עומס בתחנת החמלה

עומס בתחנת החמלה

גלעד קדומים
07.01.2009 22:15
זוכרים את השמחה?

זוכרים את השמחה?


לתושבי “עוטף עזה”: אני זוכר אתכם מחכים אגב שמחה לאיד לאוטובוסים של גיבורי גוש קטיף – שספגו עבורכם במשך שנים את כל הקסאמים והפצמ”רים – בשעה שגורשו מבתיהם, יורקים על האוטובוסים שלהם, אגב תנועות מגונות וצועקים להם קללות גסות.



תושבי “עוטף עזה” שלום.

שמעתי שזמנים לא קלים עוברים עליכם. באמת לא קל לחיות תחת איום טילים. רק רציתי להזכיר לכם כמה דברים שבטח תעדיפו לשכוח (או שלא…) מלפני שלש שנים וחצי (בערך). זוכרים את התקופה ההיא? אז עברו ליד קיבוציכם כל מיני אוטובוסים מאוכלסים בכל מיני תושבים מגוש קטיף לשעבר – אלה שספגו את עבורכם הקסאמים עד אותה עת. זוכרים את השמחה הרבה שעטפה אתכם למראה אותם אוטובוסים? כי אם לא, אז אולי עלי להזכיר לכם אותה כעת. את השמחה לאיד… את היריקות… את הקללות… את ההשמצות… את הכל.

לבי לבי עליכם, יישובי עוטף עזה.

לבי עליכם שככה יורים עליכם טילים יומם ולילה.

לבי עליכם שבשביל הילדים שלכם “צבע אדום” זה בכלל לא צבע ואין בו טיפת יופי.

לבי עליכם שהילדים הללו שעבורם צבע אדום אינו צבע ואין בו טיפת יופי מתורגלים לרוץ למקלטים.

15 שניות… בום!

 

שיט! זה באמת באסה!

 

אז לבי עליכם. באמת.

אבל… מה לעשות, מאגרי החמלה העצומים שלי גם הם עצמם דורשים חמלה…

ותאמינו לי, יש לי מהם כמויות כמעט בלתי אנושיות!

המון חמלה. עד כדי אבדן שפיות מרוב דאגה.

 

אני פשוט, פתאום נזכר איך תוך שבוע מרוב חמלה ודאגה עד כדי פלצות אבד לי צבע שיער ראשי לבלי שוב.

היה שאטני – הפך לבן. ככה בשבוע.

זה היה בדיוק בשבוע של תשעה באב. שנת תשס”ה (2005).

אתם בטח זוכרים… לא?

 

כי אני זוכר אתכם אז.

אתכם.

כן.

יושבי “עוטף עזה” האומללים הזועקים מרה על מר גורלם.

אני זוכר אתכם מחכים אגב שמחה לאיד לאוטובוסים של אותם גיבורים – שספגו עבורכם במשך שנים את כל הקסאמים והפצמ”רים – בשעה שגורשו מבתיהם, יורקים על האוטובוסים שלהם, אגב תנועות מגונות וצועקים להם קללות גסות.

אני זוכר אתכם אז. המראה הנורא הזה נחקק היטב בזכרוני.

ומה שנותר לי היה רק החמלה…

חמלה על אנשים טובים וישרי דרך שצריכים בנוסף לחורבן מפעל חייהם שהם בנו בעשר אצבעות, לספוג גם את היריקות וההשפלות שלכם – יישובי עוטף עזה האומללים.

 

אני זוכר את עצמי חדשים אחר כך מסתובב באתרי הקראונים. מתבונן ביאוש שפשה בכל פינה.

אנשים שהוציאו מבתיהם בציניות וברשעות, אגב השקר התעמולתי המפורסם “פתרון לכל מתיישב” שלא היה ולא נברא.

אני נזכר בזאת ודמעות עולות לי בעינים.

דמעות של חמלה. דמעות של רחמים. דמעות של כלימה…

 

אני זוכר עוד את ימי גוש קטיף בתפארתו.

את הגיבורים של גוש קטיף הסופגים בכינון ישיר פצמ”רים וקסאמים ללא גבול. ששת אלפים היה מספר הקסאמים והפצמ”רים שהם ספגו בתקופה בת שנתיים. מאז החלו להכריז שהולכים לגרשם מבתיהם.

אני גם זוכר את פיגועי הירי שהיו בתקופה ההיא.

אני נזכר במשפחת חטואל היפה והאמיצה שביום אחד נגדעה מארץ החיים – האם טלי וארבע בנותיה.

הם הגיעו, המנוולים, עד לרכב שהתהפך בעקבות הירי, ואז ירו בכינון ישיר מטווח אפס בכל היושבים בו – באם טלי בת השלשים וארבע, בהילה בת האחת עשרה, בהדר בת התשע, ברוני בת השבע ובמירב, התינוקת בת השנתיים.

אני נזכר שבאותו יום הגעתי בערב לגוש קטיף. מזועזע עד עומק הנפש.

אני נזכר ומתמלא כולי חמלה. וכולי שטוף דמעות.

 

אני גם נזכר בהתעקשות שלהם להישאר בגבורה. להמשיך בשגרת החיים. לא להתבכיין. על אף הכל.

בודאי שלא לחפש מקום אחר. בודאי שלא לברוח.

ואני שב ומתפעל מהעמידה האיתנה הזאת.

מנסה, לשוא, להשוות זאת לבכיינות שלכם, אנשי עוטף עזה.

ומתמלא חמלה…

לאותם הגיבורים ללא חת שנזרקו לכלבים כשהם מלווים במטח הקללות והגידופים שלכם.

ובמטח ההשמצות והשקרים שלכם.

שצרבו פי כמה מכל הקסאמים והפצמ”רים ומעשי הטרור גם יחד.

ולבי מתמלא רחמים וחמלה… עליהם.

 

ואז… כשאני רוצה לנסות בכל זאת למצוא קצת חמלה שעוד נותרה בלבי, אני נזכר בכל גיבורי הצמתים. אנשים שעזבו את שגרת יומם ורצו לגונן בגופם על ארץ ישראל.

אנשים כל כך מוזרים.

אנשים כל כך יפים.

שנחלצו לעזוב את בתיהם ואת פרנסתם ואת משפחתם כדי להגן על הארץ ועליכם מפני…

כן, מפני המדינה שהיתה כמפלצת…

ומפניכם, השמאלצובניקים של עוטף עזה.

ואני נזכר בכל המעצרים השרירותיים של שלטון סתימת הפיות.

ובכל האלימות המשטרתית.

ובכל השוטרים ללא תג שהיכו ללא רחם – ילדים בני עשר ושמונה.

אני נזכר ומתמלא חמלה.

חמלה והערצה לעמידה האיתנה הזאת נגד רשעות בלתי פוסקת שכזאת בלי לנסות אפילו להתגונן מפני האלימות הנוראה הזאת של המפלצת הרעבה לעוד דם של מתנחלים.

 

ואני שוב רואה אותם, את הגיבורים של גוש קטיף. אלה שספגו עבורכם את הקסאמים והפצמ”רים ואתם בציניות מדהימה השכלתם לשמוח לאידם כשגורשו מבתיהם.

אני כבר לא מדבר על איזו שהיא הבעת חמלה. הזדהות. השתתפות עם כאבם העמוק על פגיעה בכל מרקם החיים שלהם. רק לא לשמוח לאידם.

אבל גם זה היה קשה לכם מדי…

לא עמדתם בפרץ השמחה והציניות שלכם שישבו לכם בגרון ככה…

 

ואני רואה אותם עדיין במחנות פליטים. עדיין מחכים ל”פתרון לכל מתיישב”. עדיין מקבלים שפע הבטחות ללא כיסוי. עדיין יושבים במעברות.

ואני מתמלא כל כך הרבה חמלה.

אין לכם מושג עד כמה!

חמלה שקשה להאמין שנפש אחת של בן אנוש אחד מסוגלת להכיל.

 

אז צר לי עליכם, תושבי עוטף עזה היקרים.

באמת צר לי.

לבי עליכם.

כואב לי שככה אתם נאלצים לסבול.

אבל מאגרי החמלה שלי… איך לומר? קצת עמוסים לאחרונה…

אתם בטח מבינים אותי.

 

תנסו מאוחר יותר, אולי בינתיים אתפנה (מרצון).

 

נ.ב

ואני יודע ש”זו שעת מלחמה” ו”זה לא הזמן לחשבונות אישיים” וכו’.

זה הרי ידוע ש”מלחמה” זה רק כאשר פוגעים בקיבוצניקים ובשאר מיני שמאלנים.

ואז גם לא שואלים את השאלה הכל כך מתבקשת “מה פתאום שחטיבה שלמה תשמור על כמה קראוונים בקיבוץ רעים או בג’בל אל אור-הנר?” וגם לא שואלים כמה זה עולה למשלם המיסים, כל המיגון הזה למתנחל… סליחה. לקיבוצים.

 

אבל כשמדובר ב”מתנחלים” רחמנא לצלן… אז זה כבר סיפור אחר. אז כמובן “מגיע להם” שיורים עליהם כי “הם הזמינו את זה” ואז כמובן גם אפשר לחגוג על דמם.

אפילו רצוי.

אתם יודעים את זה יותר טוב ממני. לא?

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר