עליונות האיסלאם בחמס ורצח – קטעים מתוך הספר – “מאז ומקדם”

עליונות האיסלאם בחמס ורצח – קטעים מתוך הספר – “מאז ומקדם”

ג’ואן פיטרס. תרגום – אהרון אמיר
03.01.2009 17:10
עליונות האיסלאם בחמס ורצח - קטעים מתוך הספר - "מאז ומקדם"


יהודים היו צריכים לעבור משמאל למוסלמים, כי צד שמאל הוא הצד של השטן. חייבים היו לפנות דרך, לרדת מן המדרכה, כדי שיוכל הערבי לעבור, ועל הכל, להיזהר שלא לגעת בו אגב מעבר, כי דבר זה עלול להביא לתגובה אלימה ומותרת על פי החוק… הכרח היה להימנע מכל דבר המזכיר למוסלמי את מציאותן של דתות אחרות .. ולכן נקבעו בתי-הכנסת במקומות שפלים, חבויים, וקולות תפילתם של היהודים היו כבושים בקפידה



                                            

ב”ה

 

חופש שוויון ואחווה

 

האיסלם מעל לכל

 

אותן משפחות.. “אפנדים ערבים” – דוגמת החוסיינים והנשאשיבים והח’אלדים – שנישלו ואחר-כך הוסיפו לנצל את האיכר-המהגר חסר-האונים בארץ-ישראל … עתידות היו לראות איום לעצמן בחזיון של יהודים ד’ימים … מעניקים הטבות שלא נודעו כמותן לפועל הלא יהודי דובר הערבית.

 

היפוך העובדות – כפל הלשון – הצליח מבחינה תעמולתית להחדיר את הטענה הכוזבת בדבר ערבים “עקורים” ו”אחוזי אימה” בתחום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, עד ימינו אלה, זמן רב לאחר שהזימו חקירות את העלילה. לאמיתו של דבר, כפי שיוכיחו הפרקים הבאים, היהודים הם שנעקרו על ידי הערבים – עדרי המהגרים הערבים היו נוהרים אל שטחי הפיתוח היהודיים, ואגב כך תפסו את המקומות ששקדו היהודים להכשיר למען יהודים אחרים – על אדמה שהוגדרה בעת ההיא ממש כ”מולדת היהודית” בשטח המנדט.

 

אותן משפחות מעטות של “אפנדים ערבים” – דוגמת החוסיינים והנשאשיבים והח’אלדים – שנישלו ואחר-כך הוסיפו לנצל את האיכר-המהגר חסר-האונים בארץ-ישראל, דלילת-האוכלוסיה, עתידות היו לראות איום לעצמן בחזיון של יהודים ד’ימים החיים על האדמה כשווים, תוך שהם מעבדים את אדמתם שלהם ומעניקים הטבות שלא נודעו כמותן לפועל הלא יהודי דובר הערבית. לא היה ספק שאכן ישבשו היהודים את מנעמי השררה שהיו נחלת האפנדים. אלפי איכרים נודדים היו עתידים לבוא כדי לזכות בשכר משופר בבריאות משופרת ובשיכלולי הישובים העבריים. אף על פי שהיו האפנדים עתידים לתבוע מחירים מופקעים בעד האדמה שמכרו ליהודים, הרי בתוך כך עתידים היו לאבד אלפים מבעלי חובם הקודמים, שראו להם מנוס מעניבת החנק של ריבית קצוצה ושחיתות ששלטה בארץ דורות על דורות.

 

אך, אולי יותר מכל תיעבה נפשה של המנהיגות האפנדית את היהודי הבא להתיישב בארץ. זה לא היה היהודי הד’ימי המבקש על נפשו כבארצות הערביות – אלא אדם התובע יחס של שוויון. הפלצות שעוררה אותה תביעה עקשנית בקרב אלה שנתגדלו על מסורת העליונות של המוסלמי עתידה היתה לדבוק גם בפועלים המוסלמים דוברי הערבית שבארץ ישראל, למוצאיהם השונים; מאות בשנים היו היהודים מועדים לדיכוי ולבוז.

 

כמו שהטיח מוסלמי אחד בחברון כאשר הציגו בפניו את מעשיה הגניבה וההתעללות שלו ביהודים, ב-1858, “היתה זכותו נגזרת ממסורת משפחתו “מאז ומקדם” להיכנס לבתי היהודים ולגבות מס או תרומות בכל עת בלי לתת דין וחשבון”. אי אפשר להתעלם מעמדה זו ושליטתה בארץ ישראל. היא אולי הגורם החזק ביותר בסכסוך המזרח-תיכוני היום, ואין ספק שהיא גרעינה של השאלה ה”פלשתינאית” – “לב הענין” לאמיתו.

 

כשהיתה עדיין תחית היהודים, כלאום, חלום עתיק בתפילותיהם של יהודים בכל קצווי תבל, ורוב היהודים הארצישראלים דבקים היו עדיין בערי הקודש שלהם, התפשטו מנהגי הפליה השאובים מן הקוראן, יחד עם מעשי שוד וטבח ביהודים, מזמן לזמן, והשתרשו בארץ ישראל. המיתוס של “הרמוניה בין יהודים וערבים”, של “שוויון” ושל “אחווה” ליהודים בתוך פלשתינה מוסלמית, דוברת ערבית, הומצא למטרה של אי-שוויון…..

 

                   ****************************************************

 

… לאחר מכן, בלי הבדל מה היה הכוח השליט אחרי הכיבוש הערבי, בלי הבדל מי היה הכובש, מעולם לא זזו המוסלמים בארץ-הקודש מעמדתם ביחס לכופרים וביחס לשעבודו של הכופר בארץ-הקודש, עמדה, שהודגשה בהטלת אימה. הדברים הבאים הם תמצית כללית שתסייע לנו אולי לעמוד על טיבו של המסד שממנו יכל היה לקום ארגון כמו אש”ף.

 

חירות שוויון ואחווה

 

עד שנסתיים השלטון הערבי “קצר הימים” על ארץ ישראל מדמשק, במאה השמינית – לפני למעלה מאלף ומאה שנה – “החלו אי הסובלנות ואפילו הקנאות של המוסלמים לתת אותותיהם… ברמה של הרחוב והשוק…” בארץ ישראל. התנשאות מוסלמית חדשה כלפי הכופר – האיסלאם היה אז בן פחות ממאה שנה – החמירה מכוח טינה וחמדנות כלפי העושר והעצמה שהצליחו מעטים מקרב הד’ימים, הנוצרים והיהודים, שעדיין היו הרוב הגדול באוכלוסיה, לקיים בידם בזכות קשרים או חסות מיוחדת.

 

הואיל והיישוב היהודי ה”פלשתינאי” היה טרף לא רק למגיפות ורעידות אדמה, אלא גם למעשי טבח ורדיפות מזמן לזמן, לא די היה בקילוח הדק והמתמיד של עולים חדשים ובחסידיהם של משיחי שקר שקראו ל”שיבה לארץ הקודש”, כדי להגדיל את מספרם הכולל של היהודים. אבל, גרעין מוצק החזיק שם מעמד תמיד, ועם הזמן עלה במספרו על האוכלוסיה הנוצרית, שבעבר היתה גדולה יותר.

 

ב-1491 כתב עולה רגל מבוהמיה על ירושלים: 

 

“אין הרבה נוצרים אבל יש הרבה יהודים, והמוסלמים רודפים אותם בצורות שונות. נוצרים ויהודים מתהלכים בחוצות ירושלים בבגדים הנחשבים יאים רק לקבצנים נודדים.

המוסלמים יודעים שהיהודים חושבים ואפילו אומרים שזוהי ארץ הקודש שהובטחה להם ושאותם יהודים היושבים שם, קדושים הם בעיני יהודים במקומות אחרים, כי למרות כל הצרות והתלאות שהמוסלמים גורמים להם, מסרבים הם לעזוב את הארץ”.

 

באותה עת, לערך, ציין עולה רגל אחר, ש“היהודים בירושלים מדברים בעיקר עברית”, ועוד אחד רשם ביומנו, ש“יהודי ירושלים מקווים לחדש את ימיהם כקדם”.

 

מתחילת השלטון התורכי במאה ה-16, התקיים בארץ-ישראל תקנון הגזירות על הכופרים הד’ימים. ההשפלה היתה בגדר נתון; שיעור חומרתן של הגזירות על היהודים תלוי היה במצב רוחו של השליט, הן השליט המקומי והן אדון הקיסרות. בתוך גזירות הקבע על הד’ימים, היו גם אלה:

 

יהודים היו צריכים לעבור משמאל למוסלמים, כי צד שמאל הוא הצד של השטן. חייבים היו לפנות דרך, לרדת מן המדרכה, כדי שיוכל הערבי לעבור, ועל הכל, להיזהר שלא לגעת בו אגב מעבר, כי דבר זה עלול להביא לתגובה אלימה ומותרת על פי החוק. באותה מידה הכרח היה להימנע מכל דבר המזכיר למוסלמי את מציאותן של דתות אחרות – כל הפגנה של דפוסי פולחן אחרים – ולכן נקבעו בתי-הכנסת במקומות שפלים, חבויים, וקולות תפילתם של היהודים היו כבושים בקפידה….



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר