לעזה, באהבה – TO GAZA, WITH LOVE
לעזה, באהבה – TO GAZA, WITH LOVE
ב”ה
הכותב אינו שם לב לסתירות הרבות בדבריו, כשהוא מעניק לישראל אשראי, שהיא כלל אינה ראויה לו. האשמה, שמשליך הכותב על צרי ישראל, מתאימה יותר לשרי “ישראל” ולשמאל. פעילות “ישראל” המוצדקת, המתבצעת באיחור רב, אינה נעשית בתום לב ולא מתוך המטרות אותן מייחס חסיד אומות העולם ל”ישראל”.
את השגותי אני מקווה להביא, בעז”ה, במאמר ביקורת.
לעזה, באהבה
TO
תרגום: חנה אייזנמן
הקרב המתחולל בישראל ובעזה הוא קרב בין שתי תרבויות שונות בתכלית. האחת מקדשת את החיים, האחרת מקדשת את המוות. האחת פועלת להגנת המשפחה, האחרת מוכנה להקריב את המשפחה לאללה, כדי להביא מוות על יריבתה
האירועים האחרונים במזרח התיכון הקפיצו מריבצה את האנטישמיות, שלא מתה, ועתה היא בועטת בכל עוז. העובדה שישראל נלחמת בטרוריסטים המוצאים להם מסתור מאחורי נשים וילדים, נבלעת ברעש המתקפה האנטישמית.
קשרי עם אנשים שונים בישראל, בעקבות ביקורי הרבים בה, לימדו אותי שישראל אינה נלהבת לנקוט בפעילות צבאית, גם לא נגד החמאס. ישראל עשתה הכל לקידום השלום; בין השאר הציעה כמחיר השלום את אדמתה, עליה נלחמו, הקיזו את דמם ונפלו בניה. תגובת החמאס היתה – ירי בלתי פוסק וחסר הבחנה – של טילי קטיושה וקסאם, מתובל בירי מרגמות על אזרחי ישראל.
מעניין היה לדעת כיצד היתה מגיבה מצרים, אילו חל שיבוש בכוונות השיגור, והטילים היו נורים דרומה. ההיתה מצרים יושבת לה בנחת וצופה בטילים הנוחתים על אזרחיה?
הקרב המתחולל בישראל ובעזה הוא קרב בין שתי תרבויות שונות בתכלית. האחת מקדשת את החיים, האחרת מקדשת את המוות. האחת פועלת להגנת המשפחה, האחרת מוכנה להקריב את המשפחה לאללה, כדי להביא מוות על יריבתה.
האחת מצייתת לאמת, כפי שהיא מבוטאת בעשרת הדברות; השניה מטפחת את הרמיה, המקודשת על ידי המטרה – נצחון על אויבי הג’יהאד, בעידוד הקוראן. במלים אחרות – אם תוכרז הפסקת אש, אל תקוו לכך, שהג’יהאדיסטים יקדישו לה ולו רגע על מחשבה. זה מנוגד לדתם.
האמת היא, שמפליא הדבר, בהתחשב בשטיפת המח המאסיבית בה שטופים הפלשתינאים, שהם אינם מרוצים מן ההתקפה המביאה מוות לרחובות עזה. הורים פלשתינאים רבים רואים במות ילדיהם בשם הג’יהאד, כבוד לשאהידים שהם גידלו. הדבר היחיד היכל להוות עילה לכעס איננו מות ילדיהם, אלא, מיעוטם של הילדים היהודים שמתו עם השאהיד.
גולדה מאיר אמרה פעם: “יהיה לנו שלום עם הערבים רק כאשר הם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו”. הישראלים אוהבים את ילדיהם ועל כן מוכנים להגן עליהם מפני תאוות החמאס להשמידם. ואילו הפלשתינאים, במקרים רבים, מוכיחים את אהבתם בקניית חגורות נפץ לילדיהם. וכאשר מפעיל הילד את מנגנון הפיצוץ, הם יצטערו רק אם עלה הפיצוץ בתוהו ולא קטל שום יהודי.
גם מנהיגי החמאס נוהגים להסתתר מאחורי אזרחים או בני משפחה, כדי להגן על חייהם. אכן, גבורה! וכי יקרה שמי מהם ייהרג, כבמקרהו של ניזאר ראיאן, מבכירי ההנהגה הצבאית והפוליטית של החמאס, וייהרגו אתו בני משפחה חפים מפשע, יהיה בזה כדי להוסיף לוגים רבים של שמן על מדורת שנאת ישראל. האם בנות הברית היו מתמלאות צער וכאב, אילו חיסלו את היטלר ובתוך כך מתו גם כמה מבני משפחתו, במיוחד לו הסתתר בתוכם?
איפה הבעות התיעוב מול פלשתינאים המניחים למנהיגיהם – פוליטיים, צבאיים ודתיים, להשתמש בילדיהם ובנשיהם כבמגינים חיים? מדוע שותק העולם, כאשר מליארד מוסלמים אינם מגנים את הטרוריסטים, בני דתם, שטבחו מליון בני אדם חפים מפשע?
זו איננה רק בעיית עזה, זו בעיה עולמית.
ואיפה ההתייחסות למספרן הרב של המלחמות היזומות על ידי האיסלאם הרדיקלי ברחבי העולם? מה על אלפי הנוצרים הנטבחים על ידי המוסלמים בכל אתר, ומה על הטבח האחרון במומבאי? ועל עריפת ראשיהם של אנשים כמו ניק ברג או גופות האמריקנים שנתלו מן הגשרים, או חיילים שנגררו לאורך הרחובות בסומאליה?
כן, אותם ספקי “דת השלום” מפציצים מסגדים, סוקלים ואונסים את קרבנותיהם, מוציאים להורג הומוסקסואלים ומפיצים את שנאתם כנמק נפשי חולני – הכל בשם אללה. בפיליפינים הם טבחו באלפים. זוהי תרבות המוות. עובדות אלה מתועדות ומוצגות קבל עולם מדי יום. ובכל זאת, מליוני מוסלמים ניצבים מנגד ולעולם לא ישמיעו מלה אחת של הסתייגות.
האם מישהו זוכר עדיין את ה-11 בספטמבר, או את ההתקפות במדריד, לונדון, מינכן..? וזה על קצה המזלג.
אך, רק תצא ישראל להגן על אזרחיה מפני מרצחי החמאס, ומיד יקפוץ העולם כנשוך נחש וישפוך את חמתו, חמת פתנים. הם צווחים על מותם של פלשתינאים “חפים מפשע”, העומדים על סף משבר הומאניטרי עצום באשמת ישראל. אך למה לא מוזכרים משברים הומניטריים אמתיים כמו דרפור ורואנדה? ההבדל? האחת היא תרבות חיים החותרת להגן על החיים. האחרת היא תרבות המוות, החותרת להביא עוד מוות!
רצוי שהפלשתינאים ילמדו מאחיהם הערבים בעיראק. הם יכולים להמשיך לחבק ולהגן על סרסורי המוות וכתוצאה מכך, יחיו חיי עליבות חברתית ועוני, תחת שלטון המרצחים האלה, או – הם יכולים לעמוד על שלהם. הם יכולים לקום מדי בקר ולא לדעת בנו או בתו של מי מהם יופיעו פתאם בשוק, חגורים באחת מן החגורות הנחמדות האלה, בעיצוב החמאס, לשפוך דם נקיים, או, יכולים הם למסור את המרצחים הפועלים בשכונתם.
ואולי יניחו הפלשתינאים למנהיגי החמאס להקריב את ילדיהם, שלהם, כדי לרצוח כל מי שאינו כורע ומשתחווה להם, אלא אם הפלשתינאים, כולם, מאמינים שאחת דינו של כל כופר, למות. ואם זה המצב, הדרך השרועה לפנינו סוגה בקוצים. הם אינם רוצים שלום; הם רוצים שליטה. זה לא יקרה בלא קרב – קרב שישראל מוכנה לעשותו.
ישראל הוא עם המקדש את החיים. הם יהיו מוכנים לשחרר מאות פושעים פלשתינאיים מבתי הכלא שלהם, תמורת ישראלי אחד. בעיני ישראל, נפש אחת כעולם מלא.
ההסטוריה מוכיחה לנו שישיבה על הגדר של אוכלוסיות גדולות איננה אפשרית. כפי שציין ד”ר תנאי במסתו המבריקה, אזרחים רוסיים שחפצו בשלום, צפו בטבח 20 מליוני בני אדם על ידי רוסיה הקומוניסטית. אזרחים סיניים, שניסו, בסך הכל, לגדל את ילדיהם, לא עשו דבר, כאשר הקומוניסטים הסיניים טבחו 70 מליונים. יפנים שוחרי שלום לא רצו לראות מוות, אך יפנים סאדיסטיים טבחו 12 מליון סינים כשעשו את דרכם בדרום מזרח אסיה.
מכל מקום, שוחרי השלום ישבו בצד ולא עשו דבר, עד שאיחרו את המועד.
ישראל מאסה בצְפיה מן הצד. ואני אסיר תודה לבת בריתנו במזרח התיכון. בשעה שכל העולם צופה מן הצד באיראן הרוכשת יכולת גרעינית, ובני בריתה הטרוריסטים מתעצמים, ישראל פועלת. צריך להודות לישראל ולעודד אותה, כאשר היא עושה את העבודה המלוכלכת שאיש בעולם אינו מוכן לעשותה.
כל עוד אין העולם המוסלמי מגנה ומתנגד לטרור של האיסלאם הקיצוני, אל יצפו להגנה מפני הכדורים והפצצות הנשלחים אל הגידולים הסרטניים של החמאס, החיזבאללה, הג’יהאד האיסלאמי וכל שאר גרורות הסרטן המוסלמי. כפי שהתבטא ג’ורג’ בוש – אתם, או אתנו או נגדנו במלחמתנו בטרור -.
ובכן, מה אתם אומרים, פלשתינאים? אתם בעד השלום או בעד הטרור? אם אתם בעד האחרון, אל תכעסו על ישראל ועל אמריקה. משום ששנינו הבהרנו את עמדתנו בצורה הברורה ביותר. למעשה, הייתם צריכים להודות לישראל על פעילותה, המזרזת את מסעכם לגן-העדן – ובתוך כך גם יינצל עם האוהב את ילדיו, יותר משאתם אוהבים את שלכם.