את כב’ השופט עבד אל-רחמן זועבי לתפקיד שר המשפטים,

http://www.quimka.com/rh/libai-zu’bi.htm

ובשנת 2004 פרסמתי מאמר:

http://www.quimka.com/rh/misc/swinishness.htm

בו הגדרתי כ“חזירות” את החלטת הוולב”ש (הוועדה לבחירת שופטים) שלא להעניק לכב’ השופט זועבי, בהמשך רצוף למינוי-בפועל, גם מינוי של קבע לביהמ”ש העליון, לשנה-שנתיים שעוד נותרו לו עד לגיל הפרישה.

4.             אז אני לא גזעני, ואם כבודו מחפש גזענים, ייתכן שהוא ימצא משהו כזה בטווח של כמה לשכות ממנו, אבל את מה שכבודו יקבל כאן, הוא הרוויח ביושר.

כבודו הרוויח את זה ביושר – לא משום היותו ערבי, אלא משום שהוא למד מחבריו היהודים את הדבר הכי טמא שיש להם: לשנוא את הביקורת, ולדפוק את שמחה ניר;

כבודו הרוויח את זה ביושר – לא משום היותו ערבי, אלא משום שאיתרע מזלו להימצא בנקודה האחרונה (אולי) בה ניתנה למערכת המשפט הזדמנות לגלות יחס-של-כבוד למבקריה, ולהראות, הלכה-למעשה, כי הצהרותיה שהיא “מקבלת את הביקורת באהבה, למרות שברון הלב ועגמת-הנפש”, וכו’, אינן קשקשנות-לשמה.

איתרע מזלו, והוא עוד הוסיף סולר למדורה של אבדן האמון הציבורי בשופטיו – אבדן אשר ממילא צובר תאוצה גוברת-והולכת בשנים האחרונות.

5.             “איתרע מזלו” – למעשה זה לא כל כך מדוייק, כי, כפי שנראה בהמשך, כבודו דחף את עצמו בכוח למקום הזה.

ד.      לגופה של טענת הפסלות (א): כללי

1.             כל המבנה של ההחלטה העיקרית, לרבות אופן ההתייחסות לטענות המבקש, ועוד יותר מכך – ההתעלמות מרוב טענותיו, מעידים כי המשחק בפני כבודו היה מכור מראש, וכי כבודו אץ-רץ לחבור אל ה”עליהום” של “המערכת” על עו”ד שמחה ניר.

2.             גם השקרים שההחלטה הייתה רצופה בהם מעידים כי אכן המשחק היה מכור מראש.

3.             ומעל לכל – ה”דילוג”-במכוון על מספר בקשות, כאילו לא היו ולא נבראו.

4.             הטקסט של ההחלטה מונה 2579 מלים;

הקדמה המתיימרת להציג את גדרי המחלוקת, אבל לא מציגה כמעט ולא-כלום – 1391 מלים;

“השתלשלות העניינים” בתיק רע”פ זה – 667 מלים;

גוף הנימוקים לדחיית הבקשה העיקרית – 148 מלים בלבד(!);

“למעלה מן הדרוש” – 373 מלים.

5.             הנה כי כן: לגופו של עניין הוקדש רק 5.7% מהטקסט, והשאר – “מים”, או הנמקת ישרא-בלוף.

6.             ולא זו בלבד, אלא שמאותן 148 המלים אשר מתיימרות להיות דיון לגופו-של-עניין אין הרבה יותר מאשר צמד-המלים “נחה דעתי”פנינה של עמקות אינטלקטואלית אשר הייתה לזרא ל-41,000 עורכי-הדין בישראל, כמו לאלפי עורכי-הדין אשר כבר אינם איתנו, ולמאות אלפי האזרחים הבאים יום-יום בשעריהם של בתי המשפט.

ה.     ההשתלחות ב”סגנון” או ב”לשון” של המבקש

1.             כבודו אומר (ההדגשות – לא במקור):

בקשת רשות הערעור רצופה טענות רבות של המבקש, חלקן הגדול טענות המופנות כלפי המותב בבית המשפט המחוזי. טענות אלו נכתבו בלשון משתלחת וללא כל ראשית ראיה או ביסוס לנכונותן. מוטב היה לטענות אלה שלא יעלו עלי כתב. אין מקום להתייחס אליהן במסגרת זו. יש להצר על כך שעל אף ההערות והאזהרות החוזרות ונשנות שקיבל המבקש בהזדמנויות שונות בשלל ההליכים שניהל הוא ושנוהלו נגדו בערכאות השונות ואף בבית משפט זה, שב הוא ומעלה טענות חסרות בסיס ומשתמש בשפה שראוי היה להימנע ממנה.

וגם בהמשך כבודו חוזר ומשתלח בלשונו ה”משתלחת” של הח”מ.

2.             כפי שראינו בפרק א’, לעיל (“פרשנות והערה לעניין הסגנון”), השתלחות אינה “מילה גסה”.

3.             אכן, יכולה להיות השתלחות מוצדקת (כמו ההשתלחות שלי בכבודו) והשתלחות לא-מוצדקת (כמו ההשתלחות של כבודו בי), אבל זה לא עניין “לשוני”, אלא עניין מהותי.

4.             ואם טעיתי – יואל נא כבודו לבאר לנו למה הוא מתכוון בביטוי “לשון משתלחת”, ומהי הרלוואנטיות של הצד הלשוני לגופו של עניין, ומדוע “אין להתייחס אליהן במסגרת זו”, כדי שהציבור – המעביד של כבודו – יקרא וישפוט.

האם “חסרת בסיס” היא הטענה כי יחד עם הודעת הערעור לביהמ”ש המחוזי הגיש הח”מ לנשיאו (כב’ השופט אורי גורן) בקשה לקביעת הרכב ספציפי לתיק המסויים הזה?

האם “חסרת בסיס” היא הטענה כי ההרכב דן בערעור וגם נתן פסק-דין, בעוד הבקשה האמורה מונחת על שולחנו?

האם “חסרת בסיס” היא הטענה כי ההרכב שיקר במצח נחושה באמרו כי הוא יושב לדין עפ”י החלטת כב’ הנשיא, כאשר זה האחרון עצמו מכחיש את הדבר?

ואם הביטוי “במצח נחושה” הוא “לשון משתלחת” – שיבדוק נא כבודו כמה פעמים הפסיקה השתמשה בו מאז פרצו לחיינו המאגרים האלקטרוניים, כמה פעמים הוא-עצמו השתמש בהם – וכמה פעמים השתמשה בהם כב’ השופטת גיליה רביד, שעל פסק-דינה הגן כבודו – גם כן במצח נחושה.

5.             אכן, אפשר לומר כי למרות שהטענות הנ”ל מבוססות הן, אין בהם כל רלוואנטיות לעניין, וכי מותר לו, לשופט, להתגנב בחשכת-ליל אל לשכת נשיא ביהמ”ש שלו, ולחטוף משם תיקים התלויים ועומדים לקביעת הרכב (ואפשר גם להתווכח על כך), אבל את זאת כבודו לא מעז לומר, ותחת זאת הוא משתלח – לא בצדק, כבודו, לא בצדק – בלשונו ובשפתו של הח”מ.

6.             עם כל הכבוד, למרות שאני מבוגר מכבודו, ולמרות שהשפה העברית היא שפת-אמי, אני מוכן לקבל מכבודו שיעור בשפה העברית, בתנאי שכבודו יציג דגימות של השפה שלי, יאמר מה “ראוי להימנע” ממנו – ולא יסתפק ברמזים סתומים על “שפה שראוי להימנע ממנה”, בלי לחשוף את עצמו לביקורתו של “הציבור בכללותו”.

7.             אבל שאלת-השאלות בפרק זה היא מאיכן יודע כבודו, כשופט מקצועי, מהן “ההערות והאזהרות החוזרות ונשנות” שקיבלתי “בהזדמנויות שונות בשלל ההליכים …”, וגו’, אם לא מדיעה קדומה נגדי?!

ו.         העלבונות שמטיח כבודו במבקש

1.             מי שדורש מזולתו כבוד, צריך בעצמו לגלות כבוד לזולת.

2.             ההחלטה שזורה בהתבטאויות כגון:

“המבקש טען בפני בית משפט השלום טענות רבות …”;

“נוסף לטענות אלו העלה המבקש כאמור טענות מטענות שונות …”;

“בנוסף, דחה בית המשפט אף את טענותיו השונות הנוספות …”;

“לטיעונים שהעלה המבקש בפני בית משפט השלום ועליהם חזר בערעור, הוסיף הוא אף טענות שונות …”;

בהמשך הדברים, דן בית המשפט המחוזי אף ביתר טענותיו של המבקש לענין היעדר יסוד נפשי מצידו ולענין הגנות שונות שטען להן …”;

“בקשת רשות הערעור רצופה טענות רבות של המבקש …”;

“עיינתי בבקשה לרשות ערעור על שלל טענותיה ונספחיה …”;

“הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי נתנו את דעתם על עובדות הפרשה ועל טענותיו השונות של המבקש”;

“כמו כן מפליג המבקש בטענותיו …”;

“חרף שלל הטענות שמעלה המבקש …”;

והדבר היחיד החסר הוא “המבקש העלה שלל טענות שונות ומשונות …“, אבל זה בדיוק הרושם שנוצר, ומילא גם חזקה על כבודו שהוא אכן התכוון ליצור את הרושם הזה – רושם של זלזול מופגן במבקש ובטענותיו.

ז.       השקרים בהחלטה העיקרית (א): חצאי-אמת הגרועים משקר

3.             חצאי-אמת הם, כידוע, גרועים משקר.

4.             בהחלטה העיקרית אומר כבודו (ההדגשות לא במקור):

טרם אדרש לבקשה גופה אפרט מעט את השתלשלות העניינים בפני מאז הגשתה. ביום 1.9.2008 הוגשה הבקשה וצורפה לה בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הקנס שהושת על המבקש. ביום 2.9.2008 החלטתי להיעתר בנסיבות הענין לבקשה לעיכוב ביצוע וביקשתי את תגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור בתוך 30 יום. המשיבה ביקשה ארכה להגשת תשובתה וביום 29.9.2008 נעתרתי לבקשה. יצוין כי המבקש התנגד לבקשת ההארכה מטעם המשיבה ואף הגיש תגובה מפורטת בענין. לאחר החלטתי הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה וביום 5.10.2008 נדחתה בקשתו זו. ביום 4.11.2008 הוגשה תגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור ויום לאחר מכאן הגיש המבקש בקשה לתיקון הבקשה לרשות ערעור. ביום 6.11.2008 הגיש המבקש בקשה נוספת, הפעם להשיב לתגובת המשיבה או לקיום דיון בעל פה ולמחיקת חלקים מהתגובה. ביום 9.11.2008 דחיתי את הבקשה משסבור אני כי אין טעם בכך וכי נימוקי התשובה מצויים ממילא כבר בגוף בקשתו של המבקש. המשיבה התנגדה מצידה לבקשה לתיקון בקשת רשות הערעור בטענה כי מדובר למעשה בבקשה להשיב לתגובתה, בקשה שנדחתה כבר כאמור.

5.             מה שכבודו לא מגלה ב”השתלשלות” הזאת – ולכן אמרתי שזו “חצי אמת” – הוא שיחד עם הבקשה העיקרית ועם הבקשה לעיכוב-הביצוע הגשתי גם מספר בקשות נוספות, שכבודו לא דן בהן, וממילא הן פתוחות ועומדות, חרף ההחלטה בבקשה העיקרית.

ואלה הן הבקשות הנוספות אשר כבודו השאירן פתוחות ללא החלטה:

1.             בקשה בעניין ההרכב;

2.             בקשה למתן צו-שחזור;

3.             בקשה להזמנת תיק;

4.             בקשה לפי סע’ 3 לחסד”פ,

ולאחר מכן, לאור התפתחות מסויימת בתיק עצמו, הגשתי גם:

5.             בקשה לתיקון הבקשה העיקרית

6.             עוד לא מגלה כבודו כי הבקשה לתיקון הבקשה העיקרית (אשר, כאמור בהחלטה העיקרית, הוגשה יום לאחר ה-4.11.2008 (קרי: ב-5.11.2008) נובעת מהשתלשלות מאוחרת יותר, והיא עדיין תלויה ועומדת, משום שהיא כלל לא נדונה ע”י כבודו, ולא ניתנה בה שום החלטה.

7.             למרות שבבקשה הנוספת שהגשתי ביום 6.11.2008, הראיתי כי ב”כ המשיבה מערבבת בין הבקשה לתיקון הבקשה העיקרית לבין בקשה אחרת, כבודו מדקלם את דברי ב”כ המשיבה כאילו הם תגובה לבקשה לתיקון הבקשה העיקרית, וכאילו ההחלטה מיום 9.11.2008 היא החלטה בבקשה לתיקון הבקשה העיקרית – למרות שאין היא כך).

8.             אמור מעתה: תיאור ה”השתלשלות” לוקה בהיעדרם של פרטי-השתלשלות עיקריים. ולכן הוא גרוע משקר.

9.             באיזו עזות-מצח נמנע כבודו מלדון בבקשות? מי צריך לדון בהן, לשיטתו – המשיח?!

10.         כן, הייתה בקשה אחת אשר כבודו לא היה מוסמך לדון בה, ולא היה מוסמך להתעלם ממנה: הבקשה בעניין ההרכב. בקשה זו הינה בסמכותה הבלעדית של כב’ הנשיאה (או עפ”י אצילת-סמכות למשנה-לנשיאה), וכל עוד לא ניתנה החלטה ע”י אחד מאלה – לא הייתה לכב’ סמכות לגעת בתיק.

נניח, היפותטית, שכב’ הנשיאה מגלה, היום, את הבקשה בעניין ההרכב, וקובעת הרכב אשר, בסופו של דבר, מזכה אותי.

כעת יש לנו – זה מול זה – החלטת כבודו שלא לתת רשות ערעור, והחלטת הרכב אחר לזכות אותי, ובית משפט שלישי נדרש לקבוע איזה מהשניים הוא התקף … האם כבודו תופס איזה מצב דבילי הוא יצר?!

ח.     השקרים בהחלטה העיקרית (ב): גם שקרים פוזיטיביים

1.             אבל ישנם גם שקרים פוזיטיביים בהחלטה, ולא בטוח שהמפורטים כאן הם מלוא הרשימה.

א.            כבודו אומר:

     “המבקש טען בפני בית משפט השלום טענות רבות אשר רק לעיקרן אתייחס בקצרה ואף זאת רק ככל שהינן רלוונטיות אף להליך שבפני”.

ואכן, כדי לצאת ידי חובה הוא מזכיר אחדות – רק אחדות – מטענותי, כגון הטענה שעובדות כתב-האישום אינן מגלות עבירה, אשר בהמשך אין אליה התייחסות של ממש, והשטר עליו חותם כבודו נמצא מחולל, כי הוא לא מתייחס לעיקרן – אלא רק למה שמתחשק לו!

ואמר כבודו, בהמשך:

“אף טענתו של המבקש לענין … יסודות העבירות בהן הואשם והיעדרם של יסודות אלו מכתב האישום שהוגש נגדו נבדקה באופן מדוקדק על ידי בתי המשפט שקדמו לי ואין מקום לפרוס אותה מחדש”.

וזה שקר, משום שהערכאות הקודמות כלל לא התייחסו לטענה הזאת.

היחידה שהתייחסה לטענה הזאת הייתה הפרקליטה תמר פרוש, אשר ייצגה את המדינה בהליך בר”ע זה, אבל המענה שלה לעניין זה היה כה עילג וכה נלעג, עד שגם כבודו – למרות להיטותו להגיע לתוצאה אותה סימן מראש – לא העז להתבזות באימוצו.

האם הטענה שעובדות כתב-האישום לא מגלות עבירה לא הייתה טענה “עיקרית”? האם היא גם לא הייתה רלוואנטית?!

והאם לא היו לי עוד “טענות רבות ושונות” – כלשון כבודו – באותה רמה של “עיקריות” ורלוואנטיות, שכבודו הבטיח להתייחס אליהן, אבל חילל את שטרו?!

ב.            עוד אומר כבודו:

“נראה על פניו כי בתי המשפט עשו כל מאמץ לאפשר למבקש לטעון טענותיו …”.

עם כל הכבוד, אחרי שכבודו נתן למדינה חודשיים וחצי רק להתייחסות לשאלה אם טענותיו ראויות להידון בערכאה השלישית, איך לא רעדה ידו של כבודו לכתוב שהחודש-ורבע שהתנה לי השופטת קמא, ולשעה המצומקת שנתן לי ביהמ”ש המחוזי, היו “כל מאמץ לאפשר למבקש לטעון טענותיו”?

האם כבודו לא שמע מעודו את המילה פרופורציה?!

וזה שהשופטת גיליה רביד, בגלל האגו הנפוח שלה, עשתה את הלא-ייעשה, והחזירה לי את צרור הסיכומים האחרון שהגשתי (וממילא הייתה מחזירה גם את אלה שהיו באים אחריו) – הלכך יקראון במקומותינו “לעשות כל מאמץ לאפשר למבקש לטעון טענותיו”?!

ג.              ומוסיף כבודו (מייד בהמשך):

“… ואף התייחסו אליו בכבוד ודנו בטענותיו בכובד ראש …”.

הרי כבודו קרא בעיון את פירוט ההתעלמויות של שתי הערכאות האלה, וגם את הנספחים ו’ ו-ח’ לבקשה העיקרית,: האם לכך יקראון במקומותינו “בכבוד ובכובד ראש”?

וזה שהשופטת גיליה רביד, בגלל האגו הנפוח שלה, עשתה את הלא-ייעשה, והחזירה לי את צרור הסיכומים האחרון שהגשתי (וממילא הייתה מחזירה גם את אלה שהיו באים אחריו) – הלכך יקראון במקומותינו “בכבוד ובכובד ראש”?!

ד.             ועוד:

“יתרה מכך, המבקש לא הראה כי נגרם לו בפועל  עיוות דין וכי טענה מטענותיו לא נטענה או כי נגרמה פגיעה כלשהי בהגנתו”.

נו, באמת …! האם במסגרת הבקשה לרשות ערעור אני צריך לטעון אל כל מה שהייתי טוען, ולא ניתן לי? האם היה כבודו מתייחס לטענות האלה, או פוטר את עצמו בהנמקה השדופה על “טענות רבות ושונות”, כפי שממילא הוא עשה לי?!

ומדוע כבודו לא התייחס לבקשה לצו-שחזור, אם הוא כל כך “מתעניין” במה שלא ניתן לי לטעון?!

בסע’ 8 לבקשה להשיב לתגובת המשיבה או לקיום דיון בע”פ, וכן למחיקת חלקים מתגובת המשיבה אמרתי:

8.             לסע’ 12: חבל שהפרקליטה המלומדת, לפני שנזקקה לקלישאה “מפורטים ומנומקים”, לא קראה את הסעיפים 4 – 5 לחלק י”ב של הבקשה העיקרית:

4.       כאמור בחלק י’, סע’ 1, לעיל, השופטת דבורה ברלינר, אשר כתבה את פסק-הדין של ביהמ”ש המחוזי אומרת בפסק-דינה:

בפסק דין ארוך, מפורט ומנומק, שאינו מותיר זווית שלא נבחנה עד תומה – דחה בית משפט קמא הן את טענותיו העובדתיות של המערער והן את טענותיו המשפטיות.

והשופטת תחיה שפירא אומרת אותו הדבר על פסק-דינה של השופטת ברלינר:

אני מסכימה לאמור בחוות דעתה המפורטת והמנומקת של חברתי אבה”ד ומצטרפת למסקנותיה כי יש לדחות את הערעור הן בכל הנוגע להכרעת הדין והן על גזר-הדין.

5.       בחלק י”א, סע’ 7, לעיל, מונה המבקש, אחד-לאחד, את כל כ”ו הפרקים של סיכומיו בביהמ”ש קמא, ומראה כי כמעט אין זווית שבית המשפט קמא לא התעלם ממנה.

וכך עשה גם בית המשפט המחוזי: כמעט אין זווית שגם בית המשפט המחוזי לא התעלם ממנה.

השבחים שהשופטים מרעיפים זה לזה אינם נקודה ארכימדית למה שהם אומרים על עצמם, אלא ריקוד טאנגו עם עצמם, ואחינו בני ערב יאמרון: יד אחת לא מוחאת כפיים.

ונשאלת השאלה כמה אפשר לקשקש על “מפורט ומנומק”.

עוד לעניין זה, ראו את המאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף:

https://www.quimka.net/?l=he&a=8313

ה.            ועוד אומר כבודו:

“גישתו של המבקש כי סבר הוא כי לא היה תוקף להשעייתו ומשכך המשיך במסגרת עיסוקו הרגילה”.

ועם כל הכבוד, זה שקר גס, שקר מתועב, שקר בזוי, שקר “בוטה” (כפי שאתם אומרים), שקר במצח נחושה (גם כן הסטייל שלכם), כי אני לא אמרתי שהמשכתי “במסגרת עיסוקי הרגילה”.

לא אמרתי, כבודו. לא אמרתי!

מאיפה לקח כבודו את השקר הזה?!

אבל כאשר כבודו מזקק לנימוק “מנצח”, מסוגת “הנאשם בעצמו אמר/הנאשם בעצמו מודה”, והנאשם לא מספק את הסחורה, מה יותר “טבעי” מאשר “להמציא” עבורו, ולשים בפיו את מה שיתאים ל”תיזה” המרשיעה?!

ט.     סיכום

1.             אוסף השקרים, ההתעלמויות, ה”המצאות”, הסילופים והמניפולציות שעושה כבודו מעידים רק על דבר אחד: כבודו החליט מראש כי שום דבר לא יעצור בעדו.

2.             יכול כבודו, אמנם להגיד כך אני נוהג תמיד, לא רק כלפי המבקש אלא כלפי כולי-עלמא, אבל אני בטוח לחלוטין כי כבודו לא יגיד על עצמו דבר כזה.

3.             אשר על כן מתבקש כבודו לפסול את עצמו, כאמור בפתיח.

 

שמחה ניר, עו”ד

      המבקש

 

לתלונה אל הנתל”ש (נציב תלונות הציבור על שופטים), אליעזר גולדברג, על השופט סלים ג’ובראן

לתגובה על החלטתה של עו”ד רונית זמיר מהנתל”ש, באותו העניין



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר