קצבאות הילדים הניתנות לפי מספר ילדים יוצרות עיוות חברתי כלכלי, שבו ניתן פרס למי שיוצר את הדור הבא של קיפוח, עוני, השכלה נמוכה והשתמטות מהגנת העם והארץ. יש הקבלה חיובית חזקה בין קבלת קצבאות מחד, והשתמטות משרות צבאי-לאומי מאידך. יש הקבלה שלילית חזקה בין קבלת קצבאות לבין השתתפות בכוח העבודה לעתיד. יש הקבלה שלילית חזקה מאוד בין הסתמכות על קצבאות כדרך חיים לבין הישגים לימודיים ויכולת השתכרות בעתיד. לא רק אצלנו. כך המצב בכל העולם המערבי, בכל מדינות הסעד כולל ארצות הברית. אחד הגורמים העיקריים למשבר המשכנתאות הוא כפיית חובת ההלוואה על הבנקים למשכנתאות גם ללווים שאינם מיצרים הכנסה כלל ועיקר אלא חיים מקצבאות המגיעות מן הקופה הציבורית. הקצבאות, במקום לשפר את ההטיה החברתית הקיימת בלאו הכי לטובת  המבוססים, בעלי ההשכלה, ומשלמי המיסים, מחמירות אותה עוד יותר, ומגבירות את העומס על משלמי המיסים, אלו מן המעמד הבינוני שאינם יכולים ליהנות מן המערכת המסועפת של הנחות מס הניתנות לבעלי ההון מחד, ומעוטי ההכנסה מאידך.

והנה מה מתבשל במערכת הפוליטית? במקום פרוק המוקש החברתי הקרוי קצבאות, דורשות מפלגות השמאל את הגדלתן, או יותר נכון שיחודם של מקבלי הקצבאות. למרכיבי הקואליציה הנוכחית ברור שזמנם עבר, שאחריותם למחדלי שלושת השנים האחרונות כבדה מנשוא, ורק השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים. שוחד הבחירות הוא שהעלה את ברק ולבני למעמדם הנוכחי, ושוחד הבוחרים הוא שמחזיק את ש”ס במקומה. את השוחד הזה יש להפסיק ומייד, ובמקומו להפעיל מדיניות של תמורה לעבודה, ואחריות איש איש על זרעו. את הרעיון שילדים הם המפרנסים העיקריים של הוריהם יש לעקור מן השורש, להוציא מן החברה, ולעולם לא להשיבו.

ומה על הילדים הקיימים? האם ימותו ברעב? זו הדמגוגיה המוכרת המשמרת את העיוותים שמשרתים את הסוציאליזם-על-חשבון-המעמד-הבינוני. יש מגזר שלישי ענף שהממשלה יכולה לעזור לו להגיש מזון. לא כסף, מזון. ישנם תלושי מזון שינתנו תמורת עבודה, כל עבודה, כולל שמרטפות, תחזוקה, משמרות בטיחות, ליווי קשישים, שמירה, וכל צורך חברתי אחר. יום הלימודים המלא כולל ארוחה חמה ביום. דיור ציבורי מנוהל בקפידה, לא רק בפריפריה ובשכונות העוני, אלא גם במרכז השכונות החזקות והמבוססות. יש זיהוי ביולוגי של אבהות, והטלת האחריות על האב הביולוגי לפרנס את זרעו באופן ישיר. יש פתרונות מכאן ועד הודעה חדשה, אין רצון פוליטי להפעיל אותם, כי השוחד החברתי, הפייסנות, תשלום דמי החסות למיעוטים התובעניים נראית כדרך קלה יותר.

ויש את השד הדמוגרפי. אם לא נשלם המגזר היהודי יפסיק להביא ילדים, ואז אנה אנו באים? ובכן, אפכא מסתברא. המגזר היהודי היצרני, זה שמשלם מסים והולך למילואים, דווקא מגדיל, באופן עקבי את הילודה. המגזר הערבי המקבל השכלה מצמצם אט אט את הילודה הפרועה. הילודה הפרועה מתמקדת באמהות היחידניות שחלקן הגדול נשים שתיים שלוש וארבע של הערבים בנגב, ובמגזר החרדי שבו הגברים מצויים בכוללים והנשים צופיות הליכות ביתן. האם אלו המגזרים שאנו מחויבים לחזק את כוחם האלקטורלי?

השנים הקרובות צפויות להיות קשות ביותר מכיוון שהמערכת הבנויה על חלוקת התוצר למשתמט עומדת לקרוס. לא רק פה. בכל העולם. המערכת המבוססת על צריכה של מוצרים המיוצרים בזול במזרח הרחוק ונקנים בכספי הקצבאות, דהיינו קבלת דבר מה במרמה או כשוחד, מתמוטטת. המערכת המתבססת על מתן שירותי בריאות סעד וחינוך חינם למשתמטים מפרנסת נשיהם וילדיהם תקרוס בקרוב. ארצות הברית גדולה דייה לספוג את המכה, לשנות את דרכיה, ולהתייצב. ישראל איננה גדולה מספיק. כאשר הכלכלה תצטמק, כאשר משלמי המיסים שהם גם משרתי המילואים, המגזר היצרני ונותן השירותים, יוכה, התקבולים יסתחררו כלפי מטה, והשוקת הכלכלית הלאומית תיראה כמו הכינרת בשלהי הקייץ, אז יבוא שר האוצר אל הממשלה וישאל היכן לקצץ? האם לפטר חמישים אלף חיילי קבע? או אולי עשרים אלף שוטרים? או נפסיק את פיתוח הרכבת? או נכרית את המחקר באוניברסיטאות? או נבטל בניית צוללת, מטוס, או מערכת חץ או שמירת גבול הצפון? או האם להפסיק את הדימום הבלתי נסבל של הקצבאות ונטיל על ההורים את האחריות על הילדים שהביאו לעולם?

ברור לכל שגזרות מן הסוג שאני מציע יפגעו קודם כל במגזר הערבי. מצטער, אין לי בעיה עם זה. לא יכול להיות שמדינת היהודים תסבסד את אויביה לרמת מחייה שהיא מעל ומעבר למה שמציעות נסיכויות הנפט. אבל גם ללא העניין הלאומי או הלאומני, יש כאן עיקרון: ילדיו של אדם הם שלו, והחברה איננה חייבת לו את פרנסתם. והיה אם הוא מטיל את פרנסתם על החברה, ובכך מלסטם אותה, אין חובה על החברה לתת לו ליהנות ממעשי הליסטים. כל עוד החברה היהודית הייתה אחראית לילדיה באופן קולקטיבי, אם בגולה ואם בארץ ישראל, הציבור היה מוכן לעמוד בגזירה. כאשר החברה היהודית נדרשת להקריב את עצמה למען אויביה בשם הדמוקרטיה או השוויון הבינלאומי, נחצה קו ההיגיון לצד השני של המראה, ולזאת לא תהיה תקומה לזמן רב.