ייתכן כי עד פרסום שורות אלו, כבר תתגבש ותאושר החלטה באו”ם, לפיה – תידרש ישראל להפסיק את האש, כמו גם כנופיות הטרור, מבלי שתינתן לישראל שום ערבות לביטחונה.

בניגוד להלכי הרוח כאן, זו לא החלטה גרועה כלל ועיקר, ולמעשה פרשנות נכונה ומאוזנת של החלטה זו משחקת לטובת הצד החזק, שהוא כמובן – מדינת ישראל.

זו החלטה גרועה לשמאל הקיצוני בישראל, השם מבטחו בדחלילי האו”ם, תוך זניחת גישתו העצמאית של מנהיגם, דוד בן גוריון – ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל – אשר הביע את יחסו לארגון האומות המאוחדות באמרתו הידועה – “או”ם שמום”.

כל מי שעיניו בראשו מבין כי אין שום הבדל בין מצב א’ לבין מצב ב’:

מצב א’ – האו”ם יערוב לביטחונה של ישראל.

מצב ב’ – האו”ם לא יערוב לביטחון מדינת ישראל.

זאת ועוד, למעשה מצב ב’ עדיף – בעיקר לאלה השמים מבטחם במשענת הקנה הרצוץ של האו”ם, כי בסופו של יום בהתקיים מצב א’, עלול להיגרם להם מפח נפש כאשר יוכח כי נציגי הכוחות הרב לאומיים הם בעצם עושים את מלאכתם רק כאשר נוכחותם אינה דרושה ואין סיכון או איום, ואילו בהתגלות רמז לסיכון – כלומר, כאשר מגיעה העת למילוי תפקידם – כוחות אלו מתאדים, נעלמים, מתקפלים…

לעומת זאת, כאשר בזירה נשארים רק מדינת ישראל וכנופיות הטרור, ללא נוכחות של זרים  – לכנופיות יש מה לדאוג, ולישראל יש מה לעשות כדי שכך יקרה.

הפסקת אש הדדית – בלי הגנות ובלי הפרדות – זהו המצב האידיאלי, כי כנופיות הטרור לא יפסיקו את האש, כמובן, ואף ארגון או מדינה לא יטענו דבר במצב  כזה נגד מדינת ישראל, שתשכיל להגיב בעוצמה הנדרשת כדי לחסל את מקורות הירי, ומצב זה עדיף לאין שיעור על הצבת דחלילי האו”ם, שהצבתם עלולה לכל היותר להגן על הכנופיות.

לא במקרה אין שום לחץ מהאו”ם לנטישת רמת הגולן, וגם לא יהיה לחץ כזה אם נשכיל לראות באסד את מה שהוא – עריץ בן עריץ השולט בעמו הנרדף באמצעות טרור ומנהיג של מדינה תומכת טרור.

כך גם היה גורל גוש קטיף, לו לא בוצעה ההתנתקות – אף גורם בינלאומי לא היה מוכיח את מדינת ישראל על שאינה מוסרת את השלטון בגוש קטיף לכנופיות טרור, לאחר שהוכח כי הכנופיות הללו הן העם שם, הבוחר בהן, מגן עליהן, מעורה בהן עד צוואר, ומוסר נפשו ונפש בניו ובנותיו למענן. ואם יטענו, יש להזכיר את התקופה הקצרצרה של שלטון “יותר מתון” שם, שפינה מקומו לאור “בחירות דמוקראטיות” לכנופיות הטרור המוצהרות.

וכך גם יהיה, לאחר החזרה לגוש קטיף – מתוך החלטה ובחירה, או בלית ברירה ולאחר הגדשת הסאה.

לפיכך, החלטה שישראל תנצור את נשקה, והחמאס יפסיק את הירי – משמעה שהחמאס, כמובן, לא יפסיק, וממילא ישראל לא תנצור.

ההיפך הוא הנכון: כדי שהחלטה מסוג זה של האו”ם תתממש, הדרך היא לחסל את כל קיני ההתנגדות לצה”ל ולמוטט עד חורמה ועד השפלה את כנופיות הטרור, ואז, ורק אז, תתקיים החלטת האו”ם – החמאס, שלא יהיה קיים, “ינצור את האש”, ומדינת ישראל – וודאי שלא תיזום אש וגוש קטיף יפרח תוך הגשמת חלומו של שמעון פרס על מזרח תיכון חדש – משאת נפש, שיכולה להתממש רק תחת שלטון מדינת ישראל.

‏08 ינואר 2009