“ההנהלה הציונית רשמה לפניה את גילוי-הדעת על המדיניות הבריטית בארץ-ישראל, מיום 3 ביוני 1922, ומבטיחה לממשלת הוד מלכותו, שפעולות ההסתדרות הציונית יתנהלו בהתאם למדיניות שנקבעה בו” (“מערכות הארגון הצבאי הלאומי”, דוד ניב)

ב-24 ביולי, 1922 אושר נוסח המנדט הבריטי על ידי מועצת חבר הלאומים. ב-16 בספטמבר החליטה המועצה, על פי בקשתה של ממשלת בריטניה, שהוראות המנדט בענין הקמתו של בית לאומי יהודי שוב אינן חלות על הטריטוריה הידועה בשם ‘עבר הירדן’. כך נקרעו 77% (90,000 קמ”ר מכלל 117,000 קמ”ר) מן הטריטוריה המיועדת להקמת הבית הלאומי. עבדאללה, בן חוסיין מלך חג’אז, ששיתף פעולה עם הבריטים במדיניותם במזרח התיכון, נתמנה ל’אמיר של עבר הירדן’, ולו יועץ בריטי והקצבה שנתית ניכרת מאת ממשלת בריטניה …..(שם).

שלטון המנדט האנטישמי סיפק לציונים את התירוץ של “כושר הקליטה”, והם ניתלו בתירוץ הזה, כמוצאי שלל רב, בעוד זרימת הערבים לארץ ישראל אינה נתקלת במכשולים, ואף זוכה לעידוד ותמריץ מצד אדוני-הציונים – הנאצים הבריטים, שויצמן הוא יועצם לענייני “פלשתינא”.

כבר ב – 19.12.1919 (הארץ, מס’ 146) אמר חיים ויצמן:

“בכאב לב עלינו לציין תמיד, כי אין הציונות יכולה לענות על קטאסטרופה..”.
לשון חלקות, המשמשת עלה תאנה לתורת הסלקציה הויצמנית. דווקא הרצל, “אבי הציונות המדינית”, ראה ב”ציונות”, אמצעי להצלת היהודים מפני האנטישמיות.

בשנת 1937 לא ניתן עוד להתעלם מן השואה המתרחשת על יהדות אירופה. ז’בוטינסקי עובר ממקום למקום להזעיק מפני הסכנה. הוא מעיד שרק היהודים ה”חרדים”, התייחסו אליו ברצינות. אלה לא השלו את עצמם בתורות שווא של “אחוות עמים”.

גם חיים ויצמן לא יכל עוד להתעלם (NEW JUDEA, סתו 1937 [“בן המאה העשרים”, בן הכט]):

“.. ארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית יהודי אירופה…. מליוני יהודים אלה אבק-אדם הם על גלגלי ההסטוריה ואפשר שיצטרך להיזרות ברוח, אין אנו רוצים שינהרו לארץ ישראל, אין אנו רוצים שתל-אביב שלנו תיהפך לעוד גיטו בזוי” .

בעל הבית אינו רוצה לטנף את הבית באבק אדם! אילו אמר לו מישהו שהוא אבק אדם, ואפילו אשפת אדם, שאינו ראוי להתאבק בעפר רגליהם של היהודים שהוא זורה לרוח, הוא היה נדהם! הוא, שבכל רפת בנהלל מושקע דמו…